תשע שניות חולפות מהרגע שהפתיח המוזיקלי של השיר Havana של קמילה קביו מתחיל להתנגן באחד הסרטונים של השחקן עידו ברטל ועד שהוא פותח את הפה, ומשום מקום מתחיל לשיר על גבי מנגינת הפופ־לטיני המוכרת את השיר "אבא" של אביתר בנאי. החיבור הזה כל כך מפתיע ולא צפוי, שעד שתשמעו אותו בעצמכם כנראה תתקשו להאמין עד כמה השירים חופפים, מתחברים ועולים זה על זה מוזיקלית באופן מושלם. וזאת רק דוגמה יחידה ברשימה ארוכה של סרטוני מאש־אפ – חיבור של שתי יצירות מוזיקליות שונות ליצירה אחת – שברטל מצלם בסלון ביתו וגורפים תגובות נלהבות ברשת. את Girl Like You של מארון 5 הוא משלב ב"האם להיות בך מאוהב" של אביב גפן, "מיגל" של עלמה זהר יושב אצלו יפה על Get Lucky של דאפט פאנק, ו"אלוף העולם" של חנן בן־ארי הוא מבחינתו התאום המושלם של Believer של אימג'ין דרגונס. נדמה שהוא הצליח לפצח משהו במוזיקה המקומית. "אנחנו רגילים לשמוע את השירים האלה באופן מאוד מסוים", מסביר ברטל. "ואז, כשאנחנו שומעים את אותו הדבר במסגרת קצת אחרת, אנחנו גם מקבלים אותו בצורה שונה. התגובות הכי טובות הן שאנשים אומרים לי שעד עכשיו הם לא הקשיבו לשירים האלה ככה, או שעד עכשיו הם לא קלטו את המילים בצורה כזאת. ברגע הזה אני מרגיש שאני מצליח לעשות משהו חדש".
תחזור איתי רגע להתחלה, מה גרם לך להחליט לנסות לערבב שני שירים ליצירה אחת, ובהמשך גם לצלם את עצמך שר אותם ולהעלות את זה לרשת?
"האמת היא שזה התחיל מסיפור מאוד־ מאוד רומנטי", הוא נזכר בחיוך. "לפני ארבע שנים בערך ישבתי בסלון בשלוש בלילה, ובטלוויזיה שדלקה ברקע התחילו לרוץ הקרדיטים לתוכנית שהסתיימה – שידור חוזר של התוכנית של אבי נוסבאום, שאירח אז קומיקאים. ברקע נשמע שיר של ניקי מינאז', Kissing Strangers, 'הו ננה־נה־נה־ננה, קיסינג סטריינג'רז. הו ננה־נה־נה־ננה, קיסינג סטריינג'רז'".
ואז מה קרה?
"מישהי ירדה בחדר המדרגות מחוץ לדירה שלי. שמעתי את העקבים, ואז צלצל הטלפון שלה, הקלאסיקה של האייפון: 'טו־דו־דו־דוד־דו'. זה התחבר באופן משוגע לשיר של ניקי מהטלוויזיה.
"אמרתי לעצמי: רגע, מה קורה כאן? מה זה הדבר הזה? הסיטואציה עצמה הייתה מוזרה: מאוחר בלילה והטלוויזיה ברקע ומה הסיכוי שזה יקרה. הרגשתי כאילו שלחו לי את זה. מיד לאחר מכן עשיתי סרטון מהטלפון שלי – נכנסתי ליוטיוב, הפעלתי את השיר, הלכתי לתפריט של האייפון ובחרתי את הצלצול. העליתי את הסרטון והוא הצליח. היו מלא תגובות כמו 'וואו איזה גאון' ו'איזה דפוק'", הוא צוחק. "ואז הבנתי שיש עניין, שאני לא לבד".
ברטל התחיל למצוא עוד ועוד צלצולים שמשתלבים בשירים, ולהעלות את התגליות המרעישות לרשת. לאחר מכן התחיל למזג שירים בסרטונים קצרים. "זה עבר הרבה גלגולים והשתנה והשתדרג והשתפר", הוא מספר. "עם הזמן גם גדלו ההומור והקומיות. בשלב מסוים היו סרטונים שבהם אני כאילו משוחח עם האמן המקורי ואז מתחיל לשיר במאש־אפ, זה היה קונספט משוגע שעבד בטירוף. אחר כך הגיעו השילובים הקצרים של השירים ומשם זה עבר ממש לנאמברים ארוכים, שירים שאני יכול לתת מההתחלה ועד הסוף".
