משורר בשפת הרוצחים: משירי פאול צלאן

חלב שחור של שחר אנחנו שותים עם ערב

שותים צהריים ובוקר, שותים עם לילה

שותים ושותים

כורים בור קבר ברוח, שם שוכבים לא צפוף

איש גר בבית והוא מנגן, בנחשים הוא כותב

כותב לגרמניה בשעת דמדומים: זהב שערך, מרגריטה

כותב ויוצא את הבית, רושפים כוכבים

הוא שורק לכלביו שיבואו

שורק ליהודיו שיצאו ויכרו בעפר בור קבר

פוקד עלינו: פצחו בנגינות למחול.

אלה השורות הראשונות מתוך הפואמה "פוגת מוות" – פואמה ארוכה שכתב המשורר היהודי־רומני פאול צלאן באחד החודשים האחרונים של מלחמת העולם השנייה (התאריך המדויק אינו ידוע), ושהפכה להיות אחד השירים המזוהים ביותר עם זיכרון השואה, במיוחד בגרמניה עצמה. המתרגמת ואלרי בריאה הגדירה את הפואמה הזו כ"אחד השירים הגדולים ביותר שנכתבו אי־פעם". בשיר הזה המוות עצמו הוא "אמן מגרמניה".

בנובמבר 1988, במלאת 50 שנה ל"ליל הבדולח", הוקראה היצירה המלאה בפרלמנט הגרמני, הבונדסטאג, ומאז היא מוקראת שוב ושוב בטקסי יום הזיכרון לשואה ברחבי גרמניה. גם הביטוי המצמרר "חלב שחור" הפך להיות אחד הביטויים המזוהים ביותר עם זיכרון השואה, מושא לאינספור ציטוטים ואפילו מיצגים.

פואמה אחרת שבה עסק צלאן בשואה נקראה "לילה וערפל"; כותרת שהפכה גם לשם של סרט תיעודי מפורסם על השואה שיצר הבמאי הצרפתי אלן רנה. צלאן עצמו תואר על ידי רבים כ"משורר הגרמני החשוב ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים". כאמור, צלאן עצמו כלל לא היה גרמני, אלא רומני, אבל שיריו אכן נכתבו, עם כל הקושי שעורר אצלו הדבר, בגרמנית.

המעמד הנכבד הזה לא השפיע במאומה על הטרגדיה הגדולה של צלאן: האיש שגדל כבן יחיד, ששני הוריו נספו בשואה, לא הצליח לשקם את חייו. הוא סבל מאינספור דיכאונות וממחלת נפש קשה, והיא הביאה אותו בשנותיו האחרונות לרצף של אשפוזים פסיכיאטריים. חודשים ספורים אחרי יום הולדתו ה־49 הוא סיים את חייו בקפיצה לנהר הסיין בפריז. לאחרונה יצא לאור בעברית הכרך השלישי של מבחר משיריו, הנושא את הכותרת "אור כפוי". את הכרך הזה, כמו את שני קודמיו, תרגם פרופ' שמעון זנדבנק, והפעם, מתוך הבנת הקושי הגדול שמעוררת שירתו של צלאן, במיוחד בשנותיו האחרונות והמסויטות, הוא הוסיף לכל שיר כמה משפטי רקע והסבר.

זנדבנק: "לשירים שבחרתי בכרך הזה אין נושא משותף. בחרתי בשירים שנראו לי יותר מעניינים ויותר אפשריים לתרגום. אבל יש דגש מיוחד בכרך הזה על שירים שצלאן כתב בשנותיו האחרונות, שבהן היה במצב נפשי קשה מאוד. משום כך, גם השירים שלו מאותה תקופה הם לעיתים קרובות סתומים מאוד וקשים להבנה. לכן גם הוספתי את ההערות". זנדבנק אומר שהמיוחד בשירתו של צלאן הוא "צירוף חד פעמי של 'משורר שואה', מצד אחד, ומצד שני של משורר מאוד מודרניסט: אדם שחי רוב שנותיו הבוגרות בפריז, חי באווירה של שירה אוונגרדית, והצירוף הזה של סגנון אוונגרדי ועדות על השואה הוא מאוד ייחודי".

