לפני שהפך ל"חלה פרינס" עידן חבסוב בקושי ידע לקלוע חלה

בארוחת ליל שבת אחת שעידן חבסוב התארח בה, לא הייתה חלה על השולחן. מקרה חריג, אם כי לא כל כך נוראי בהתחשב בעובדה שהחלות של המאפייה בשטעטל היהודי בברלין לא הכי להיט. כמו יזם חריף וכאחד מבני העם הנודד שיודע למנף מצוקה להצלחה, הוא הרים את הכפפה, חגר סינר על מותניו והרים טלפון לארץ ישראל. על הקו בצד השני עלה חבר, שף שנתן לו מתכון והסברים כלליים לחלה טובה דיה לארוחת שישי הבאה. הוא ניגש למלאכה בלי ידע מוקדם או ניסיון כלשהו באפייה. "לא ידעתי לשאול את החבר את כל השאלות מראש, וכשמשהו בתהליך השתבש וחזרתי אליו כדי לקבל עצה לא ממש היו לו תשובות – הוא שף, לא קונדיטור. נגיד, הוא אמר לי לתת לבצק התפחה למשך הלילה, וככה עשיתי. בבוקר לא הבנתי למה הבצק נקרע ולא נוח לעבודה. הוא שכח לציין שצריך להכניס את הבצק לקירור כשבוחרים בהתפחה למשך לילה שלם. אלו דברים שלמדתי לבד בשעות של צפייה בסרטוני יוטיוב ובקריאה של מאמרים, עד שהכרתי לעומק את המושג גלוטן, למדתי את המשמעות של זמנים ואת החשיבות של הדיוק. חקרתי דרך הידיים ולא התייאשתי מלנסות שוב ושוב".

"יש לי פחות תשוקה לכל מאפה שהוא לא חלה. אני באמת מרגיש שאף לחם או מאפה אחר לא יכול לתת לי את זמן היצירה האמיתי כמו שחלה מעניקה לי. יש כל כך הרבה בתהליך הזה של ההכנה, שזה ממש זמן מדיטציה"

מאז, כבר שלוש שנים שחבסוב (37) לא מגיע לארוחות שבת לפני שמוודאים איתו שהוא מביא חלה. בחשבון האינסטגרם שלו, תחת השם "Challah Prince", מופיעים עשרות סרטונים וצילומים מוקפדים של חלות בצורות קליעה מוכרות (שלוש, ארבע או שש רצועות) לצד קליעות מורכבות וכאלו שמותאמות לחגים בלוח השנה היהודי והכללי.

איך חשבון אינסטגרם שמוקדש לחלות בלבד מגיע למאות אלפי עוקבים?

"בשנתיים האחרונות שלי בברלין עבדתי בפייסבוק. במסגרת התפקיד ביקשו מאיתנו לפתוח חשבון אינסטגרם שקשור לתחביב שלנו כדי שנוכל לתרגל קמפיינים במטרה להבין את הכלי הזה, אז פתחתי את החשבון של החלות. זה מה שאני עושה מחוץ לחיי העבודה שלי ונראה לי מגניב לשתף משפחה וחברים. באותה תקופה ידעתי רק קליעה של שלוש". הוא פותח את אפליקציית התמונות כדי להראות את אותם תצלומים של החלות הראשונות – מיליוני תמונות וסרטונים שהוא גנז – אלו שהיו שם בתחילת הדרך כלל לא דומות לאלו שיצאו מהתנור בסיום הפגישה שלנו.

