את מעיין ליניק (26) אני פוגשת כשהיא עומדת בצומת חשוב בקריירה המוזיקלית שלה. "אני עכשיו בשלב של להבין מה נכנס ומה לא נכנס לאלבום שלי. יש לי בין 12 ל־16 שירים שאני צריכה להחליט ביניהם, וזה מרגש".
כשאני שואלת אותה מהי השורה האהובה עליה משיר שכתבה, היא מציינת את "נוצה מזהב", ומצטטת מתוכו: "ואם הלכתי לאיבוד, אסתכל על זה כמו טיול".
"זה משפט שאני מאוד אוהבת", היא מספרת. "ההבדל בין לראות דברים כמאיימים וסוגרים עלייך ובין לראות שהעתיד פשוט לא ידוע הוא עדין מאוד. אני נמצאת עכשיו במקום שהוא די חסר ודאות, אבל יש בו גם איזו הרפתקה, ואיזה כיף שאני יכולה לא לדעת מה יקרה ועדיין לסמוך שיהיה בסדר. זה הבדל דק, ונראה לי שאני כל הזמן נעה בין המקומות האלה של אמונה וביטחון מול התחושות האחרות".
בשנה הקרובה היא עומדת להוציא את אלבום הבכורה שלה ("ככה החלטתי, וזה יקרה"), וכבר הספיקה לשחרר ממנו שלושה סינגלים. ויש גם פריט טריוויה שאי אפשר להתעלם ממנו: היא בתה של הזמרת אתי אנקרי, ומעבירה את ימיה בין דירתה החדשה בכפר האורנים, שנמצאת סמוך לבית הוריה, לבין סצנת המוזיקה התל־אביבית.
"אני מעריצה את אמא שלי ואוהבת את כל מה שהיא עשתה ועושה, אבל יש לי את העניין שלי ואת הקטע שלי"
איך בכלל מתפרנסים ממוזיקה?
"בעיקר מהופעות. אני גם מפיקה ומנגנת לאנשים ומתארחת אצל אמנים אחרים. אולי אוציא גם תקליט אבל זה לא רווחי. מצד שני זה גם לא שיקול, כי המוזיקה צריכה לצאת, ואני סומכת על זה שיהיה בסדר".
את הסגנון המוזיקלי שלה אפילו היא קצת מתקשה להגדיר. "אני חושבת שההגדרה הכי קרובה היא מוזיקת נשמה, אר אנד בי עם נטיות למוזיקה יהודית. נגיעות של צפון אפריקה ומוזיקה אתנית עם גרוב אישי כזה. זה גם משתנה משיר לשיר. כל הטקסטים שלי מדברים על איזשהו תהליך פנימי. אני לא מהזמרים שאומרים 'קמתי בבוקר, שתיתי קפה', ומתארים מה הם עשו עכשיו, השירים שלי יותר מדברים על חוויה. אני יכולה לכתוב על דברים ספציפיים, אבל זה יהיה לעומק. לא לרבדים של שולחן-כיסא".
לא צריך זכוכית מגדלת כדי לזהות את הכישרון. היא מנגנת בפסנתר אקוסטי ומקלדות, בגיטרה בס, בצ'לו וכמעט בכל כלי נגינה אחר שנופל לידיה. היא גם הספיקה להופיע לצד שורת אמנים מוכשרים כמו עומר אביטל, רביד כחלני, רבע לאפריקה, שי צברי, אביב בכר ועוד. אפשר כבר להבחין בפרספקטיבה ובבשלות כשהיא כותבת מילים כמו "גם אם ימים יעברו, עדיין הנשמה זוכרת. ולא משנה כמה רחוקים נהיה, היא תרצה שנתעורר" (מתוך השיר "קדם").
מתי הבנת שאת רוצה להיות מוזיקאית?
"בגיל שנתיים".
כל כך מוקדם?
