"השכן שלי אדולף", של הבמאי הישראלי לאון פרדובסקי, הוא הפקה ישראלית־פולנית משותפת המגוללת מעשייה מסקרנת. העלילה מתרחשת בדרום אמריקה ב־1960, רגע אחרי לכידת אייכמן. פולסקי (דיוויד היימן הנהדר), ניצול שואה בודד ונרגן, חי לו בבדידות שקטה כשבוקר אחד שכן חדש עובר לבית הסמוך (אודו קיר הנהדר אף הוא). אך אם לא די בכך שמדובר באדם גרמני עם כלב זאב, פולסקי בטוח שמאחורי משקפי השמש הכהים והזקן העבות מסתתר לא פחות מאשר השטן, אדולף היטלר. לאחר שאנשי השגרירות הישראלית מבטלים את חשדותיו ההזויים, פולסקי מחליט להתחיל לבלוש אחר החשוד ולהשיג את הראיה החותכת.
הקונספט שבבסיס הסיפור הזה בהחלט לוכד את תשומת הלב. אך כידוע, לא מספיק רק להציג חידה מעניינת – האתגר התסריטאי האמיתי הוא לספק פתרון מוצלח לא פחות, ובמקרה הזה מדובר במשימה קשה. הרי אם ילך התסריט לפתרון שאכן מדובר בהיטלר, זו חתיכת סטייה היסטורית שצריך למכור לצופים. ואם יתברר לבסוף שפולסקי טעה בזיהוי, התסריט יהיה מוכרח להציע חלופה ראויה שתצדיק את המסע.
לא נגלה לאן לקח פרדובסקי את העניינים, אבל בשורה התחתונה, וחרף מאמץ לא קטן ויצירתי למדי, פתרון הסרט רחוק מלספק. למרות הטון הקומי השזור לאורך כל העלילה, הסרט מעלה מעצם טבעו כמה נושאים כבדי משקל כמו זיכרון השואה, שכול, זקנה, בדידות ונקמה. אלא שבסופו של דבר נדמה שכל אלה הם רק טרמפיסטים של הרעיון הגימיקי שעלה במוחו של הבמאי. פרדובסקי בהחלט נותן להם מקום ומשקל בדרמה וכמה מהסצנות כאן מכמירות לב, אבל ככל שהעלילה מתקדמת לה, תפניות הבילוש, המתח והמשחק עם ציפיות הצופה הופכים לעיקר. וכך, בסופו של עניין, ומבדר הסרט ככל שהיה, עולה התהייה המציקה: לשם מה התכנסנו כאן, דווקא לסיפור הזה?
השכן שלי אדולף, ישראל–פולין 2022, בימוי: לאון פרדובסקי. 95 דק'