 

אחרי תקופה שחבסוב העלה תכנים לחשבון האינסטגרם ומספר העוקבים גדל, התחילו להגיע בקשות לסדנאות. בהתחלה הוא עשה מפגשים דרך הזום מברלין: ביום ראשון אחת לשבועיים הוא יצר ובינר שהמשתתפים בו רכשו אליו כרטיס מראש, ובכל פעם הוא לימד קליעה אחרת. אחרי שחזר לארץ קיבל טלפון מארצות הברית, ועל הקו הייתה סוכנת אירועי תרבות של קהילות יהודיות. היא סיפרה לו שהציעה לאחת מהקהילות בשיקגו סדנה לאפיית חלות והם אמרו לה שהם רוצים רק את חלה פרינס. מאז הם עובדים יחד, וחבסוב עולה על מטוס לאמריקה ארבע פעמים בשנה. שם הוא פוגש את הקהילות היהודיות מהחוף המערבי והמזרחי, מצפון ומדרום. "בסדנאות אני מראה איך מקבלים בצק נוח לעבודה בלישה ידנית. זה דבר קשה, שדורש הרבה מאמץ וטכניקה כי בסופו של דבר אנחנו רוצים לקבל בצק חלק. בסדנאות אני מדבר על זה שלא משנה אם לשים בידיים או במכונה. אני ממש לא מבין את השפים המתייפייפים שמתעקשים ללוש ביד ואומרים שאין כמו להרגיש את הבצק ביד. עזבו שטויות, אם יש מכונה שיכולה ללוש לכם את הבצק, תעשו את זה. יש מספיק הזדמנויות לשחק עם הבצק. גם כשאני עובד עם המיקסר אני מרגיש את הבצק ויודע מה מצבו".

חבסוב מעביר סדנאות לקבוצות קטנות של כעשרה אנשים, וגם באירועים של יותר ממאתיים משתתפים. הקהלים מגוונים, סיבת האירוע משתנה בין אירועי חברה, מפגשים משפחתיים וכאלו שהוא יוזם בשיתופי פעולה עם גופים שונים. הוא יודע שכל שלב בסדנה הוא פוטנציאל לתקלה ומשבר כמו מיקסר ששובק חיים או תנור בעייתי.

בתחילת הסדנה הוא מספר את סיפורו האישי ואיך הפך להיות אומן חלות. הוא מחלק לכל המשתתפים בצק שהכין מראש, דף ובו תרשים עם הדרכה מפורטת של  חלוקת הבצק לכדורים לפי משקלים ומהם יגלגלו רצועות לצורת הקליעה שילמדו במפגש. בנוסף, המשתתפים מקבלים את המתכון לבצק, עם כמויות לפי שיטת השקילה בארץ ובארצות הברית. בהוראות ההכנה הוא הוסיף דגשים והערות, בשונה ממתכונים רגילים שבהם בדרך כלל כתוב בעיקר סדר הוספת הרכיבים ובאיזה וו לישה מומלץ להשתמש. "חשוב לי להעביר את הידע הזה. אני פשוט זוכר את כל השאלות שהיו לי כאופה מתחיל. מה זמן ההתפחה, מהי הטמפרטורה הנכונה, איך מגלגלים. בהנחיות שאני נותן אני מנסה לגשר על השאלות האלה כדי שהמשתתפים יגיעו לתוצאות טובות. היום אני יודע שכדי להגיע לחלות יפות צריך בצק נוח, והדרך אליו מתחילה בעבודה נכונה ובטיפול טוב. נכון שאני אומן חלות שמתמקד באסתטיקה אבל הדרך אליה עוברת בטכניקה. בדיוק כמו בריקוד בלט. אני רקדן לשעבר אז אני תמיד אוהב לעשות את ההשוואה שטכניקה צריכה להיות מאוד חזקה כדי שהדברים ייראו מאוד אסתטיים, נקיים וזורמים. העיקרון הזה בא לידי ביטוי גם בסרטונים שאני מעלה לרשת. יש חשיבה מאחורי בחירת המוזיקה, זו ממש כוריאוגרפיה".