"מגיל צעיר פשוט הבנתי שבזה אני טובה. לכל אחד יש משיכה לאיזה תחום שהוא מרגיש שזה הצינור שלו לעולם, ואני הרגשתי שזה הצינור שלי. אני מניחה שזה קשור לסביבה שגדלתי בה. בתור ילדה הייתי כותבת כל הזמן שירים, אפילו סתם בצחוק. הייתי לוקחת את הגיטרה ומחברת משהו. גם היום יש לי הרבה סוגים של כתיבה. ישנה הכתיבה המודעת, שעכשיו צריך לכתוב אז מתיישבים וכותבים, וישנה הכתיבה שהיא פיקוח נפש, כלומר שיש איזה כאב מאוד גדול שנמצא בפנים, משהו שהנשמה עוברת, והמפלט שלי הוא תמיד למוזיקה.
"אני זוכרת את עצמי בתור ילדה כל הזמן מחפשת אישורים, וכל הזמן נמשכת למיקרופון. אם ראיתי מיקרופון, ידעתי שאני צריכה להיות שם. ואם ראיתי אנשים עושים את זה, ישר הרגשתי את השייכות. חייתי בסביבה שבה המוזיקה הייתה נוכחת אבל ידעתי שאני צריכה לעבור איזו דרך כדי להגיע לשם, וגם החיים שלי נתנו לי הרבה השראה".
"כל עוד אני לא מרגישה צורך ללכת לריאליטי, אין סיבה שאלך. אני מאמינה במשהו שרוקמים לאט־לאט, זה יותר בריא לנפש מאשר דברים שקורים במכה"
בבית ילדותה ספגה השראה מעולמות המוזיקה של אמה, דרך עולמות התיאטרון של אביה, השחקן דורון ליניק, שהוא גם נגר מוכשר. כשהייתה בערך בת שש החלה המשפחה לעבור תהליכי התחזקות, עד לחזרה בתשובה מלאה של שני הוריה. את התהליך עצמו היא לא מאוד זוכרת. "זה היה בהדרגה. אבל אני כן זוכרת בגיל ממש צעיר שהייתי באה להופעות עם אמא שלי, והיום יוצא לי לעבוד עם אנשים שראיתי אז. למשל שם טוב לוי, שיצא לי לעשות איתו את פסטיבל העוד, או מיכה שטרית. אלו כל מיני דברים מופלאים שקורים פתאום".
הייתה לך התנגדות או שזרמת עם ההחלטה של המשפחה?
"ההורים שלי עשו את התהליך כל אחד בפני עצמו. זה לא היה בכפייה. אני לא זוכרת שזה היה קיצוני, וגם חוויתי את זה כעניין אישי של כל אחד מאיתנו, הרגשתי שיש לי בחירה. הלכתי לבית ספר דתי, אבל הייתי קטנה מכדי להתגעגע למשהו אחר. אני אדם מאוד פתוח, והרגשתי שיש לי אפשרות לבחור את המסלול שלי ואת הדרך. אני מאוד קרובה ומכבדת ואוהבת את ה' ואת העולמות שבאתי מהם".
את יודעת, היום מדברים הרבה על תסמונת ילדים של חוזרים בתשובה, ועל איזו תחושת תלישות שהם חווים, על חיפוש שייכות. את מרגישה את זה לפעמים?
"אלו דברים שעלו לי יותר בילדות, היום אני לא מעורערת מזה. יש לי חברים מכל הסוגים, ומה שמחבר אותנו זה שכולם אנשים עם לב. ככה אני רואה את העולם. בחרתי אנשים שמתאימים לי ושכיף לי להסתובב איתם. באופן טבעי יוצא שאני מוקפת באנשים שגם מחפשים רוח. לאט־לאט נוצר איזה משהו שהוא לא שחור־לבן. אני לא בעולם הדתי לגמרי, ולא בעולם החילוני לגמרי, כי אחרת זה חסר וזה חסר".
מה נשאר לך מהלימודים באולפנה?
