כבר מתיאור קורות חייו של סקאליה אפשר להבחין בהבדל הגדול בין מערכת המשפט האמריקאית, ששופטים מתמנים אליה במינויים פוליטיים ביסודם, על ידי הנשיא והסנאט, ובין המערכת המוכרת לנו בישראל, שבה ועדה ממנה את השופטים. הבדל זה, כמו הבדלים רבים נוספים, מלווה את הקורא הישראלי לאורך הספר, ובמיוחד בפרקים שבהם עוסק סקאליה בהליכי המינוי עצמם.לאורך תקופת כהונתו של סקאליה כשופט בית המשפט העליון באמריקה, אשר נמשכה 30 שנה עד מותו בשנת 2016, מצא עצמו השופט השמרן בעמדת מיעוט ברוב המקרים, בתוך בית משפט פרוגרסיבי יחסית. פעם אחר פעם כתב דעות מיעוט וניסה להוכיח את עמיתיו שופטי הרוב, אשר נטשו לדעתו את עמדת הפרשן המשפטי לטובת עמדה של מובילי דעה מוסרית, המחליפים את שיקול דעתם של מנסחי החוקה האמריקאית בנטייתם ובהשקפת עולמם האישית.
פוליטיזציה בהליך מינוי השופטים
הספר שלפנינו הוא אסופת נאומים, פסקי דין ומאמרים שכתב סקאליה במהלך כהונתו בבית המשפט העליון. מכל אחד מהם משתקפת גישה מתונה ומכילה ועם זאת פטריוטית ושמרנית, הנראית כתוצאה טבעית של הילדות ברובע קווינס הניו־יורקי. בקווינס מתערבבות קהילות מהגרים מכל רחבי העולם, ולהן מערכות ערכים, תרבויות ושפות שונות. במקום הזה צמח סקאליה, תוך שהוא נהנה מפירות הגישה האמריקאית, המאפשרת לכל אדם למצות את כישוריו ולהתקדם עד להיכן שכישרונותיו והאמביציה שלו מובילים אותו.
כבר בהקדמה לספר ניכר כי צוות העורכים הבין היטב את האתגר הניצב בפני מי שמבקש להנגיש את מורשת השופט סקאליה לקורא הישראלי. למעשה, מדובר באתגר כפול: הן הנגשה של שיח משפטי־חוקתי למי שאינו בהכרח מצוי בנבכי התחום החוקתי, ועוד יותר מכך ההנגשה של ויכוח כזה המתקיים במערכת משפט זרה, בעלת שיטת משטר, היסטוריה חוקתית ודיון ציבורי שונים מאוד מאלו המוכרים לקורא הישראלי.
העורכים התמודדו עם האתגר הראשון באמצעות הוספת פסקה קצרה מאת ד"ר שוקי שגב בתחילתו של כל מאמר, ובה מוסברים נושא המאמר והקשרו לשיח הישראלי. כדי להתמודד עם האתגר השני צורפה לספר הקדמתו של פרופ' דניאל פרידמן, המסביר את הרקע המשפטי והחוקתי לכתיבתו ולפועלו של סקאליה, תוך הנגשת המציאות המשפטית האמריקאית לקורא הישראלי. כך מתאפשר גם לקורא שאינו בקי בוויכוח החוקתי האמריקאי לחוש שהוא מבין את נושא המאמר, ובעיקר להרגיש את הרלוונטיות של המאמר לזירה המוכרת לו.
סדרת המאמרים, המחולקים לפי נושאים ולאו דווקא לפי המועד או האירוע שבמסגרתו נכתבו, חושפת בפני הקוראים את שורש הוויכוח המתנהל בארה"ב מזה חצי מאה בדבר מעמדו ותפקידו של בית המשפט העליון, הדרך שבה עליו לפרש את החוקה ומתוך כך גם יחסו הראוי למחוקק, באופן שמהדהד את הוויכוח הדומה אך המאוד שונה, המתנהל בנושאים אלו במדינת ישראל.
