העולם מתחלק לשניים: אלו שלא מסוגלים לשמוע על אכילת בשר לפני חצות היום ואלו שכל חייהם התקנאו בארוחות הבוקר של אומות העולם. נקניקים קרים, נקניקיות נוטפות שומן ופרוסות בשר מטוגנות – הבו לי את כל אלו וקחו את הקורנפלקס פינת מוזלי שלכם, תודה רבה. אז כשבדרך לצפון נתקלתי בפרסומת על בראנץ' בשרי מקורי בבנימינה, ידעתי שהגעתי למקום חפצי.
מאחר שבימים (כלומר ערבים) כתיקונם, ה"בורג'" מתפקד כגן אירועים והופעות, הרצון להפעילו גם בשעות הבוקר (9:00־14:00) כמסעדה הוביל לקונספט ייחודי בשם "בוהריים": ארוחות בוקר וצהריים בשריות.
אף שהחאן העתיק שנבנה במאה ה־18 בימי שלטון הטורקים עבר תהליכי שימור וכולל גם חדרים צלבניים אותנטיים, המסעדה הראשית שוכנת במבנה די סתמי מבחינה עיצובית. כלומר, החלל גבוה ויש המון חלונות שמכניסים את החוץ פנימה, אבל אם במדור הקודם דיברנו על חשיבות האווירה – הרי שפה היא הוחמצה לחלוטין, במקום להיצמד למורשת שמבצבצת מהמתחם המרשים. אם אתם מגיעים ביום נעים מומלץ להתיישב בחצר הכניסה, להתחרדן על הפופים ולספוג קצת שמש. ואוכל.
הלכנו על המנה שצדה את עינינו מיד – צ'רלס השלישי. מדובר בארוחת בוקר אנגלית שכוללת צמד נקניקיות מרגז שלא היו מספיק עסיסיות, צמד ביצי עין קלאסיות, תפוח אדמה שעבר בישול קצר ואז הועבר לתנור ליצירת קראסט פריך (והיה החלק הכי מוצלח במנה) ושעועית לבנה ברוטב עגבניות, שלמרבה האכזבה הגיעה מקופסת שימורים. עכשיו, יכול להיות ולמעשה כנראה סביר ביותר, שברחבי הממלכה המאוחדת רוב הבריטים בימינו מקצרים תהליכים ופותחים שימורים. אבל הציפייה ממסעדה היא אחרת, וקופסת שימורים היא פשוט "לא" אחד גדול, ודאי כשהיא לא משמשת בסיס להכנת תבשיל כלשהו (גם אז לא מומלץ) אלא פשוט מוגשת כמות שהיא אחרי חימום קל במיקרו. נעדרו מהצלחת כמה רכיבים כמו טוסט, פטריות או פודינג שחור אבל בגדול לגיטימי ללכת על הגרסה המצומצמת. מה שכן, חסרו לנו חצאי עגבנייה – מבושלים או צלויים, שהיו מוסיפים צבע, טעם ועניין. נקודה לזכות: סלטון עלעלים ירוקים שנשתל באירוע כנטע זר אך הכרחי (בכל זאת ישראל פה, במובן הטוב של המילה).
פִּידֶה איסטנבול היה סירת בצק פריך ועליו בשר טחון עם סוג'וק (מעין סלאמי טורקי), עגבניות וצ'ילי עם שני חלמוני ביצה. הבצק היה חיוור, הבשר חסר מעוף ובאופן כללי המנה נאכלה אך לא נרשמה התלהבות מרובה.
דגמנו גם מנה צמחונית, כי בכל זאת יש כאלו שכל הקרניבוריפסט הזה יהיה יותר מדי בשבילם, והלכנו על שקשוקה ירוקה עם עלי תרד לרוב. היא הוגשה לצד בייגלה ירושלמי וסלט ערוגה (גמבה, מלפפון, עגבנייה, חסה, בצל סגול) וכמו כל המנות לפניה – הייתה סבירה אך בינונית.
דווקא בקינוח הגיעה נקודת אור בדמות "הקומפוט של סבתא". יציאה מוצלחת, אפילו שהיא לא ממש קשורה לתמה של המקום. מרק המשמשים והאגסים, הצימוקים והקינמון שהוגש בכוס עם קרח (אימצתי!) היה עשיר ומרענן ובעיקר הזכיר לי נשכחות. לעומתו ניכר שכדור הרושה – שהומלץ על ידי המלצרית, לא הוכן במקום ועמד במקרר לא מעט ימים – סבל מיותר מדי מרכיבים מתוקים כמוס שוקולד אגוזים ונוגט בלי אף גורם שיאזן ביניהם. לסיום הצטרף גם הפוך על חלב שיבולת שועל (מי אתם אנשים משונים שעוד שותים סויה בעולם כל כך נפלא ומגוון של תחליפים) והלוואי שיותר מסעדות בשריות יאמצו את הקפה־פרווה לצד האספרסו הנצחי.
בוהריים מחזיקה ברעיון מצוין, ואם היא הייתה מבצעת אותו כמו שצריך הייתה יכולה להפוך למוקד עלייה לרגל, כמו לא מעט מקומות באזור. אבל קצת כמו החלל עצמו – המון פוטנציאל, כמה חבל שהוא לא ממומש עד הסוף.