"אני חושבת שבכל מקום היו משקעים רעים ומשקעים טובים. אין לי כעס או טינה, וגם ידעתי לעמוד על שלי בתוך הסיטואציה. לא הייתי פראיירית. אני זוכרת חברות טובות משם, ואת תחושת הזריקה הזאת, שאת לא חושבת יותר מדי מה ללבוש בבוקר. את לא עסוקה במה הוא יגיד ואיך ההוא יהיה ואיך הוא יסתכל. בסופו של דבר אני מאוד שמחה שהייתי באולפנה.
"אני גם חושבת שמה שהכי משפיע על החיים שלך זה לאו דווקא מסגרת החינוך אלא הבית. גם בעולם הדתי וגם בעולם החילוני יש את הדברים שככה צריך וככה כולם עושים, אבל בפנים כל אחד אמור לדייק מה נכון לו. בעולם הדתי יש המון קליפות, אבל גם בעולם החילוני יש המון קליפות".
מבחינת הלבוש בכל אופן, את כבר לא נראית כמו בת אולפנה.
"קודם כול, זה תקופתי. היו תקופות שהייתי יותר בתשובה, בלי מסגרת או משהו. זה מאוד פרטי, העניין הזה. אני בן אדם שמחפש חיבור, אני רוצה להיות נוכחת וקשובה למה שה' רוצה ממני ולמה שאני רוצה לעשות, שתהיה התאמה ביניהם. שרצוני יהיה רצונו. אני לא מקפידה על עצמי בהלכות ולא שומרת שבת, אבל יש לי זיקה לזה והאווירה של שבת חשובה לי יותר מהגבולות שלה. בשורה התחתונה אני מנסה לקחת את העיקר ולא את הטפל מתוך הדברים".
אומנם היא עדיין עושה את צעדיה הראשונים בעולם המוזיקה אבל בכל מה שנוגע לראיונות היא החלטית מאוד. אם עולה נושא שהיא לא מוכנה לדבר עליו, היא אומרת בפשטות "זה לא מעניין", ומבקשת לעבור הלאה. "הרבה פעמים בכתבות מדברים איתי על נושאים שאני לא מבינה בהם מספיק", היא אומרת, "ואני לא מרגישה שיש לי מה לתרום. תשמעי, אני טובה גם בלחרטט, אני יכולה להגיד לך מה דעתי האישית ומה סבבה ומה לא סבבה, אבל אני לא רואה את עצמי כאסמכתא לשום דבר. כל השאלות הפוליטיות, אולי יום אחד זה יעניין אותי, אבל כרגע אני לא מבינה מספיק – לא בפוליטיקה, לא בחוקי הדת ולא בשאלות על המגזר הדתי. אני לא יכולה לענות על זה בצורה שהיא אמיתית".
אחרי ההצהרה הזו השיחה שלנו חוזרת להתמקד בעיקר במוזיקה. ישנו קו דק שמחבר בין השירים שהוציאה עד היום. בהרבה מהם נדמה שהיא מנסה או להשתחרר מאיזו עכבה או לזמן אליה משהו חדש. "כן", היא מאשרת, "עלית פה על משהו. האלבום הזה מדבר גם על הילדה הפנימית שבי, ויש בו דיאלוג עם הכאבים והתחושות הקשות והאתגרים שהחיים מזמנים. כל כאב הוא גם מפתח לרצון ולהבנה מה רוצים ממני. ואם לא ככה, אז איך. ואם זה לא עבד לי, אז מה כן. זה נכון לגבי זוגיות, החיים, החברים, וכל הנושאים שהנפש מבקשת להבין".
בכל שנה, כשמפרסמים את תוצאות המצעדים, עדיין יש רוב ברור לאמנים גברים, גם מבחינת הבולטות וגם מבחינת ההשמעות, יש לך הסבר לזה?
"איכשהו יוצא שרוב האמנים הם גברים, אבל נראה לי שזה עניין של זמן. כבר עכשיו קורים דברים ויש הרבה שינויים, אני דווקא חווה הרבה נשים סביבי שמצליחות. בעולם הנגנים אולי זה נכון, אני מרגישה שיש שם המון גברים וכמעט תמיד אני היחידה, אבל גם זה מתחיל להשתנות".