"אני רואה בהפרשת חלה טקס רוחני שמאפשר לנו לעצור שנייה ולהתחבר לאנרגיות קצת גבוהות יותר, להרגיש טוב יותר. יש תחושה של ניקיון באקט של קריעת חתיכה מהעיסה וגם בברכה עצמה"

אחרי שחבסוב הבין שהתחביב שלו תפח באינסטגרם לממדים חדשים הוא החליט להתפתח בתחום. ב־2021 הוא למד ב"דנון", בית הספר לקולינריה. "לקחתי קורס לחמים והשלמתי ידע שבעיקר קשור לאפייה עם מחמצת, למרות שהיום אין לי ממש זמן לדברים האלו. אני חושב שגם יש לי פחות תשוקה לכל מאפה שהוא לא חלה. אני באמת מרגיש שאף לחם או מאפה אחר לא יכול לתת לי את זמן היצירה האמיתי כמו שחלה מעניקה לי. יש כל כך הרבה נקודות בתהליך הזה של ההכנה, ההבנה של סידור הרצועות על השולחן והקליעה, שזה ממש זמן מדיטציה.

"שאלו אותי פעם אם יש אינסוף צורות לחלות. עניתי שיש גבול לקליעות אבל הקומבינציה, הכוריאוגרפיה שאפשר לעשות איתן והשילובים שאפשר ליצור בין מגוון הקליעות הם אינסופיים. כמעט תמיד אעשה חלות שעשויות מרצועות, אם כי יש לי כמה סרטונים של לחמניות, קיפולים ומיני טריקים שזה אחלה ומגניב, אבל אני מזהה עם הזמן שאנשים אוהבים את ההתמקדות בקליעה, וגם אני. זה יותר מתוחכם ומאוד סימבולי להביא את כל הרצועות יחד לכדי משהו אחד שלם ויפה. כבר בתהליך הכנת הבצק נעשים חיבורים שהם ממש כמו יצירת חיים".

אתה רואה את עצמך עושה עוד דברים עם חלות, לא רק לימוד והעברת ידע?

"אני לא מוכר חלות, אפילו שמבקשים ממני כל הזמן. זה פחות משתלם עם תנור ביתי אבל אולי יום אחד אפתח מאפייה. יש לי חלום שאנשים יאכלו את החלות שלי, אבל אני לא יודע אם מתאים לי לפתוח מקום כזה כי זה דורש לא מעט. כרגע אני עסוק מאוד עם הטיסות ונמצא עמוק בתוך החוויה של להכיר עוד קהלים".

מי מגיע לסדנאות?

"יש אנשים שבאים בשביל ללמוד ויש שבאים בשביל כמה שעות של כיף עם המשפחה או עם החברים. בכל סדנה יש את זו שאופה כבר עשרות שנים ובסוף ניגשת כדי להודות על דברים חדשים שהוארו לה בתהליך האפייה. אני מקבל תגובות מרגשות, כמו אנשים שמאז שהתחילו לעקוב אחריי הם אופים בכל שישי חלות, נער בן 16 שאופה חלות רק עם חשבון האינסטגרם שלי. דברים שהם פשוט הכול בשבילי, אני יודע שאני עושה את הדבר הנכון בחיים. מה שחשוב לי הוא קשר עם אנשים, ומצאתי את הדרך".

עמידה מול קהל לא תמיד באה בקלות.

"הייתי ילד מגמגם, לקח לי המון זמן לדבר כמו שצריך או בכלל לאזור אומץ לדבר וכשכבר כן החלטתי לדבר או להקריא היה משהו ששיתק אותי. אני חושב שזה ההסבר למה בחרתי להיות רקדן. שם קיים האלמנט של עמידה על במה ותקשורת עם קהל אבל בלי לדבר. זה היה לי הכי נכון, מצאתי דרך אחרת לבטא את עצמי. אז לעמוד מול קהל זה אתגר מאוד גדול בשבילי אבל אני חושב שההבנה שזה הייעוד שלי היא הרבה יותר חזקה מהפחד להתבטא מול אנשים.

