התקדמות האתלטיקה הישראלית על מגוון ענפיה בשנים האחרונות מרשימה בהחלט, אבל על הישג כמו זה שאליו הגיע האצן הצעיר של מכבי תל־אביב בלסינג אפריפה באוגוסט האחרון, אף אחד לא העז אפילו לחלום: אפריפה, אז בן 18 בלבד, זכה בתואר אלוף העולם עד גיל 20 בריצה ל־200 מטר באליפות שנערכה בקאלי, קולומביה, כשהוא עוצר את השעונים בתוצאה בלתי נתפסת של 19.96 שניות בלבד. התוצאה לא רק קבעה שיא ישראלי ושיא אליפות, אלא הייתה השלישית בטיבה בהיסטוריה לגילאי נוער, אחרי אריון נייטון ויוסיין בולט, האצן המהיר הטוב בכל הזמנים.
"הגעתי לאליפות קודם כול במטרה לעלות לגמר. כשזה קרה, האמנתי שאני יכול לזכות במדליית כסף או ארד, אבל לא עברה לי בראש אפילו האפשרות שאזכה בתואר, ארד מ־20 שניות ואכנס לאותו ספר שיאים ולאותה רשימה עם בולט, האתלט הנערץ עליי ביותר מאז שאני ילד", מספר אפריפה. "עברו כמה שבועות טובים עד שעיכלתי את ההישג והיום אני מרגיש שהוא עזר לי להרגיש בטוח יותר בעצמי. מאז, אני מגיע אחרת לתחרויות. זה גם סייע לי ולסובבים אותי לקבל תמיכה גדולה יותר, מה שעוזר לי מאוד להמשיך ולהתפתח".
ההישג האדיר הפך את אפריפה מאלמוני למפורסם ברגע אחד. "אני נהנה מתשומת הלב התקשורתית כשהיא בגבולות הסביר, נהנה כשמדברים איתי ברחוב ומסתכלים עליי כאתלט. אני גם שמח שההצלחה שלי תורמת להעלאת המודעות ולהתפתחות של ענף האתלטיקה בארץ, כי חשוב שידעו שיש כאן עוד ענפים מצטיינים, לא רק כדורסל וכדורגל".
המאמן איגור בלון: "בגמר ה־200 התמקמתי באמצע הדרך של המקצה. לא ראיתי את בלסינג בשלב האחרון, אבל ידעתי לפי המתחרים שהוא במצב טוב. כשהוא ניצח, זה היה בלתי נשכח"
סיפורו של אפריפה בהחלט יכול להפוך לסרט דיסני ביום מן הימים. הוא נולד וגדל בישראל וגר ברמת־גן עם אחותו מרסי, אתלטית מוכשרת בפני עצמה, והוריו סינתיה ופרינס. אביו הגיע לארץ עם אמו לפני 30 שנה כעובד בשגרירות גאנה, ובני הזוג החליטו להישאר בישראל כדי להבטיח לילדיהם עתיד טוב יותר. הוא אהב ספורט מגיל צעיר וחלומו הגדול היה להפוך לכדורגלן, מה שהוביל אותו כבר בגיל שש לקבוצת הילדים של מכבי תל־אביב. עם זאת, הוא נאלץ לעזוב כעבור שנתיים בשל מצבה הכלכלי של משפחתו, שהתקשתה לעמוד בתשלומים החודשיים.
"חלמתי להיות כדורגלן מצליח ובהתחלה לא כל כך הבנתי למה אני צריך לעזוב. אבל כשהדברים התבהרו הרגשתי שלא מדובר בסוף העולם, ושאוכל למצוא משהו אחר לעשות בתחום הספורט", מספר אפריפה. "מה שהפריע לי יותר בתור ילד הוא הסבל שנגרם לי מילדים אחרים שכינו אותי בכינויים גזעניים בגלל צבע העור שלי, משהו שלצערי כל שחום־עור עובר כאן בארץ. זה גרם לי להיעלב ולבכות לא פעם, ולפעמים גם הוביל לעימותים ולמכות. זה היה פשוט סיוט. אני חושב שהמודעות היום גבוהה הרבה יותר, ואני שמח שאני חווה הרבה פחות דברים מהסוג הזה. רוב האנשים כבר מבינים את המשמעות של המילים האלה ונמנעים מלהגיד אותן, לצד כאלה שעדיין מתנהגים אותו דבר. היום אני גאה במראה שלי ואם מישהו יאמר לי משהו על כך, אני לא אקח את זה למקום רע".