נדודים ברחבי אירופה

צלאן, ששמו המקורי היה פסח אנצ'ל, נולד ב־1920 בעיר צ'רנוביץ, בירתו של חבל בוקובינה שברומניה. המשפחה הייתה יהודית אורתודוקסית, עם נטייה להשכלה, במיוחד אצל האם. האבא, ליאו, נטה לציונות ורצה שהבן יתחנך בעברית. האם, פריצי, נטתה יותר להשתלב בין משכילי האזור ועמדה על חינוך בגרמנית. הבן התיישר בסופו של דבר עם הכיוון של אִמו, ולאחר טקס בר המצווה שלו זנח לגמרי את העברית והציונות.

בשנת 1941 נכנסו הנאצים לצ'רנוביץ. הם העלו באש את בית הכנסת הגדול של העיר, רצחו לא מעט יהודים, והקימו גטו עבור כל השאר. בלילה אחד שבו צלאן לא היה בבית נעצרו שני הוריו וגורשו, יחד עם שאר יהודי בוקובינה, לחבל טרנסניסטריה שבאוקראינה. אביו מת שם מטיפוס, ואִמו נורתה בראשה כשהייתה תשושה ו"לא הביאה יותר תועלת". צלאן עצמו נתפס גם כן במועד מאוחר יותר ונשלח למחנה עבודה, אבל הצליח לשרוד ולצאת חי מן השואה. באופן טבעי, כל חייו מאז עמדו בסימן רגשי האשמה שחש על שלא היה בבית ביום שבו נעצרו הוריו ולא השתתף במסעם האחרון לטרנסניסטריה.

אחרי השואה חי צלאן תקופה מסוימת בבוקרשט בירת רומניה. הוא התחיל לחזור לעולם של אביו: שוב התעניין בעברית ובחסידות, ואפילו תרגם לגרמנית שני שירים של ר' יהודה הלוי. אבל לא הייתה לו מנוחה: הקומוניסטים השתלטו על רומניה, והוא שוב חרד משלטון דיקטטורי וברח לווינה, שם הפך לחבר מכובד בברנז'ה הספרותית. הוא אפילו הפך למאהב של הסופרת והמשוררת אינגבורג בכמן, מהדמויות הבולטות בספרות האוסטרית באותה תקופה. אבל גם בווינה הוא הרגיש מחנק: הוא הוציא שם קובץ שירים, אבל כעס מאוד על טעויות הדפוס הרבות שנפלו בשירים, ובסופו של דבר דאג לאסוף מהחנויות את רוב העותקים של הספר. הוא גם חש שהאנטישמיות עדיין רווחת מאוד באוסטריה, בשעה שהוא הרגיש שתפקידו בעולם הוא להביא את סיפורה של היהדות שחרבה.

העיתונאי היהודי־צרפתי לוראן כהן, שפרסם לפני כ־20 שנה ספר על צלאן, תמצת את הספר במאמר שפרסם בכתב העת "ארץ אחרת". בין היתר סיפר כהן שבאותה תקופה בווינה כתב צלאן מכתב לחבר בארץ ישראל, שבו הרגיש צורך להסביר מדוע אינו בוחר באופציה הציונית שלה הטיף אביו: "אני אולי מהאחרונים שחובתם לחיות עד הסוף את גורלה של הרוחניות היהודית באירופה". רוצה לומר: להמשיך את מפעלו של "היהודי הנודד", שכוחו בהשכלתו וברוחניות שלו, והפעם גם לתעד את חורבנה של אותה זהות.

צלאן המשיך אפוא את נדודיו – הפעם לפריז, שסוף־סוף הפכה לביתו. הוא התחיל את דרכו שם במלון עלוב, אבל בהדרגה הפך למשורר בעל מעמד. בפריז הוא הוציא לאור את אוסף הפואמות הראשון שלו, שנקרא "החול שבעקבות". הוא אפילו התחתן עם הגרפיקאית (הקתולית) ג'יזל לטראנז'. בנם הראשון מת בלידתו, אבל השניים זכו לבן נוסף בשם אריק. היחסים ביניהם ידעו עליות ומורדות, פרֵדות וחזרות, וכללו תכתובת של כ־700 מכתבים, שיצאה לאור בשני כרכים אחרי מותו של צלאן.