"בברלין למדתי הנחיה של מדיטציות, ועבדו איתי על מה נכון להגיד ומה לא. ההנחיה של המדיטציות ממש פתחה אותי והכלים שנתנו לי שם עזרו לי מאוד לבנות את ההרצאות שלי, לדייק את המילים. אם היית אומרת לי אז שאני אנחה סדנאות ענק בארצות הברית זה היה נשמע לי כמו חלום רחוק שאולי יתגשם יום אחד, אבל זה קרה אחרי שנה אחת בלבד".

יש הבדל בין הקהל הישראלי לאמריקני?

"אני חושב שפה אנשים לוקחים את החלה כמובנת מאליה, מוכרים חלות בכל מקום. שם אופים חלות ופחות קונים, לכן יש את העניין שאם אני אופה את החלה אז למה שהיא לא תהיה יפה? הקהל הישראלי, צר לי להגיד, קשה יותר. יותר כיף לי עם קהל אמריקני, לא יודע להסביר את זה. אני מרגיש שהם באים יותר פתוחים, פה פחות זורמים, שואלים כדי להראות את הידע של עצמם ולא כדי ללמוד. לצד זה אני חייב להגיד שגם בישראל אני פוגש אנשים מדהימים".

אחרי שעה של שיחה בסלון אנחנו עוברים לאי במטבח, שם הבצק שחבסוב הכין מראש כבר תפח מספיק. בשלב הזה יכולת הקשב שלו יורדת והריכוז שלו ממוקד בבצק. בתנועות מדויקות ומחושבות של מי שעושה את זה כבר הרבה זמן הוא קורע פיסה מהעיסה ומניח על המשקל. הוא חוזר על הפעולה עשר (!) פעמים ומכסה את הכדורים בשקית ניילון להתפחה נוספת.

"אני לא מבין את השפים המתייפייפים שמתעקשים ללוש ביד. עזבו שטויות, אם יש מכונה שיכולה ללוש לכם את הבצק, תעשו את זה. יש מספיק הזדמנויות לשחק עם הבצק"

בסדנאות הוא מחלק דף מעוצב עם הברכה בעברית, באנגלית ובעברית כתובה באותיות אנגליות; עם פירוט הלכתי על איזו כמות מפרישים ומאיזה משקל צריך גם לברך. "דווקא כי זה טקס שמקושר רק לנשים חשוב לי שהקהל ידע שהוא של כולם. יש בתים שאין בהם נשים, מה קורה אם אין לי אישה בבית?"

אתה מכיר את הטקס מהבית?

"לא. אמא שלי הייתה הולכת לכל מיני אירועים אבל לא ראיתי שהיא עשתה את זה בבית. נורא רציתי להכניס את העניין של הפרשת החלה לסדנאות שלי. בפעם הראשונה שעשיתי את זה בסדנה, זה היה כשהזמינו אותי לאירוע שעשו כחלק מסדרת הפרשות חלה לרפואת ילדה חולת סרטן במיאמי. אני לא רואה בהפרשת חלה טקס דתי כמו שאני רואה בו טקס רוחני שמאפשר לנו לעצור שנייה ולהתחבר לאנרגיות קצת גבוהות יותר, להרגיש טוב יותר. יש תחושה של ניקיון באקט של קריעת חתיכה מהעיסה וגם בברכה עצמה. אחת לשנה יש יום בארצות הברית שעושים הפרשת חלה עולמית. בשנה שעברה נסעתי ביום הזה לסן־דייגו".