אפריפה למד בבית ספר ברמת־אפעל, ולאתלטיקה הגיע כמעט במקרה, בגיל 11. "בתור ילד הדבר היחיד שהכרתי באתלטיקה היה שידעתי מי זה יוסיין בולט, אבל אחרי שהמחנכת שלי ראתה אותי רץ פעם, היא כנראה הבינה שיש לי כישרון כאתלט והמליצה לי להצטרף ל'רצי הסמטה', מועדון אתלטיקה בדרום תל־אביב שבו מתאמנים בין השאר ילדים שנמצאים במעמד של פליטים בישראל". אפריפה מספר שהוא התחבר לענף במהירות, אך לא למסגרת: "היה כיף לרוץ מהר, לדרבן את עצמי להשתפר ולעשות את זה טוב יותר. אבל אחרי שנה עזבתי את המועדון כי הרגשתי שזה לא מספיק רציני".
הוא המשיך לרוץ במסגרת תחרויות בית־ספריות ולאחר שזכה בכמה מהן הצטרף למחלקת האתלטיקה של מכבי תל־אביב, שם התאמן תחת המאמן ולרי צ'גין במשך שנה, ולאחריה עבר לעבוד עם המאמן המוערך איגור בלון, במהלך שהפך לרגע מכונן בהתפתחות שלו.
"לפני חמש שנים הגיע אליי רכז האתלטיקה במכבי תל־אביב וסיפר על ילד שהוא ברמה הרבה יותר גבוהה מהילדים האחרים בקבוצה שלו וביקש ממני שאסתכל עליו ואצרף אותו לקבוצה שלי", נזכר בלון. "הפעם הראשונה שראיתי את בלסינג הייתה מרחוק, פשוט ראיתי גוף שמתקדם במהירות גבוהה קדימה ורק כשהוא התקרב אליי הבנתי שזה הילד שסיפרו לי עליו. הקבוצה שלי אז הייתה חזקה מאוד במונחים ישראליים ורצו בה בין השאר דונלד סנפורד (זכה במדליית ארד באליפות אירופה ב־400 מטרים, ייצג את ישראל במשחקי ריו, ד"מ) ואמרי פרסיאדו (אלוף ישראל ב־100 מטר חמש פעמים, ד"מ), והשאלה הראשונה שבלסינג שאל אותי הייתה מה הוא עשה שמעבירים אותו להתאמן יחד עם אתלטים ברמה כזאת, כאילו מדובר בעונש ולא במחמאה. זה סיפור שעד היום אנחנו נזכרים בו וצוחקים ממנו".
אפריפה עצמו מאשר את הסיפור בחיוך גדול. "לא הבנתי מה פתאום שמו אותי בקבוצה עם שני אתלטים כאלה כשאני ילד קטן שבקושי יודע לרוץ. בשלבים הראשונים של העבודה חוויתי משברים; הפסקתי אימונים באמצע כי היה לי קשה מדי, עברתי משברים פיזיים ונפשיים וכמה פעמים הודעתי שאני פורש. הייתי ילד ולא הבנתי אז עד כמה ענף האתלטיקה קשה ודורש השקעה. לאורך כל התקופות האלה, איגור דאג לחזק אותי. הוא אמר שזה חלק מהדרך, שזה לא קל ושבהמשך יהיה אחרת".