קשה להיות אישה בתחום הזה?
"יש יתרונות ויש חסרונות. לפעמים מתייחסים אלייך יותר כי את אישה, ולפעמים מזלזלים בך כי את אישה, אבל אני לא יודעת אם זה קשור למוזיקה. אני מרגישה שזה פשוט משהו שקורה בעולם. אבל היום יש יותר כוח לשים בעצמך גבולות – שאת יודעת מה את שווה ואיך ראוי שידברו אלייך ואיך לא ראוי שידברו אלייך".
יש עכשיו פריחה גדולה של זמרים מהמגזר הדתי כמו עקיבא תורג'מן, ישי ריבו וחנן בן־ארי. לעומת זאת, קצת פחות רואים את המקבילה הנשית. מה ההסבר שלך לזה?
"אני דווקא יכולה להביא את יובל דיין בתור דוגמה. את שואלת למה אישה דוסית לא ממלאת את קיסריה? בואי נחכה ונראה. אולי זה קשור לעניינים אישיים, אני לא מכירה הרבה זמרות דוסיות שרוצות לעשות את זה. אולי כי חלק מהן לא שרות לגברים, לא יודעת".
אפרופו שירת נשים, לגיטימי בעינייך לבקש לסגור הופעות לנשים בלבד?
"למה לא? אבל אני שרה לגברים ולכן זה פחות קשור לחיים שלי. אם יש לי כוח להשפיע אז אני רוצה להגיד שייתנו להן לעשות את זה".
מה החוויה הכי מתסכלת שאת חווה בתחום המוזיקה?
"לפעמים יש איזו תחושה שכשאת עוד לא מוכרת, מזלזלים בך. פחות מעריכים את מה שאת יכולה להביא, פחות מסתכלים על מה שיש לך להגיד. וכשאת הופכת לבן אדם מוכר אז פתאום את יותר מוערכת. ויש איזו מחשבה שמה, איפה הייתם כשכיתתּי רגליים? אבל אני מוכרחה לומר שגם אני חוטאת בזה. זה משהו שאני מנסה להסתכל עליו בעיניים לא שיפוטיות. אני מבינה שצריך להוכיח, להמשיך את הדרך, ואז הדברים האלה פשוט מתפיידים מעצמם ונעשים לא רלוונטיים".
בכל מה שקשור לדרך, קשה לומר שליניק מחפשת קיצורים. לא אחת היא מקבלת פניות מתוכניות ריאליטי שמנסות לדוג אותה, ועד היום ענתה בסירוב. "האמת שהם לא התקשרו הרבה זמן, אבל היו מתקשרים כשהייתי יותר צעירה. יש משהו מפתה בהצעות האלה, כי זאת הזדמנות לבצע שירים שאני לא עושה. בדרך כלל אני לא עושה קאברים, אני לא יודעת לעשות קאברים. עשיתי אולי פעם אחת קאבר לשיר של אריאל זילבר, אז יכול להיות שהיה מעניין אותי לבצע שירים אחרים ולעשות את זה גם בסאונד טוב, אבל זה לא קרה בסוף, כי נראה לי שאלו לא סיבות מוצדקות לעשות דבר כזה גדול. אני גם לא חושבת שיהיה לי טוב שם, כי אני לא טיפוס כזה שיכול לרצות שופטים, אני לא אמנית שאפשר להכניס אותה למשבצת".
באופן כללי, מה את חושבת על בחירה ללכת לריאליטי? זה קיצור דרך?
"אני חושבת שלכל אחד יש את הדרך שלו. זה קיצור דרך למי שחושב שזה קיצור דרך. בשביל מי שלא יודע אחרת וצריך את קיצור הדרך, זה יכול גם להאריך אותה. לפעמים אתה יכול להפיק מתוכנית משהו שבכלל לא התכוונת, למשל בן אדם יכול להצליח שם ולגלות שזה בכלל לא מה שהוא רצה לעשות. כל עוד אני לא מרגישה צורך ללכת לריאליטי, אין סיבה שאלך. אני גם מאוד סקרנית לגלות מה תהיה הדרך שלי, ואני מאמינה במשהו שרוקמים לאט־לאט, נראה לי שזה יותר בריא לנפש מאשר דברים שקורים במכה".