"לעשות תיאטרון זה מאוד תובעני. אתה נכנס לתפקיד, וכל־כולך שם, גם בנפש, ואם זו הצגה מצליחה אז אתה שם ברוב הערבים והלילות. עכשיו אני מנסה לתת לבייבי שלי, של ההופעות, לפרוח"
התפתחות הסרטונים הייתה הפוכה למגמה המקובלת ברשת כיום בעידן הטיקטוק וה"רילז", של סרטונים קצרים – שלושים שניות ולפעמים פחות – שזוכים לתפוצה עצומה: "כל הרשת הלכה לכיוון הקצרים, אבל אני עשיתי שירים ארוכים יותר, כי הבנתי שיש לזה ערך אמנותי. הבנתי שאם אני חושב על כיוון של הופעות, אהיה חייב לעשות נאמברים מלאים, אני לא יכול לעלות לבמה עם פוסטים של דקה".
היום הוא מפיץ את הסרטונים בגרסאות שונות, חלקן קצרות יותר ומותאמות לטיקטוק, וגרסאות מלאות כשיש הרבה ביקוש לשיר מסוים. "אני מנסה להיות דינמי ולהתאים את עצמי לפלטפורמה".
מאש־אפ אחד שלו יזכה להפוך לסינגל עצמאי שיֵצא לרדיו בקרוב. הוא קיבל את אישור היוצרים, אבל בינתיים שומר בסוד את שמות השירים. "אני כל כך מתרגש", הוא אומר, "זאת עוד פסגה שאנחנו כובשים. זה דבר מטורף".
***
View this post on Instagram
הפלטפורמה הפכה לבמה אמיתית בשנה האחרונה, כשהחל ברטל לערוך הופעות חיות מול קהל שבא לשמוע את הלהיטים המעורבבים היטב. סיבוב ההופעות שלו בעיצומו: ב־1 בפברואר יופיע בזאפה תל־אביב, ב־1 במרץ בזאפה ירושלים. "בדצמבר לפני שנה הייתה ההופעה הראשונה, וקרה כל כך הרבה בשנה הזאת", הוא מספר, עדיין מופתע. "התחלתי בהופעת סולו, וזה תפס וההופעות היו מלאות. אז החלטתי להופיע במועדון הבארבי עם להקה, חבר'ה ענקיים ומוכשרים, והיה טירוף. ההופעה הראשונה בבארבי הייתה סולד־אאוט. אחר כך היו עוד הופעות מפוצצות, ועכשיו אנחנו עושים סיבוב בארץ. הכול קורה מהר מאוד.
"לא קל למכור כרטיסים בארץ, ולפעמים קשה להביא קהל. אז זה כבר משמח. באופן ספציפי, הבארבי הוא חלק מזיכרונות הילדות שלי, של הרוקנרול, ופתאום אני עליתי שם על הבמה והופעתי מול אולם מפוצץ. זו כאפה שאני לא אשכח כל החיים. בכלל לצאת מהרשת וללכת להופעה – זה לא דבר שקורה בכל יום. כשזה מצליח זה באמת מפתיע. וזה קרה בזכות הקהל מהרשת, באינסטגרם ובפייסבוק, הם שאלו מתי יראו אותי עושה את זה בלייב. לא תכננתי את זה, להפך, חשבתי שהרשת היא המקום".
"התגובות הכי טובות הן שאנשים אומרים לי שעד עכשיו הם לא הקשיבו לשירים האלה ככה, או שעד עכשיו הם לא קלטו את המילים בצורה כזאת. ברגע הזה אני מרגיש שאני מצליח לעשות משהו חדש"
יש יתרון בהופעות שלך: הקהל מכיר את השירים ואת המילים. להיט אחרי להיט.