וירטואוז השפה הגרמנית

השפה היא כמובן הכלי החשוב ביותר של משורר, אבל בשביל צלאן עצם השימוש בשפה לא היה פשוט. שפת אִמו, השפה שבה התבטא בקלות ובטבעיות, הייתה גרמנית. אבל אחרי השואה הוא התקשה לחזור ולהשתמש בה. זו הרי הייתה, כפי שהתבטא, "שפת הרוצחים", השפה שבה נרצחו הוריו. הוא ניסה תחילה לכתוב בצרפתית, אבל הרגיש שהכתיבה הזו אינה טבעית עבורו, ובלית בררה חזר לכתוב בגרמנית – החלטה שהעצימה את המועקה הכללית של חייו.

גרמניה "החדשה", לעומת זאת, דווקא החזירה לו אהבה רבה. בשעה שבצרפת שבה חי שמו היה בקושי מוכר, בגרמניה הוא היה לגיבור תרבות. הוא זכה שם בפרסים ספרותיים; גדולי הסופרים, כמו גינתר גראס, זיגפריד לנץ והיינריך בל, הפכו לידידים אישיים שלו. זנדנבנק אומר שצלאן הדהים את הגרמנים בווירטואוזיות של השימוש שלו בשפתם: "מצד אחד הוא השתמש בשכבות מאוד מוקדמות של השפה הגרמנית, ובכל מיני מונחים ארכאיים של השפה, ומצד שני הוא השתמש הרבה מאוד גם במונחים מעולם המדע. זה שילוב מאוד מיוחד". בשלב מסוים צלאן אפילו התיידד עם הפילוסוף מרטין היידגר, מאהבה של הפילוסופית והסופרת היהודייה חנה ארנדט, שבתקופה הנאצית היה ידוע כתומך מובהק ואדוק של המשטר. צלאן לא ידע תחילה את העובדה הזו, ומשנודעה לו, היחסים בין השניים התקררו מאוד.

אבל בהדרגה החל צלאן להתרשם שהבעיה אינה מתמצית בהיידגר, אלא בדור שלם של אינטלקטואלים גרמנים, שאינם יכולים באמת לאמץ אותו אל חיקם. עוד בראשית שנות החמישים השתתף צלאן בוועידה ספרותית בגרמניה וקרא שם משיריו. מארגן הוועידה כתב אחר כך שסגנון השירה של צלאן והדרך שבה קרא הזכירו לו "חזן בבית הכנסת". משתתף אחד אמר לצלאן שהפאתוס של שירתו מזכיר לו את יוזף גבלס. בוועידה אחרת, שהתקיימה ב־1956, הוא שמע סופר גרמני מעיר בשיחה פרטית: "אני לא יכול לשאת ריח של יהודים".

מבקר אחד, קורט הוהוף, השווה את שירתו הסתומה של צלאן לפלפול מן המשנה: "הבלשנות מתפוררת בשירים אלה, כמו באותם פסוקי משנה, השמורים לפלפול למדני". מבקר אחד כתב על ספרו "סורג שפה", שיצא לאור ב־1959: "פאול צלאן נוהג בגרמנית חופשיות רבה יותר מאשר רוב עמיתיו המשוררים, וזה קשור למוצאו". המבקר אולי התכוון לשבח את צלאן, אבל עצם אזכור המוצא הספיק לצלאן כדי להגיב בחריפות: "אושוויץ, מאטהאוזן, טרזינשטאט, טרבלינקה, הרציחות, המתה בגז… נכון שהגיע הזמן להוריד את המסכות של 'ההוא' [הכוונה לעצמו. י"ש] – זה קשור למוצאו – אשר בלי להיות לגמרי נטול זיכרון, כותב שירים בגרמנית". צלאן חש שהגרמנים מתקשים לסלוח לו על שדווקא הוא, הכותב בשמם של הנרצחים, מפליא כל כך לכתוב בשפת הרוצחים.

