בבוקר יום שני השבוע, כשנודע דבר מותו של ד"ר צבי (צביקה) צמרת, ניסיתי לשחזר את נסיבות היכרותנו. הידידות בינינו הייתה ארוכה כל כך, עד שלא ממש הצלחתי להיזכר מתי ובאילו נסיבות היא החלה. במשך כמה עשרות שנים חלקנו בינינו אינספור שיחות על המדינה ומצבה, על הציונות הדתית ועל תנועת העבודה, ובעיקר על משבר האמונה בציונות, שהייתה חשובה לו כל כך משחר נעוריו. בין לבין, הוא היה אחראי לכמה תחנות מרגשות בחיי: הוא ותמי אשתו ארגנו לבמבי, אשתי המנוחה, ולי את אחת ממסיבות שבע הברכות עם נישואינו, וכעבור כמה שנים העניק לי את ההזדמנות הראשונה לכתיבת ספר, כשפנה אלי והציע שאכתוב את הביוגרפיה של חברו האהוב, יהושע כהן משדה־בוקר.
רבים נהגו לכנותו "המפא"יניק האחרון". ובשעה שבחברה הישראלית נפוץ היחס למילה מפא"יניק ככינוי גנאי – סמל לפשרנות, לפער בין תוכו לברו, אולי אפילו לשחיתות – צביקה ראה במפא"י, וליתר דיוק בתנועת העבודה, בעיקר את תפארתה החלוצית, כבונה מדינה ובונה עם, וממילא לא ראה בכינוי הזה גנאי אלא כבוד עצום. בתוך עולמה של תנועת העבודה היה בליבו מקום של כבוד מיוחד לבן־גוריון, על ערכי הממלכתיות שטיפח, ובתוכם גם "כור ההיתוך" המושמץ כל כך. הוא הקדיש את רוב הצד המחקרי של חייו לחקר מדיניות כור ההיתוך בתחום העלייה והחינוך, והתקומם בכל נפשו כששמע את ההתקפות הבוטות על מפא"י ובן־גוריון בתחומים אלה.
השבוע תואר צמרת בפי רבים כ"איש של אמצע'"; קרוב לימנים ושמאלנים, לדתיים וחילונים. זה נכון, אבל גם את עמדתו הזו אי אפשר לנתק מאמונתו הציונית. הוא לא היה איש של פשרות בורגניות, של "חצי תה וחצי קפה", שרק מבקשות "שיהיה שקט". הוא האמין בפשרות כחלק מאחריותו הלאומית, ומתמיכתו בממלכתיות נוסח בן־גוריון
לא שהוא התעלם מהמחדלים; אדרבה, ספרו הראשון הוקדש לוועדת פרומקין, ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה כבר בראשית 1950 ועסקה בחקר המחדלים בחינוך עולי ארצות המזרח במחנות העולים. את עצם הקמתה של הוועדה, והנכונות לממש את המלצותיה, הוא זקף לזכות רגישותו הכנה של בן־גוריון לטענות העולים ונציגיהם, אף שלא נמנו עם מחנהו הפוליטי. אבל בניגוד לרבים ממבקרים הוא גרס שאת הטענות על מחדלי קליטת העלייה חייבים לראות בהקשר של האתגרים העצומים שעמדו בפני בוני המדינה הצעירה, וגם ההישגים האדירים שהשיגו.
אורח חיים מסורתי
הוא נולד ב־1945 בנתניה, כצבי בילינסקי. בנעוריו היה חבר בתנועת הנוער העובד, וזו הנחילה בו את ערכי תנועת העבודה, שהמשיכו לבעור בו לאורך כל חייו. כמגשים נאמן הוא שירת בגרעין נח"ל תנועתי, שנשלח לקיבוץ האון שליד הכינרת. שם, בגרעין, התוודע לצעיר בשם מנחם פרומן, וקשר החברות העמוק שנרקם ביניהם ליווה אותם כל חייהם. כשהסתיים טקס החתונה של צביקה ותמי נסעו השניים לקיבוץ יפעת, קיבוצה של תמי. הם לקחו איתם את פרומן, שהיה עדיין רווק, כדי להורידו בבית הוריו בכפר־חסידים. פרומן, תמיד אנרכיסט בנשמתו, הציג את תמי, עדיין בבגדי הכלה, בפני אימו הנדהמת: "את רואה, אימא, סוף־סוף התחתנתי".
מסלול חייו של צביקה, מאז ימי הקיבוץ, היה מסלול מסחרר של הגשמה ציונית, בעיקר בתחום החינוך והמחקר. ב־1971 קיבל על עצמו את ניהול התיכון של מדרשת שדה־בוקר, והפך למנהל הצעיר ביותר בישראל של אותם ימים, בן 26 בלבד. בשדה־בוקר הכיר אדם נוסף שהפך לאחד מידידיו הקרובים: יהושע כהן, איש לח"י שהפך לשומר ראשו וידידו הקרוב של בן־גוריון. יהושע היה גם סוג של חוליה מקשרת בין צביקה למושא ההערצה הגדול שלו, בן־גוריון.