כך, התקפותיו של סקאליה על תומכי "החוקה החיה", במסגרת הביקורת שמתח על פסק הדין רו נ' וייד, שהפך את הזכות להפלות לזכות חוקתית, ושבהן הוא מתאר את שופטי הרוב כמי שמבקשים לתת לחוקה פרשנות מתעדכנת בהתאם לערכיהם – משקפות את הביקורת הנשמעת בישראל כלפי שיטת "הפרשנות התכליתית" של נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק; ניתוחיו בדבר הסיבות לפוליטיזציה הגוברת בהליך מינוי השופטים בארצו, אשר הלכו וגברו בעקבות פסיקת רו, כאילו חוזרים על הטיעונים הנשמעים בישראל בדבר הצורך לשנות את הרכב הוועדה למינוי שופטים; ונאומיו העוסקים בהגנה על זכויות האזרח בארה"ב, יכולים להיות מועתקים ככתבם וכלשונם במסגרת הוויכוח הנוכחי בישראל בדבר הצורך ב"פסקת התגברות".
ה"חוקה" כמחטף משפטי
ואולם, על אף הדמיון הרב בין עמדות הצדדים הבסיסיות בארה"ב לוויכוח הישראלי, ולמרות הרלוונטיות של טיעוניו של סקאליה לשיח הישראלי העכשווי, המעניין ביותר הוא דווקא השוני היסודי בין שיטות המשטר הללו, שמתבטא באופן ניסוח עמדותיו של סקאליה. הפטריוטיזם האמריקאי הבולט כל כך, הפועל מתוך נקודת ההנחה המובנת מאליה שלפיה ערכי החירות האמריקאיים, יחד עם המבנה המשטרי שקבעה החוקה, יצרו מבנה שלטוני הקרוב ככל הניתן לשלמות, מעורר תחושת פליאה כמעט בקרב הקורא הישראלי. לא נפוץ במיוחד לקרוא טקסט משפטי ישראלי המניח כי אבותינו הובילו ליצירת המדינה הטובה בעולם.
הכבוד האדיר לחוקה וליוצריה, יחד עם הגישה השמרנית הגאה כל כך בהישגיה של האומה ובצורך לשמר אותם ולבצע כל שינוי בזהירות ומתוך יראת כבוד, גרמה לי, כמשפטן ישראלי ציני, לתחושת קנאה צורבת. שאלתי את עצמי מתי נזכה לראות במדינת ישראל דיון משפטי ומשטרי המתנהל מתוך כבוד כה רב למדינה ולמוסדותיה, ומתוך אמון רב כל כך בטוהר כוונותיהם של מנסחי החוקים שאותם מבקש בית המשפט לפרש.
ההבדל הזה, בצורה ובסגנון, משקף הבדל מהותי שבין שיטת המשטר האמריקאית לזו הישראלית. בעוד שבארה"ב תהליך כינון החוקה החל מיד עם קבלת העצמאות, תוך ויכוח ציבורי נוקב ומעמיק בשיתוף הציבור, ובהמשך התקבלה החוקה ברוב מיוחד וחגיגי שהבהיר כי היא מקובלת על הרוב המוחלט של יושבי הארץ – הרי שבישראל נוצרה ה"חוקה" במחטף משפטי, כאשר בשנת 1995 הכריזו שופטי בית המשפט העליון כי חוקי היסוד, שנתקבלו ברוב קטן ביותר בכנסת, הם הם "החוקה" הישראלית. מדובר בצידה החוקתי של ההבחנה בין תרבות התכנון מראש האמריקאית, ובין תרבות האלתור־תוך־כדי־תנועה הישראלית.