הוא לא הסתפק בתגובה הזו, והחל לחקור באינטנסיביות את עברם הנאצי של אינטלקטואלים גרמנים. בעקבות מחקריו הוא סירב לפרסם את שיריו באנתולוגיות שהכילו גם שירים של משוררים שהוא חשף את עברם הנאצי, וכן אצל מוציאים לאור שהעסיקו נאצים לשעבר. זה כמובן סימן אותו כמטרה אצל אלה שרצו להשכיח את מעללי הרייך השלישי. היידגר, הידיד לשעבר, אמר עליו באותה תקופה: "פאול צלאן הוא חולה נפש חשוך מרפא". ב־1952 כתב צלאן לאשתו לגבי העימותים שניהל: "הכרתי רבע מהסופרים הגרמנים. אני חושב רק על אלה שאפשר ללחוץ את ידם בלי להרגיש חרטה. בין אלה יש מספר רב של חסרי תרבות, קשקשנים, לוזרים למחצה, והם לא החמיצו אותי כמטרה. התמודדתי, ואני חושב שאני יכול לומר שעמדתי על שלי".

פרשת דרייפוס חדשה

הביטוי הבולט ביותר לעימותים האלה היה פרשת גול, שהתחילה בשלב מוקדם מאוד בקריירה של צלאן בצרפת. כשנה אחרי שהגיע לצרפת ביקר צלאן בביתו של המשורר הצרפתי איוואן גול, והגיש לו ולאשתו קלייר עותק של ספר השירים שפירסם בווינה, ואותו גנז בשל טעויות הדפוס. גול התרשם מאוד מהשירים, וביקש מצלאן שיתרגם את שיריו שלו לגרמנית. צלאן הכין שלושה כרכים של תרגומים, אבל בינתיים נפטר גול באופן פתאומי, והכרכים נמסרו כבר לאלמנתו. זו פרסמה אותם בשווייץ, אבל הציגה אותם כתרגומים שלה. היא אף פרסמה כרך של שירים "מן העיזבון" של בעלה, וצלאן חשד שהם למעשה שיריה שלה. ב־1952 פרסם צלאן בצרפת כרך שירים משלו בשם "פרג וזיכרון". קלייר גול החלה להפיץ את השמועה שהשירים שבספר מבוססים למעשה על כתביו של בעלה, שכאמור נמסרו לצלאן לשם תרגום. כמה שנים אחר כך היא אף הגישה נגד צלאן תביעה משפטית.

צלאן ראה בהאשמות האלה סוג של פרשת דרייפוס חדשה, אות וסימן שהאנטישמיות לא חדלה להתקיים גם בקרב הקהילה האינטלקטואלית. הוא פנה לאישים רבים – ביניהם אהובתו לשעבר אינגבורג בכמן, ז'אן פול סארטר, גינתר גראס והמשוררת היהודייה נלי זק"ש (לימים כלת פרס נובל לספרות, יחד עם ש"י עגנון) – כדי שיעמדו לימינו, אבל היה מאוכזב מאוד מתגובתם הרופסת. באוגוסט 1962 הוא כתב לאחד מחבריו: "שלא ישלו אותך הפרסים הספרותיים שהוענקו לי. בסך הכול אינם אלא האליבי של אנשים, אשר בצל האליבי הללו ממשיכים באמצעים אחרים, חדשניים יותר, את מה שהחלו בו או המשיכו תחת היטלר".

כהן ציין בספרו שכדי להביך את קוראי שירתו הגרמנים, ואולי גם מתוך תחושה עצמית קשה על שימושו בשפה הזו, הוא החל לשלב בשירתו יותר ויותר ביטויים עבריים, במיוחד מן העולם הדתי היהודי: פאות, קדיש, אשרי, שיבולת, הבדלה, הושע נא, הכניסיני, ורבים אחרים. יתר על כן: ב־1963 הוא פרסם בגרמניה ספר שירים המכונה "שושנת שום איש". "שושנה" היא כינוי קבלי לעם ישראל, בעוד "שום איש" הוא כמובן כינוי לקב"ה. בספר הזה ערך צלאן חשבון לא רק עם הגרמנים, שהוא מכניס לשפתם ביטויים יהודיים מרכזיים, אלא בעיקר עם א־לוהים:

שום איש שוב יוצר אותנו עפר מאדמה,

שום איש משביע את אברינו,

שום איש.

יתגדל שמך, שום איש.

למענך

נפרח

נגד

פניך.

אין

היינו, הווים, נהיה

תמיד פורחים:

שושנת האין,

שושנת שום איש…

(מתוך השיר "פרק תהילים", בתרגום שמעון זנדנבנק).