אחרי המשבר הגדול שעוררה מלחמת יום הכיפורים, נרתם צביקה לאתגר שיקום האמון של הדור הצעיר בחלום הציוני. הוא היה בין מקימי "המכונים הציוניים" – פרויקט שתיכוניסטים מכל רחבי הארץ נשלחו אליו לסמינרים של חינוך יהודי וציוני. אצל צביקה יהדות וציונות אכן היו ישות בלתי נפרדת; מבחינתו, כתבי א"ד גורדון וברל כצנלסון היו חוליה אחת בשרשרת רצופה ששורשה בתנ"ך והמשכה בתלמוד, בספרות ימי הביניים, ובספרות החסידית והיהודית על כל הסתעפויותיה. אם יש נושא שבו לא קיבל את משנת בן־גוריון, הרי זה הדילוג מן התנ"ך לפלמ"ח.
גם בהיותו איש מעשה גדול, המשיך צביקה ללמוד כל חייו, לבד ובחברותות: עם הרב פרומן, עם חברו הקרוב פרופ' אליעזר שביד (שבימים אלה מלאה שנה למותו); עם הסופר אהרן אפלפלד, שגם ביניהם נקשרה ידידות עמוקה, ועד לחוג פרשת השבוע שקיים בשנותיו האחרונות. הוא עצמו ניהל אורח חיים מסורתי, שכלל ציון בולט של שבתות וחגים (גם אם לא בהכרח בשמירת כל כללי ההלכה) – בימים שמסורתיות עוד נחשבה כעניין בלעדי של מזרחים.
ב־1977 נרתם צביקה למשימה הבאה של חייו. קריית שמונה, אז עדיין עיירה קטנה, סבלה קשות מהתקפות טרור מלבנון (צמרת פת"ח, שסולקה ב־1970 מירדן, התמקמה בלבנון השסועה לעדות, לצד ארגוני טרור רבים אחרים). צביקה החליט לעקור עם משפחתו דווקא לעיירה המאוימת, וקיבל על עצמו את משרת ניהול התיכון המקומי, תיכון דנציגר. במשך שש שנים הוא בנה את בית הספר כמעצמה לימודית וחינוכית, והיה גאה לספר שרבים מתלמידיו נשארו איתו בקשר של תודה והערכה גם לאחר עשרות שנים. שניים מהם אף ספדו לו בהלווייתו השבוע.
הוא גייס לקריית־שמונה גם את חברו פרופ' שביד, שעשה בה את אחת משנות השבתון האקדמיות שלו. כשצביקה עצמו יצא לשנת שבתון במהלך עבודתו בדנציגר, הוא לא יצא לחו"ל אלא ישב בעיר הדרומית ירוחם, ומאז נקשר גם בה בעבותות של אהבה. לימים הקים את "קבוצת ירוחם" – קבוצת אנשי ציבור מתחומים שונים ומגוונים, רובם בעיקר חברים אישיים שלו (ממתן וילנאי ועד עדינה בר־שלום), שנוהגת לסייר מדי כמה שבועות במקום יישוב כלשהו בארץ, ללמוד את אתגריו והישגיו, ולנסות לסייע באמצעות קשריהם ומעמדם. שמה של הקבוצה ניתן לה משום שירוחם היה המקום שבו התקיים הסיור הראשון, לפני כשלושים שנה (!).
מאפרת לבית־שמש
ב־1983 נבחר צביקה לניהול מפעל חייו המרכזי: מוסד יד בן־צבי בירושלים. יד בן־צבי, שהוקדש לחקר ארץ ישראל וההתיישבות בה, נחשב באותם ימים למוסד מוערך מחקרית, אבל לא ממש מוכר לציבור הרחב. צביקה הסתער על המקום באינטנסיביות המפא"יניקית האופיינית, ובמשך 27 (!) השנים שניהל את המוסד הפך אותו לאימפריה. במהלך אותן שנים פרסם המוסד כ־700 ספרים (ממוצע של ספר בשבועיים), הפיק עשרות קורסים וסיורים רגליים, ובכלל זה מרתון סיורים מיוחד בירושלים בשבוע שלפני יום ירושלים, וזכה למעמד מוביל ובולט בכל תחום ידיעת הארץ. המבנה החדש של יד בן צבי – במבנה "בית החלוצות", סמוך לצריף המפורסם של משפחת בן־צבי – שהעניק למקום מרחב ומראה מודרני וכלל גם בית ספר ללימודי ירושלים, נבנה ונחנך אומנם אחרי שצביקה סיים את כהונתו במקום, אבל התוכניות הוכנו בתקופתו ותחת שרביטו.
לרגל עבודתו ביד בן־צבי נאלץ צמרת לשנות שוב את מקום מגוריו, לסביבת ירושלים. בדרכו החלוצית הוא לא התיישב בעיר עצמה אלא באפרת, שכן כל חייו האמין בשילוב בין דתיים וחילונים. בנקודה הזו אפרת הכזיבה אותו. היא אמנם תוכננה מלכתחילה כעיר מעורבת, אבל ברבות השנים התברר שרק חילונים מעטים, אם בכלל, מגיעים אליה, ואדם כמו צמרת, שנסע בשבת, החל להרגיש בה לא בנוח. בצער רב הוא עזב את אפרת ועקר ליעד חדש: העיר בית־שמש, שגם בה ראה סוג של פריפריה (הוא שנא את הביטוי "ערי פיתוח") הזקוקה לעזרה.