"נכון, וזה כיף שהקהל יכול להשתתף. מי שרואה את ההופעה בפעם הראשונה צריך רגע לעכל את מה שקורה. אני מרגיש שזה כמו לראות סרט בתלת־ממד, וכשאתה מרכיב את המשקפיים עוברות איזה עשר דקות עד שהמוח שלך מתרגל ומבין איך לראות את הסרט בלי שהוא יעשה לך כאב ראש. רק אז אתה יכול להתחיל ליהנות מהסרט. אז אחרי נאמבר אחד או שניים כולם בטירוף, והקהל שר בעברית שיר שהוא על מוזיקה של שיר אחר. אני בכוונה בוחר שירים מוכרים. אפשר לעשות מאש־אפ לכל שיר, זה לא סוד ולא המצאתי כלום, אבל אני בוחר את הקלאסיקות כדי שיהיה לזה ערך כמה שיותר רחב".
תסביר את היכולת הזו לחבר שני שירים לא קשורים. זה משהו טכני שאתה מזהה? איך אתה שומע את החיבור הזה בכלל?
"צריך שמיעה מוזיקלית, אבל זה די סטנדרטי לכל מי שמתעסק במוזיקה, וגם מי שלא מתעסק במוזיקה יכול לזהות את זה. ברור שיש הרמוניות דומות בשירים, וכשאתה שומע שיר חדש תוכל לזהות אם זו הרמוניה מוכרת. גם אם לא תדע לומר משהו ספציפי על ההרמוניה הזאת, תוכל לדעת ולהכיר את המעברים המוזיקליים".
ואתה יודע לזהות משהו מסוים?
"אני מנסה לעבוד בזה. אני מנסה לחפש את החיבור כך שייתן ערך מוסף. אני שומע את השיר הרבה פעמים ומנסה לתת לרוטינה של המוזיקה לזרוק אותי למשהו. לפעמים זה זורק אותי באופן מדויק ולפעמים זה מתפתח. יש לי במגירה הרבה שילובים שלא אהבתי, שלא הבשילו. אבל אני חושב שבאמת הדובדבן שבקצפת הוא למצוא התאמה גם בתוכן ובמהות של השיר. למצוא שילובים שמאירים אותך ויכולים לעורר מחשבה. זה נותן נופך אחר לשיר, זה ה'אקסטרה אפקט', לשם אני מכוון כשאני יוצר".
למשל, הוא מדגים, השילוב של Beggin’ של מונסקין עם "כל הנחלים" של אריק לביא, או Sign of the Times של הארי סטיילס עם "היכנסי כבר לאוטו וניסע" של מאיר אריאל, או Lonely Day של סיסטם אוף א דאון עם "איזה יום" של דודו טסה: "בחיבורים האלה נוצר איזה שלם שמצליח להאיר את סך חלקיו בצורה מגניבה".
יש לך נוסחה לשילוב מוזיקה עם הומור?
"אני לא מפרק את זה ומסביר, אבל אני יודע שיש דברים שעובדים יותר או פחות. אני חושב שכששני שירים משני עולמות שונים נפגשים, זה מייצר את הקריצה. כמו Uptown Funk ו'ציירי לך שפם': שיר של ברונו מארס, הכי גרובי והכי פאנק, פוגש את הלהיט של נוער שוליים, הכי רטרו, הכי אולד־סקול. יש בזה הומור כי כשאתה שר 'ציירי לך שפם', לברונו מארס יש משהו מזה. אני לא יודע אם אני רואה את הפן ההומוריסטי כשאני מייצר את המאש־אפ, אבל אני לגמרי מבין אותו אחר כך. אני לא אומר לעצמי 'בוא נעשה את זה, זה יהיה מצחיק', אלא 'וואו, זו תהיה יציאה'".
יש מאש־אפ שאתה אוהב במיוחד?
"אני בעיקר אוהב את המאש־אפים החדשים שאני מייצר, הם קלאסיקות. למשל Lonely Day ו'איזה יום עבר עליי'. יש בו כל מה שצריך: שיר גדול ברקע, שיר ענק של דודו טסה, חיבור מושלם. בהופעה זה ממש התפוצץ, זה באמת קתרזיס.