טוב, עברנו מספיק שאלות בריאיון, אפשר לדבר רגע על הפיל שבחדר?
"רק אם אפשר שזה יהיה פיל קטן".
אמא שלך. קשה להתחיל קריירה מוזיקלית כשאת הבת של?
"זאת זכות גדולה להיות בת של אמא שלי".
את תוהה לפעמים האם היית בוחרת בתחום הזה אם לא היית הבת שלה?
"השאלות האלה לא רלוונטיות, כי לא מעניין אותי למה אני פה. כרגע זה מה שאני צריכה לתת בעולם הזה, לא מעניין למה הגעתי. אני מודה על כך שגדלתי איתה, ואנחנו בקשר טוב. טבעי שאנשים ישוו אותי אליה, ואני לא יכולה לקחת אחריות על אנשים אחרים ועל איך שהם יראו אותי. תמיד יהיה מישהו שלא יאהב את מה שאת עושה, ואני לומדת לקבל את זה".
קשה להיות מושווית לדמות איקונית?
"פעם הדברים גם היו אחרת. אם הייתה משפחה של סנדלרים, זה היה ברור שהבן גם סנדלר ושהנטייה הזאת עוברת מדור לדור. ברור שיש איזה כישרון שעובר כי זה המקצוע של המשפחה. אז מה יגידו, הוא סנדלר פחות טוב מאבא שלו? לא. יגידו – איזו זכות שהוא ממשיך את המקצוע המשפחתי. ברור שהוא יעשה את הדברים עם הנטייה האמנותית שלו, וזה היופי. אני לא באה לעשות משהו שאמא שלי עשתה. אני חולה עליה ואני מעריצה ואוהבת את כל מה שהיא עשתה ועושה, אבל יש לי את העניין שלי ואת הקטע שלי, וגם אבא שלי משפיע על היצירה שלי".
ליניק תתארח עם דודו טסה בהופעה של מארק אליהו במסגרת פסטיבל "בסוד קולות רבים" שיתקיים בירושלים בתחילת פברואר. את השם של האלבום החדש היא עדיין שומרת לעצמה, אבל ההופעות כבר קורות, והלו"ז צפוף. אך ההצלחה עדיין שברירית. "מדי פעם אני שואלת כמה כרטיסים נמכרו, אבל לא מעבר לזה ולא יותר מדי. אני גם לוקחת בחשבון כל הזמן שאני בהתחלה. נכון, יש לי כבר ניסיון שצברתי, אבל מבחינת קריירת סולו אני עדיין בתחילת הדרך. גם אם באים עשרים אנשים וגם אם באים שמונים או מאה, אני שמחה על כל אחד, כי קהל הוא משהו שנוצר לאט־לאט. נאספים סביבך אנשים שאוהבים את המוזיקה שלך ובסוף זה מה שמחזיק. אני עדיין בונה את ההופעה שלי, מוציאה את השיר הזה והשיר ההוא, ואני כל הזמן בכתיבה חיה.
"אני מרגישה שאני מכינה את הקרקע, את התוכן ואת הפירות כדי לצאת החוצה בצורה הכי טובה שאני יכולה. כמובן יש לי רצון להמשיך ולעשות עוד אלבומים, ויש לי שירים שלא ייכנסו לאלבום הזה ואני חייבת להוציא גם אותם. אז אני רואה פה את הדרך, שיכולה לקחת זמן, ואני בסדר עם זה. אני רק מקווה שהיא תהיה טובה. שאני אישאר בן אדם. זה מה שאני מאחלת לעצמי – להישאר בן אדם בריא בנפשו, להישאר שמחה ולהיות מוקפת באנשים טובים".