הקשר בין אפריפה למאמנו מיוחד במינו. הוא קורא לו בשם חיבה – יגאל, ולאורך הריאיון לא מפסיק להרעיף עליו מחמאות, שמביכות מאוד את בלון הצנוע. "איגור הוא הרבה יותר ממאמן בשבילי, הוא כמו אבא שני שלי, ואותו דבר מרגיש כל אתלט אחר שעובד איתו. הוא דואג לי, מדבר איתי כל יום ועוזר לי ולכולם במאה עשרים אחוז. אני חושב שהוא המאמן הכי טוב שהיה אי פעם בישראל לריצות קצרות".
למרות הקושי, ההתקדמות המקצועית של אפריפה תחת הדרכתו של בלון הייתה מהירה למדי. "כשאני עובד עם אתלט אני אף פעם לא חושב מה יהיה איתו עוד שנה או שנתיים, אני עם רגליים על הקרקע ומאמין בתהליך שבו יש מדרגות ויש דרך וצריך לעבור משלב לשלב, אסור לדלג על כלום, וזה מה שעשינו", מסביר בלון. "השיא הראשון שבלסינג שבר היה שיא ילדים של רם מור ב־300 מטר מלפני 19 שנה, הוא קבע אותו רק שבועיים אחרי שבתחרות אחרת הוא רץ את אותו המרחק בשתי שניות פחות, וסיים באכזבה גדולה ועם כאבים בגוף כשהוא מדבר איתי שוב על הרצון לפרוש".
בלסינג אפריפה: "ילדים אחרים כינו אותי בכינויים גזעניים בגלל צבע העור שלי, משהו שלצערי כל שחום-עור עובר כאן בארץ. זה היה סיוט. אני חושב שהמודעות היום הרבה יותר גבוהה ושמח שאני חווה הרבה פחות דברים מהסוג הזה"
ההישג הזה היה פתח לרבים אחרים. בגיל 15 זכה אפריפה באליפות ישראל לנוער ב־100 מטר ובתואר סגן אלוף הארץ לבוגרים במרחק הכפול. שנה לאחר מכן הוא הפך לאלוף ישראל הצעיר ביותר שזוכה בתואר אלוף ישראל במקצים ל־100 ו־200 מטרים. ב־100 הוא קבע שיא אישי ושיא קדטים חדש של 10.49 שניות (השיא שלו היום עומד על 10.34 שניות) וב־200 הוא שבר שני שיאים של טל מור לקדטים (מלפני 21 שנה) ולנוער (מלפני 19 שנה) עם תוצאה של 21.81 שניות, הישג שהציב אותו ראשון באותה שנה באירופה וחמישי בעולם. "עם הזמן הדברים החלו להיפתח עבור בלסינג והשיאים עזרו לו מאוד להתקדם מבחינת הביטחון, המצב המנטלי והמוטיבציה", מנתח בלון. "בנוסף הוא התבגר משנה לשנה, התחזק מאוד פיזית והדברים החלו להתחבר בצורה נכונה יותר".
לצד ההתקדמות המטאורית ותוצאות שהציבו אותו במקום הראשון באירופה לקדטים עד גיל 18, חמישי באירופה עד גיל 20 ושמיני בעולם לנוער – נאלץ אפריפה להתמודד עם העובדה שאינו אזרח שיכול לייצג את המדינה בתחרויות בינלאומיות. הוא אומנם קיבל מעמד של תושב ארעי בגיל שבע, בהמשך להחלטה ממשלתית שלא לגרש ילדי עובדים זרים שנולדו בישראל בתנאים מסוימים, אבל אמור היה לקבל אזרחות רק בגיל 18. ביולי 2020, לאחר מאבק ציבורי ואישי ארוך, אישר שר הפנים אריה דרעי את בקשת האזרחות שלו.
"תהליך האזרחות היה קשה מאוד, ובמהלך השנים הוא כיבה אותי לא פעם, כי הייתי קובע קריטריון לתחרות מסוימת אבל לא יכולתי לנסוע ולייצג את המדינה. זה הוביל לכך שפספסתי כמה תחרויות חשובות", נזכר אפריפה. "נולדתי וגדלתי פה, אני מרגיש ישראלי לכל דבר וחשוב לי שאנשים יקבלו אותי ככה ויבינו עד כמה חשוב לי לייצג אותם, את המדינה ואת המשפחה שלי. שמחתי מאוד לקבל את האזרחות ואת האפשרות לעשות את זה, ואם זה לא היה קורה אני מניח שכבר הייתי חושב על כיוון אחר בחיים".