"כל שיר כזה שנוחת אצלי ואני מרגיש שיש לו וייב של קלאסיקה חדשה, אני מאוהב בו לתקופה. כשכל הקהל שר איתי את 'האם להיות בך מאוהב' עם sGirl Like You ברקע, זו חוויה מיוחדת. יש לי פייבוריטים שאני נהנה להופיע איתם, כי אז אני 'אול אין'. או 'אול אאוט', מה שתבחר".
***
עידו ברטל (38), אביו של יהלי בן השמונה, גר בתל־אביב. מאז שסיים את לימודיו בבית הספר למשחק הוא מופיע בסדרות טלוויזיה, בקולנוע ועל בימות התיאטרון – בית ליסין, הקאמרי והבימה. בשנים האחרונות גילם את אבירם, מפקד המחלקה בדרום רמת הגולן ב"שעת נעילה", ואת הרב שרוליק שולמן, בנו של האדמו"ר ויורשו ב"ריקוד האש". לא מזמן הוא סיים להצטלם לצד ששון גבאי לסרט הדרמה "בתי אהובתי" שצולם בפריז ובישראל, וגם לסדרה החדשה של חנן עמיר וגיא סביון, "באש ובמים".
"הייתי בתיאטרון מרגע שסיימתי את בית הספר למשחק ועד הקורונה", אומר ברטל. "מאז לא חזרתי לתיאטרון כי אני משקיע בהופעות ורוצה שהלו"ז שלי יהיה פנוי לזה, וגם הראש. תיאטרון זה דבר מדהים, אני מניח ומקווה שאני אחזור יום אחד לתפקיד שאקבל וארצה לחזור בשבילו, כזה שאגיד שאותו אני משלב עם החיים שלי, לא משנה מה. זה פשוט קשה ותובעני. אתה נכנס לתפקיד, וכל־כולך שם, גם בנפש, ואם זו הצגה מצליחה אז אתה שם ברוב הערבים והלילות. עכשיו אני מנסה לתת לבייבי שלי, של ההופעות, לפרוח. קורה עם זה משהו, יש איזו התפתחות, ואני מנסה לתת לזה הזדמנות".
איך עובד המעבר בין עולמות המשחק – התיאטרון או הקולנוע והטלוויזיה – למוזיקה?
"השילוב הזה טבעי. גם בתיאטרון שרתי: התפקיד הראשון שעשיתי בתיאטרון היה ב'אביב מתעורר', מחזמר בבית ליסין לצד נינט טייב, ואחר כך ב'עלובי החיים' בהבימה ומחזות זמר נוספים. עשיתי גם הרבה הצגות תיאטרון נטו, אבל מבחינתי השירה תמיד הייתה ברקע. בתיאטרון יש המון מחזות זמר, זה כל הזמן קורה, זה לא דבר שהוא באמת נפרד".
"מי שרואה את ההופעה בפעם הראשונה צריך רגע לעכל את מה שקורה. זה כמו לראות סרט בתלת־ממד: כשאתה מרכיב את המשקפיים עוברות עשר דקות עד שהמוח מתרגל לראות את הסרט בלי שהוא יעשה לך כאב ראש"
איך אתה עם ההגדרה הזו של להיות זמר?
"בהופעות יש משהו שפתאום הופך אותך לזמר שמופיע עם להקה", הוא עוצר רגע ומתנסח. "אולי יש תווית כזו אבל אני בכלל לא נכנס לזה, אין לי בכלל חשש מההגדרה. אני עדיין עובד, משחק, עושה תוכן מסחרי באינטרנט – דברים שאני מפיק, מביים וכותב. בתעשיית הטלוויזיה או הקולנוע בארץ, גם אם אתה עובד יש לך הרבה זמן פנוי. ואני כל הזמן חייב לעשות משהו".
View this post on Instagram
אתה מרגיש שאתה מביא את יכולות המשחק שלך גם לסרטונים?
"זה עניין של הגשה. אני לא מביים את עצמי, אני פשוט נותן לעצמי חופש. בדיעבד כשאמרו לי שאוהבים את הפרצופים וההבעות וההגשה של השיר, הבנתי שיש בזה משהו. לפני כן חשבתי שאני פשוט מבצע, אבל אני שחקן, אז כנראה משהו יוצא באופן פתוח יותר. אני מייצר תוכן כבר שנים, וכשהמצלמה נדלקת אני לא מתבייש. אני עורך את הסרטון כך שייראה הכי טוב והכי יפה, אבל האותנטיות חייבת להיות חלק מהעניין".
