האירוניה בשם הספר "הבז הנודד", מקופלת בכל מאה ושניים העמודים של הנובלה המשובחת הזאת, המגוללת את סיפורם של ארבעה אנשים ונקבת בז אחת, באחר־צהריים אחד בבית מפואר סמוך לפריז בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת.
נקבת הבז, ששמה לוסי, אינה יכולה לנדוד לשום מקום משום שהיא כלואה בשבי, מבויתת, עיניה מכוסות בברדס והיא קשורה ברצועה קצרה לאישה עשירה, יהירה ומפונקת ששמה מדלן קאלן. בעלה לארי והיא עושים את דרכם במכונית הדיימלר המפוארת שלהם מאירלנד לבודפשט, ובדרך עוברים בביתה של אלכס האמריקאית האמידה בביתה הפרטי בשנסֶלָה בצרפת. אלווין טאואר, ידידה הסופר האמריקאי, מתארח גם הוא אצלה באותה שעה. ואם זה נשמע כמו תבנית פתיחה מוכרת של בדיחה – שני אמריקנים, שני אירים וציפור אחת נקלעים לבית אחד – אולי זו לא טעות מפני שהנובלה שופעת בהומור ובתיאורים גרוטסקיים. אחד מהם הוא טקס ההאכלה הביזארי של נקבת הבז, המתואר לפרטי פרטיו.
בחלוף יותר מעשר שנים מהפגישה ההיא, יתאר הסופר האמריקאי טאואר ממרחק הזמן, בגוף ראשון ובלשון סרקסטית ומשוננת, את התגלגלותן של אותן שעות דרמטיות שבהן לוסי נקבת הבז משכה את תשומת הלב של האורחים והאירה את צרות חיי הנישואים של הזוג קאלן.
סירוס תרבותי
שתי עובדות על בזים מעצימות את האבסורד בנובלה האלגנטית הזאת. האחת היא שזכר ונקבת הבז מונוגמיים ונשארים נאמנים זה לזה לאורך כל חייהם; והשנייה היא שהבז אינו מתרבה בשבי, כהתרסה על שלילת החופש שלו. "אין קבלה או הורשה של מצב הכניעה".
לוסי, נקבת הבז המבויתת שמדלן כה אוהבת ושבה מתמקדים האורחים במשך כל שעות המפגש, עשויה לשמש מטפורה כמעט לכל הנושאים שהנובלה עוסקת בהם: הגבלות על חירות האדם, אהבה מול נישואים משמימים, והאילוף והסירוס התרבותי של היצרים והדחפים האנושיים. אך נוכחותה הממשית על כתפה של מדלן הופכת אותה יותר מכול לצלע השלישית במשולש אהבים. בעלה לארי מקנא בציפור שגוזלת ממנו את אהבתה וקרבתה של אשתו.
כשהוא אפוף אדי אלכוהול, הוא שופך את צערו בפני טאואר ומספר: "היא (מדלן) מוכרחה להיפטר מהבז הזה, ודי מהר; אני לא מוכן לסבול אותו. אתה מבין, אני אוהב אותה, טאואר; זאת הצרה. נגיד שאני רוצה לחבק אותה, ויש לה את הבז הזה על היד שלה. אני יכול? לא, לארי, לא, יקירי, אתה תשבור נוצה, נוצת מעוף חשובה מאוד! יום אחרי יום עכשיו בדרך להונגריה אני אצטרך לשבת שם דחוק בפינה של המושב האחורי כדי לא להפריע ללוסי. ותשמע ממני, זה עושה אותי חולה". מורעל מקנאה, הבעל השתוי מחליט לפעול באלימות, ורק בזכות תושייתה של אשתו מדלן נמנע אסון. האם התכוון לרצוח את עצמו, את נקבת הבז השנואה, את הנהג או את אשתו הדברנית שהתלהבותה מהציפור העבירה אותו על דעתו? התשובה נשארת עמו בדרכו להונגריה.