בשנת 2021 התגשם חלומו של אפריפה לייצג את ישראל מחוץ לארץ, והוא סיים במרחק שלוש מאיות בלבד ממדליה באליפות אירופה עד גיל 20 בטאלין, אסטוניה ושביעי באליפות העולם לאותם גילים שנערכה בניירובי, קניה, בנוסף לשיפור נוסף של שיאו האישי ב־200 מטר ושמירת תואריו כאלוף ישראל. בשנה שעברה, שבועיים אחרי ההישג המדהים באליפות העולם בקולומביה, השתתף אפריפה באליפות אירופה לבוגרים שהתקיימה במינכן, שם הפך לאצן המהיר הישראלי הראשון אי פעם שהעפיל לגמר ב־200 מטר, שבו סיים במקום השביעי. "אני שמח על העובדה שקבעתי שיא היסטורי בספורט הישראלי, ואפילו שאני לא מרוצה מהתוצאה שהשגתי שם כי חליתי בקורונה כשהגעתי לגרמניה, אני מברך על כל רגע מאליפות העולם ועד לסיום אליפות אירופה ולא הייתי מחליף או משנה כלום. זה דבר מטורף עבורי להיות במקומות האלה".
עד כמה קשה לנחות לקרקע ולחזור לאימונים אחרי הישגים כאלה?
"אני מגיע ממשפחה נוקשה שבה לימדו אותי להיות תמיד עם רגליים על הקרקע, לא משנה מה, והעובדה שאני אלוף עולם לא תשנה את האופי שלי. בסופו של דבר אני תמיד חוזר לאצטדיון ולעבודה המשותפת היומיומית עם איגור. יש בי רעב גדול להתקדם, להשתפר ולאתגר את עצמי מול מטרות חדשות ואין לי זמן להיות בעננים".
איגור, איך היה לראות את החניך שלך זוכה בתואר עולמי?
"אני אוהב להיות עם בלסינג בכל שלב ההכנות לפני הריצה. בגמר ה־200 התמקמתי באמצע הדרך שהמקצה עבר בה. לא ראיתי אותו בשלבים האחרונים, אבל ידעתי לפי המיקום של המתחרים שהוא במצב טוב ומבפנים הרגשתי שהוא ניצח. כשגיליתי שצדקתי, זה היה פשוט רגע בלתי נשכח".
כמה רחוק אתה חושב שהוא יוכל להגיע?
"ברור שיש שאיפה וחלום אבל אני משתדל לא להתעסק בזה ומתחיל לחשוב על הדברים רק כששואלים אותי. אנחנו תמיד מציבים מטרות לשנה הקרובה אבל לא נכון לשים תקרה למה שהוא יהיה מסוגל או לא מסוגל לעשות, כי ברגע שאתה עושה את זה אתה מגביל את האפשרויות שלך. באתלטיקה הדברים הם גם יחסיים, אתה יכול להגיע בגיל מבוגר יותר להישג שאולי נמוך מזה שקבעת לפני עשור, אבל לגיל שאתה נמצא בו זו תוצאה נהדרת. הכי חשוב זה לעשות כמה שיותר טוב עכשיו".
אפריפה ובלון עובדים יחד בכל יום רק משעות אחר הצהריים ועד הערב, כי בלון עובד במקביל גם כמנהל טכני בבית דפוס גדול בלוד. כשהוא נשאל איך מאמן של אלוף עולם לא יכול לעסוק במקצוע במשרה מלאה, הוא מתקשה לענות. "זו לא שאלה שאני אמור לענות עליה", הוא קובע לבסוף. "אני עליתי מברית המועצות ואצלנו מורה ומאמן למדו באותה אוניברסיטה, ואחרי הלימודים אם היית מורה, עבדת רק בבית ספר ואם היית מאמן, זו הייתה העבודה שלך. כאן מהרגע הראשון היינו צריכים עבודה נוספת. עד היום יש כאן מאמנים מצוינים, שהובילו אתלטים אולימפיים להישגים גדולים, שעובדים בבוקר בבית ספר ואז הולכים לאימון. בארץ אין מקצוע של מאמן אתלטיקה נטו, ואני חושב שזה מפריע להכנה לאתלט, למרות שאני בקשר עם בלסינג מסביב לשעון ואנחנו עושים את הכי טוב שאפשר".