מוות מתוך תלישות

בשנותיו האחרונות של צלאן הידרדר כאמור מצבו הנפשי. הוא אושפז כמה פעמים בבתי חולים פסיכיאטריים. אשתו עזבה אותו, לאחר שאף ניסה כמה פעמים להרוג אותה. אחד מידידיו, הסופר הרומני אמיל צ'וראן, אמר עליו באותה תקופה: "צלאן אינו אדם בשר ודם. הוא פצע המדמם ללא הפסק". באותה תקופה, כחצי שנה לפני מותו, הוא הגיע לביקור קצר ויחיד בישראל. הסיבה המקורית הייתה רצון לחדש קשר עם חברת נעורים בשם אילנה שמואלי, שחיה בארץ ואף תרגמה כמה משיריו.

לאחר שהגיע לארץ יצר קשר עם כמה משוררים ישראלים נחשבים, במיוחד אלה שנולדו בגרמניה, כמו יהודה עמיחי ונתן זך. זנדבנק זוכר את הביקור ההוא: "הוא קרא שירים שלו בבית העיתונאים בירושלים. גם אני הייתי שם, ואני זוכר את זה כאירוע מאוד יפה. הוא היה איש מרשים מאוד, בחליפה כהה וקול עמוק. במיוחד יצר קשר עם שניים שכבר אינם בין החיים: יהודה עמיחי ושמואל הופרט".

במארס 1970 ערך צלאן את ביקורו האחרון בגרמניה. בעיר פרייבורג הוא קרא משיריו לפני קהל, שכלל גם את היידגר. לאחר האירוע כתב היידגר לצלאן והודה לו. כשחזר לפריז, נפגש צלאן פגישה אחרונה עם בנו היחיד אריק, ונעלם. רק כעבור שבועות אחדים, ב־1 במאי, נמצאה גופתו בנהר הסיין, אבל לא נמצא שום מכתב התאבדות. אחד מידידיו, שפגש אותו זמן קצר לפני מותו, כתב לימים: "מצאתי אותו ידידותי, מבקש לשמוע כמה שיותר על אודות ידידיו הוותיקים, אך חיוניותו נעלמה, הוא התלוצץ לעיתים רחוקות, ושב לרעיון שיש נגדו קנוניה בעיתונות הספרותית הגרמנית, ובקרב אנשים שאינם יכולים לשאת את הרעיון שיהודי יעמוד בהשוואה לגיאורג טראקל או אפילו לפרידריך הלדרלין" (שניים מהבולטים שבמשוררי גרמניה. י"ש).

זנדנבק חושב שגם לביקור בארץ היה קשר להתאבדות: "בין היתר הוא נפגש באותו ביקור עם חברים לשעבר מצ'רנוביץ, ואני חושב שהמפגש הזה לא היה פשוט בשבילו. הוא ראה איך כל חבריו הקימו משפחות, הכו שורשים והשתקמו, ורק הוא נשאר בתלישותו – חי בפריז, לבדו, נשוי לאישה קתולית. זה היה לו כל כך קשה שהוא אפילו קיצר את הביקור, משבועיים לשבוע".

רק בעקבות מותו הטראגי החל צלאן להפוך בהדרגה לגיבור תרבות כלל־אירופי, ולא רק גרמני. בשנת 2000, במלאת 30 שנה למותו, הקדיש לו כתב העת "אירופה" גיליון מיוחד: "אפשר לקבוע שמתפרסמת עליו כתבה אחת בשבוע, בכל צורה ומעל כל במה, ובכלל זה בעיתונות היומית. יוצא לאור כספר בחודש [על צלאן], ובכל שנה מתארגנים כנסים רבים במקומות שונים… 'אופנתי' תהיה מילה חלשה מדי ולא נכונה כדי לתאר את מצבו של צלאן באירופה". וזנדנבק מוסיף שגם בישראל הוא הפך לגיבור תרבות משמעותי, לפחות של אלה שמתעניינים בשירה: "הוא התקבל כאן בזרועות פתוחות. זה הכרך השלישי משירתו שאני מוציא, והראשון שנקרא 'סורג שפה' יצא בהמון מהדורות. גם הכרך השני הצליח מאוד". זנדנבנק מקווה כמובן שכך יהיה גם גורלו של הכרך השלישי.