חבסוב מספר שדווקא הריחוק מישראל גרם לו להתחבר לשורשים. "השנים בברלין עזרו לי להתנתק מחבל הטבור של אמא וזה עשה דברים נפלאים, בין השאר התחברתי יותר לזהות היהודית שלי. פה בארץ לא אהבתי לחבוש כיפה, הקידוש היה נטל, ברכת כוהנים עם אבא בבית כנסת הייתה מעיקה. היום אני יודע להסתכל על זה אחרת. היום זה כיף, אני רוצה את זה. בטיסות שלי לארצות הברית חשוב לי לקחת איתי את התפילין, מה שאגב גרם לי לגלות שהתפילין מהבר מצווה לא היו כשרות, ותיקנתי אותן. החברים מהקהילות היהודיות גורמים לי להסתכל על היהדות ממקום אחר – יותר משוחרר, יותר מקבל. בבית הכנסת פה בארץ, אבא שלי תמיד מכסה עם הטלית שלו את הקעקועים שעל הידיים שלי, בארצות הברית מקבלים אותי כמו שאני. קצת כואב לי שהיהדות הפכה להיות עניין של התנגשויות. פה בארץ, דרך החלה אני מתחבר ליהדות דרך הצד המכיל ולא הפוליטי. זה נקי ממשחקי כוחות. כגיי כואב לי לשמוע אמירות קשות שנאמרות נגדנו, לא בגלל שהמקום שלי נפגע אלא כי אני יודע שיש הרבה בני נוער במצוקה שלא יודעים איך לדבר על זה. יש נוער שמגיע לשוליים, אז למה להגדיל את זה? אם להם, כעתיד של המדינה, אין בית זה מצב עגום.

"לא חשבתי אף פעם לעזוב את הארץ, הייתי הכי ילד של בית, של אמא, של משפחה. לעזוב את הארץ היה נראה לי מאוד הזוי ויחד עם זאת גם מאוד רציתי את המסע הזה. הכרתי וראיתי הרבה ישראלים שנוסעים לחו"ל ומצליחים, נסעתי לברלין בשביל למצוא את עצמי בתחום האמנות. זו הייתה תקופה שפגשתי את החלק הרך של החיים לצד משברים של בדידות, כאב, אכזבות ותקופות של התפרקות".

ובכל זאת הוא די השתקע שם ומודה: "אם לא ה'חלה פרינס' לא הייתי חוזר לארץ". הוא ניסה לפתוח עסק בברלין אבל עשו לו בעיות, רצו שיעבוד בעבודה רגילה. הם לא התייחסו להיותו אומן חלות כעסק, לא קיבלו את זה כמשהו שאפשר להתייחס אליו ברצינות. "אני מרגיש שהכול מתחבר אצלי לחלה. הייתי רקדן, הייתי איש יח"צ, עבדתי בתחום האופנה והלייף־סטייל במשך שנים, למדתי אנימציה ווידאו. בברלין הנחיתי מדיטציות, עבדתי בפייפאל, בפייסבוק ובחומוסייה. בכל מה שעסקתי עד היום, וכל מה שלמדתי עוזר לי עם העסק. בין שמדובר בחלה עצמה, בין שבניהול העסק, ובין שזה להבין את עצמי כבן אדם. וזה פשוט מדהים. כל נקודה שעברתי בחיים אשכרה הובילה אותי לנקודה הזו בחיים שלי. עד היום מיציתי מהר מאוד את התחנות בחיי. אני באופן כללי בנאדם שממצה דברים מהר מאוד".

היום הוא גר בחריש אבל גם זה לא סוף פסוק מבחינתו. "החיים כאן מאתגרים אותי, בעיקר בגלל הנסיעות. אבל זה גם כיף כי היום אני מבין שאין מקום קבוע, אנחנו תמיד מחפשים, תמיד נודדים לעבור מבית לבית, ממקום למקום. זה כבר קל מבחינתי וזו אופציה לגיטימית. אני מבין שבית אמיתי זה בלב, בגוף. את החלה אני יכול לקחת לכל מקום וזה בדיוק מה שאני עושה. לא משנה היכן אהיה, תמיד אוכל לשתף וללמד ולהפיץ את הידע הזה, וגם חומרי הגלם תמיד זמינים בכל מקום. כמי שתמיד נדד בין עבודות וחיפש את עצמו, אני חווה את חלה פרינס כהצלחה".