לא רק הקהל אוהב את המאש־אפים של ברטל, הוא מספר שגם האמנים המקוריים ששומעים את הפרשנות המחודשת שותפים לחגיגה לעיתים קרובות. "זה תמיד מרגש שזורמים איתי ומפרגנים לי", הוא אומר. "הם רואים את השטאנץ ועפים על זה. בהופעות שלי גם התארחו חלק מהאמנים: קרן פלס, אמיר דדון, רמי קלינשטיין. אמיר הוא חבר טוב מ'עלובי החיים', ולרמי קלינשטיין הכרתי את ההורים שלי מאחורי הקלעים, הם עפו עליו כל הילדות שלי. אלה אנשים שבאמת כבוד גדול מאוד לחלוק איתם יצירה".
גם יהלי, הוא אומר, שמח להגיע להופעות של אביו. "הוא ילד אדיר", ברטל מתלהב. "אני אומר לו כל הזמן שזכיתי שזה סוג התקשורת שיש לנו, ושהוא הילד שלי. אני מרגיש בר מזל".
נשמע שאתה אבא מגניב, אבל אולי גם כזה שעושה פדיחות.
"אני אומר לו תמיד: כנראה שאני הולך לעשות לך פדיחות עד גיל חמישים־שישים, אז את מה שקורה עכשיו אתה לא תזכור. אבל עכשיו הוא בגיל של גבול; אני יכול ללוות אותו להסעה וללכת צעד אחד יותר מדי, ואז הוא אומר לי 'טוב, תחזור אבא'. מצד שני הוא הכי מפרגן, מחמיא לו שהוא רואה אותי על הבמה ושהחברים שלו מכירים אותי. אני משתדל גם להרגיש אותו. האמת שכל תהליך ההתבגרות קורה מהר. בלי לשים לב הוא נהיה גבר קטן".
הוא רואה אותך גם ברשתות החברתיות?
"לשמחתי יהלי בינתיים לא שם. הוא בכיתה ג', ואני מנסה כמה שיותר לדחות את הסמארטפון. למזלי זה לא הקטע שלו בינתיים. יש ילדים בגילו שכבר בטיקטוק, אבל זה נראה לי מוקדם מדי. בטח זה יקרה בעוד שנה. בהצלחה עם זה. ואז, אגב, באמת יתחילו הפדיחות".
לברטל עצמו אין חשש מפדיחות: הוא נהנה מיצירת המאש־אפים אבל גם מוכן לעבוד על יצירה עצמאית, עם הרבה תקווה שהיא תתקבל באהבה ממש כמו להיטים של אחרים. "אני מאוד רוצה גם לייצר דברים משלי, ומנסה לזרום ולתת לזה דגש", הוא אומר. "יש משהו חדש ביצירה שלי עכשיו, מרענן, ואני מקבל את התחושה של היצירה, אבל אני בהחלט רוצה לייצר דברים שלי. החלום שלי הוא שהקהל יצעק שירים שאני כתבתי. זה החלום הגדול. אז אני כותב, והוצאתי סינגל ושומעים אותו, ואני רוצה להשקיע בזה בלי להיות בלחץ של מה יקרה אם זה יעבוד או לא".
ובמאש־אפים עצמם – מה השלב הבא? לאן עוד אפשר לקחת את זה?
"השנה האחרונה הייתה תנודתית מאוד, גלים גבוהים למעלה. השנה נראה אם העניין ימשיך לגדול. זה התחיל מאוד טוב, ויש מומנטום עם השיר שיצא וההופעות וכל מיני הצעות באוויר. אולי גם חו"ל. אבל אני לא רוצה להחליט. יש אסטרטגיה, אבל מה שהוכיח את עצמו תמיד זה להיות עם אוזן פתוחה, להיות דינמי, להקשיב למה שקורה ולעצמי כמובן – לא רק לשטח, אלא גם למה שאני רוצה, כדי שאוכל להיות במיטבי ולהרגיש שאני במיצוי מלא. אני מקווה שהשנה נופיע הרבה. החלום הבא הוא הופעה באמפי שוני".