פוליטיקה אנוכית
בשנת 1353 נכתב הקובץ דקאמרון מאת ג'ובאני בוקאצ'ו, הסופר האיטלקי שנחשב לאבי הסיפור הקצר. אחד הסיפורים הקלאסיים בקובץ נקרא "הבז" או "הבז של פדריגו", ובו סיפורו של פדריגו העשיר שהחזיק בז כסמל לאצילות והתאהב בעלמה ג'ובאנה, היפה מבנות פירנצה, הנשואה לאחר. פדריגו יוצא מגדרו להרשים את ג'ובאנה ומבזבז בחיזוריו את כספו, אך ג'ובאנה אינה נעתרת לו. לאחר מות בעלה, בנה של ג'ובאנה נעשה חולה ומבקש את הבז האהוב והנאמן של פדריגו. ג'ובאנה מבקרת את פדריגו העני בביתו הדל, ועוד לפני שהיא מבקשת את הבז שלו, פדריגו, שנכלם בעוניו, מבשל עבורה את הבז כארוחה דשנה. לאחר הסעודה מתגלה לג'ובאנה הקרבתו של פדריגו, הנוגעת לליבה, והיא מחליטה להינשא לו על אף היותו עני מרוד.
בעוד שבסיפורו של בוקאצ'ו הקרבת הבז ממחישה את המנחה שהגיש פדריגו לאהובתו ואת עוצמת אהבתו המתעלה מעל הגשמיות, בנובלה "הבז הנודד", שמתכתבת עם הסיפור הקלאסי הידוע, מתרחש היפוך אירוני. נקבת הבז הופכת לכלי שרת בידי בני הזוג העשירים, המבקשים לשמור על גחלת התשוקה של נישואיהם בעזרת נוכחותה המתמדת של הציפור המאולפת על כתפה של האישה. הציפור, שמהווה איום תמידי על הבעל, מספקת להם טלטלות מלודרמטיות מוחצנות הכוללות הפגנות קנאה, משחקי פיתוי פלרטטניים ומאבקי שליטה. נקבת הבז היא בעבורם אובייקט שעשוע. יחסם אליה ממחיש את יחסם הנצלני והתועלתני לא רק כלפי הבז אלא כלפי הזולת בכלל, ומאיר את מעמדם החברתי החלול והמסואב.
בני הזוג קאלן משתעשעים בציפור ממש כפי שהם משתעשעים בבני אדם. פוליטיקה בעבורם היא מקור בידור ותו לא. כאשר נסובה שיחה אמיתית על פוליטיקה והמספר מתעניין בדעתם, האישה מהסה את בעלה ומבקשת ברוך, "בלי פוליטיקה". המספר מלעיג על יחסם לפוליטיקה. "אלכס התראתה איתם הרבה בחורף הבא בלונדון, והם עסקו שם בספורט מוזר ביותר: פעילות מחתרתית של המרד האירי".
הפוליטיקה הופכת למשמעותית בעבורם רק כאשר היא נוגעת ישירות לצרכיהם האנוכיים. כך קרה, לדברי הבעל לארי, כשאירחו את המורדים האירים בביתם. בשנת 1916 אירעה התקוממות כושלת של לאומנים אירים כנגד השלטון הבריטי. בני הזוג אירחו כמה מהמורדים האיריים בביתם, עד שאחד מהם, משורר צעיר, כך מספר לארי, חיזר אחר גברת קאלן. בהתקף קנאה לארי כמעט רצח אותו באישון לילה: "תחשוב על זה, טאואר! תחשוב על ברנש קטן והמוני כזה שבא אליך הביתה, צוהל כמו סוס מיוחם סביב אישה נשואה מכובדת. היה יכול להאשים רק את עצמו אם הייתי דוקר אותו בסכין. אחרי זה גברת קאלן סילקה אותם את כולם, תאמין לי. את כל המורדים".