אלא שבתחום החוקתי, מתברר, אלתור תוך כדי תנועה איננו מוביל לגמישות חוקתית אלא דווקא למאבק אינטרסים מר, הקצנת עמדות והתבצרות של חלקי האוכלוסייה השונים בעמדותיהם. וכך, בעוד שופט המיעוט הנצחי האמריקאי מסוגל לנהל את הדיון עם עמיתיו־יריביו בכבוד ומתוך מכנה משותף נרחב, ותוך הבנה כי כולם מנסים להגן בסופו של יום על אינטרסים זהים, בישראל מתנהל הוויכוח בין הצדדים בעיקר כמאבק כוחות מחוסר עכבות, כאשר כל צד מאשים את יריבו בניסיון לגזול את הכוח השלטוני ובהרס הדמוקרטיה. במובן זה, קריאת הטיעונים שמשמיע סקאליה באופן מבריק מחד ובטון מתון מאידך, מאפשרת לקורא לחשוב מחדש על עמדותיו בהקשר הישראלי מתוך שיקול דעת רגוע, וללא מאבק היצרים המאפיין את הוויכוח הפוליטי.
לקרוא מהסוף להתחלה
אף שברי כי עורכי הספר פעלו מתוך מחשבה על אופן הנגשת התוכן לקורא הישראלי, הרי שסדר המאמרים נערך לפי נושאים, באופן שמשקף סדרי עדיפויות ברורים של משפטן. בתחילת הספר מרוכזים דעות מיעוט בפסקי דין ונאומים משפטיים, המכילים את עיקר הטיעונים המשפטיים והדיונים החוקתיים הנוקבים, שהם תוכן מורשתו של סקאליה בבית המשפט העליון. ואילו דווקא בפרקים האחרונים, העוסקים יותר בסוגיות חברתיות, מרוכזים מטבע הדברים נאומים בפני סטודנטים, חיילים, קהלים יהודיים וקתוליים, הכוללים יותר אמירות ערכיות וכלליות, ופחות ניתוח משפטי. בסידור זה יש היגיון רב לקורא המשפטן, אולם לקורא שאינו מגיע עם רקע קודם, הייתי ממליץ לגשת לספר בדומה לעלילת הסרט "סיפורו המופלא של בנג'מין באטן" – מהסוף להתחלה.
קריאת הספר כסדרו מציבה בפני הקורא את הטיעונים, ולאחר מכן חושפת אותו לרקע הערכי וההיסטורי שמאחוריהם. לעומת זאת, קריאה מהסוף להתחלה תעניק לו תחושת התפתחות טבעית. ההיחשפות לסקאליה האיש, על האמונה הדתית, חיי המשפחה והאמונה בזכויות האדם המאפיינות אותו, תוביל אל המסקנות החוקתיות והמשפטיות, המנוסחות בצורה חדה וברורה כל כך במאמרים המרוכזים ברובם בחלקו הראשון של הספר.
לאחר שיזהה את הקשר בין מערך האמונות וההשקפות של סקאליה ובין עמדותיו המשפטיות, יוכל הקורא להזדהות באופן המלא ביותר עם טיעוניו של סקאליה ואף להפנים את אופן התאמתם לדיון החוקתי המתנהל כאן בישראל. כך יתברר לו כיצד הגנה על זכויות האדם מחייבת פרשנות מוגבלת ומתונה של החוקה; כיצד יש להתאים את דרך מינוי השופטים לתפקיד שמבצעים השופטים בפועל, כך שככל שהשופטים עוסקים יותר בסוגיות ערכיות, כך תגבר המעורבות הפוליטית במינויים; ומדוע השכלתם המשפטית של השופטים אינה מכשירה אותם לקבל החלטות מדיניות במקום הממשלה.
"בשם החוק" הוא הזדמנות להתבונן על הדיון החוקתי הישראלי דרך משקפיים אמריקניים מרוחקים, בהנחייתו המנומקת, המעמיקה והמנוסחת היטב של שופט בבית המשפט העליון של ארה"ב, ולהיחשף למסורת, לשיטת המשטר המרתקת ולהיסטוריה החוקתית האמריקאית. הכתיבה קולחת, הטיעונים מעמיקים, וההומור המסתתר בין שורות הנאומים מקל מאוד על קריאת החלקים המשפטיים היבשים יותר. זהו ספר מומלץ מאוד לכל מי שחש מעורב בדיון הסוער בדבר המצב המשפטי והחוקתי הראוי בישראל, ומעוניין להעמיק מעבר לוויכוח הפוליטי־משפטי אל הרעיונות שמאחורי העמדות הפוליטיות. 