כעת המטרה הגדולה של השניים היא להצליח להעפיל יחדיו לאולימפיאדת פריז 2024: "אולימפיאדה תמיד הייתה החלום, אבל האמת היא שרק לפני שנתיים התחלתי להאמין שזו מטרה ריאלית ושיש לי פוטנציאל אמיתי לעשות את זה", מודה אפריפה. "אני אילחם ואתן הכול כדי שנגיע לשם, הרעב שלי רק הולך וגדל ואני מאמין שאנחנו מסוגלים לעשות את זה. עד אז חשוב לי להתחרות ולרוץ לצד הטובים בעולם, להרגיש אותם לידי, ואני מקווה לקבל עוד ביטחון ביכולת שלי. בשנה הקרובה המטרות הגדולות ביותר הן אליפות אירופה בפינלנד ואליפות העולם בבודפשט, ולפי מה שראיתי באליפות העולם אני מרגיש שהכול פתוח. אני חושב שא־לוהים בירך אותי כשהפגיש אותי עם איגור ושבלעדיו לא הייתי נמצא במקום הזה".
שבועיים לאחר שחזר מאליפות אירופה התגייס אפריפה לצה"ל במעמד של ספורטאי מצטיין. "אני משרת בצבא כמה פעמים בשבוע, כמה שעות בכל פעם. התפקיד שלי הוא לבדוק שכלי הרכב בבסיס תקינים. בצבא מבינים שאני אתלט ברמה גבוהה, נותנים לי את האפשרות ללכת מוקדם בשביל לנוח לפני האימון ועוזרים לי במה שאני צריך".
כישרון נוסף במשפחת אפריפה הוא האחות הקטנה מרסי, שזכתה השנה במדליית הכסף בריצה ל־200 מטר באליפות הארץ לקדטיות ובמדליית ארד באותה קטגוריה ובתחרות בחצי המרחק. היא נמצאת כרגע בתהליך קבלת אזרחות, וכמו במקרה של בלסינג גם היא עברה לאחרונה להתאמן תחת בלון. "ולרי צ'גין, שעבד גם הוא עם בלסינג בהתחלה, העביר אותה אליי בשנה שעברה ובמהלך האימונים עשינו יחד צעד גדול קדימה", מספר בלון. "בהתחלה התוצאות שלה היו בינוניות אבל היא אתלטית מוכשרת ובשנה האחרונה היא גבהה, חיזקה את הגוף בעבודה נכונה ואני מקווה שבשנה הקרובה היא תמשיך ותפתיע אותנו".
בלסינג, יש לך היום כל מה שאתה צריך?
"האגודה שלי מכבי תל־אביב יחד עם איגוד האתלטיקה, הוועד האולימפי, היחידה לספורט הישגי ושופרסל, עוזרים לי מאוד ונותנים לי כל מה שאני צריך. אני מרגיש מבורך ומודה להם שהם איתי".
על מה אתה חולם?
"להגיע לפריז, להיות בריא – שזה הכי חשוב – ולהמשיך לעזור להורים שלי בכל דבר, אפילו יותר מעכשיו, עובדה שאני מאוד גאה בה. חשוב לי גם להמשיך ולעבוד תמיד עם איגור".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני אסיר תודה בכל יום על מה שקורה לי ועל מה שיש לי. כמו כל אחד גם לי יש ימים טובים יותר וימים טובים פחות וגם אם רע לי ברגע מסוים, אני יודע שזה רק חלק מהדרך. אני בארבע".