שאלות מוסריות
המספר אינו חוסך את נחת לשונו המושחזת מאף אחת מהדמויות. גם ידידתו העשירה, בת ארצו האמריקאית, זוכה ממנו למנה גדושה של לעג כאשר הוא מתאר את גינוני אדנותה המתנשאת כלפי משרתיה. באותה התבוננות אירונית מחודדת ולעגנית הוא מנתח גם את עצמו. בשוך הדרמה, כשהזוג ממשיך בדרכו להונגריה, מתוודה המספר על חסרונותיו ומוגבלות הבחנתו כמספר, וקצת שומט ביודעין את הקרקע מתחת לסיפור כולו. "מחצית הזמן, חוששני, דעתי על אנשים היא סתם ניחוש; קריקטורה. שוב ושוב אני מתמסר למין ליריות נקמנית ולא מדויקת; איני יכול לומר איזו זכות יש לי לקחת נקם, ואני מתבייש בכך. לפעמים אני מטיל ספק גמור בשיפוטי בשאלות מוסר; וכל עוד אני מתעתד להיות מספר סיפורים, זו לחישת השטן באוזני".
לקראת סופו של הסיפור מתברר תפקידן המשמעותי של דמויות המשנה בנובלה. כמו בספרות טובה, דמויות המשנה מעמיקות פן מסוים בקונפליקט הבוער של הדמויות המרכזיות. ז'אן ואווה הם צמד משרתים בביתה של אלכס, שהיא הביאה אותם ממרוקו. לאורך הנובלה מתוארות מחוות האהבהבים ביניהם. בסוף הנובלה מתברר שריקטס, הנהג של בני הזוג קאלן, פלירטט עם אווה וסכסך ביניהם. בעקבות זאת השניים רבו, ז'אן הלך להשתכר ואווה פחדה שיכה אותה, אך המשיכה להעריץ אותו. מאבקי הכוחות בין המשרתים הם העתק חיוור ודהוי של ההתכתשות הגרנדיוזית בין בני הזוג קאלן, שגם הם בסוף מתפייסים. לאחר מעשה טאואר מבין שאולי בני הזוג קאלן האקסטרוברטיים גררו אותו למשחקים הזוגיים המלודרמטיים שלהם.
בסוף הנובלה טאואר קולט שהוא שימש לא רק כקהל נאמן עבור בני הזוג, אלא גם כשחקן לעת מצוא בהצגה שהפכה להיות גם ההצגה שלו. "מן הבחינה המוסרית, הזוג קאלן הזה דחק אותי החוצה מעצמי. קיוויתי גם להבחין ביתר בהירות בין משמעותם של בני הזוג בשבילי לבין כמה דקויות של משמעותי לעצמי, שריתקו אותי בעיצומה של ההצגה שהם הציגו אחר הצהריים. זה לא היה אפשרי, כמובן".
הנובלה של גלנוויי וֶסקוט, הסופר האמריקאי יליד 1901, היא חיבורו הראשון הרואה אור בעברית, בתרגומו היפה של משה רון. היא נחשפת לקהל הישראלי באיחור אופנתי, אך נובלה קלאסית כזו אינה מתיישנת. ברוב המקרים ביטויים מצרפתית או אזכורים של מושגים היסטוריים זכו להערות שוליים מאירות שסייעו למקם את הקריאה, אם כי אין מספיק עקביות בנושא, ובמקומות בודדים חסרות הערות תומכות.
הסופר הנורווגי קרל אובה קנאוסגורד כתב שפירושה של הכתיבה הוא להוציא מהצללים את הידע שלנו. הסופר גילנוויי וסקוט הצליח להוציא מהצללים את הפענוח שלו להתנהגות אנושית בעלילה מינורית ובספר צנום, שמעלה חיוך בזכות התבונה וההומור השזורים בכל עמודיו.
ספרה של כנרת רובינשטיין "עליך לא הייתי מאמינה" ראה אור בהוצאת כרמל ועמדה