כשבית־שמש הלכה והתחרדה, צביקה מצא בה כר נוסף לפעילותו המגשרת בין המחנות. הוא השתתף בסדרה ארוכה של שולחנות עגולים בין החילונים, הדתיים, החרדים והמסורתיים בעיר. ראש העיר בית־שמש, עליזה בלוך, סיפרה בהלוויה שצמרת הפתיע לא פעם פעילים חילונים כשביקש להסביר להם את שורשי העמדה החרדית, אף שכמובן לא הסכים איתה; הוא האמין שכדי להגיע לפשרה הצדדים חייבים להבין לעומק את מניעיו של האחר, גם אם לא מסכימים איתם. במהלך אותה תקופה התיידד צמרת גם עם כמה פעילים חרדים. אחד מהם, שמואל חיים פפנהיים, שמוצאו בפלג הקיצוני ביותר של "העדה החרדית" ובשנים האחרונות התקרב לחוגים ליברליים יותר, ספד לו השבוע באתר בחדרי חרדים.
השבוע תואר צמרת בפי רבים כ"איש של אמצע'"; קרוב לימנים ושמאלנים, לדתיים וחילונים. זה נכון, אבל גם את עמדתו הזו אי אפשר לנתק מאמונתו הציונית הלוהטת. הוא לא היה איש של פשרות בורגניות, כאלה של "חצי תה וחצי קפה", שרק מבקשות "שיהיה שקט". הוא האמין בפשרות כחלק מאחריותו הלאומית, ומתמיכתו בחזון "הטוב המשותף" והממלכתיות של בן־גוריון.
יכולותיו ומעמדו כ"איש של אמצע" הוכרו ברמה לאומית כאשר שר התחבורה בממשלת נתניהו הראשונה, הרב יצחק לוי, ביקש ממנו לעמוד בראש ועדה ציבורית שהוקמה בעקבות העימות ברחוב בר־אילן בירושלים. הכביש המרכזי הפך עם הזמן לאזור חרדי, והחרדים דרשו לסגור אותו לתנועה בשבתות. הוועדה בראשות צמרת הרחיבה את פעילותה למכלול יחסי חרדים וחילונים בירושלים. הייתי אז כתב של המקומון הירושלמי "כל העיר", ובמסגרת כתבה שהכנתי על הוועדה שוחחתי עם כל שבעת חבריה.
הנציג החרדי בוועדה היה הטוען הרבני צבי וינמן, איש ממולח שהיה בעל קשרים חמים עם מי שעמד בעבר בראש המשטרה החשאית האיומה של מזרח גרמניה (השטאזי), מרקוס וולף היהודי. זכורה לי במיוחד תשובתו של וינמן כאשר שאלתי אותו האם אינו חושש שפעילות החרדים תרחיק את החילונים מירושלים, דבר שיפגע בסופו של דבר בחרדים עצמם. וינמן לא היסס לפני שירה את תשובתו: "אם החילונים של ירושלים לא יממנו אותנו, החילונים של תל־אביב יעשו זאת". צמרת עצמו היה כמובן בגישה אחרת. הוא האמין שניתן להגיע להסכמות, ואכן הצליח להגיע לסיכום שלפיו התנועה בכביש תיחסם בשעות התפילה בלבד, ובשאר שעות השבת הכביש יישאר פתוח.
עימות עם עיתון הארץ
בין מכלול פעולותיו הציוניות של צביקה עמד גם יחסו החם ליהדות התפוצות. כאיש חינוך, הוראה ומחקר הזדמן לו לנסוע כמה פעמים לבריה"מ, עוד בימים שלפני קריסת "מסך הברזל". בין השאר נסע לירידי ספרים במוסקבה כמנכ"ל יד בן צבי. בהזדמנויות הללו חבר לאנשי "נתיב", אותה '"לשכת קשר" חשאית שפעלה בשנות מסך הברזל לשמירת הקשר עם יהודי מזרח אירופה. אנשי נתיב הפקידו בידיו ספרים וחומרי לימוד כדי שיעביר אותם לפעילים ציונים. כך קשר צביקה קשרים אישיים עם כמה מפעילי העלייה הבולטים, שלימים הפכו גם הם לידידים קרובים. אחד מהם, זאב גייזל, סיפר בהלוויה שצביקה סימל בעיניו את המיתוס של "ישראל היפה", המושלמת. כשהגיע לארץ וגילה שלא כל הישראלים עונים לדימוי המיתולוגי הזה, צביקה היה בין אלה שעזרו לו להמשיך להאמין בחלום.
אבל דאגתו לא הוגבלה רק ליהודי מסך הברזל אלא גם לסכנת ההתבוללות ביהדות המערב, ובמיוחד ארה"ב. דוד בדין, עיתונאי תושב אפרת, סיפר השבוע שב־1970 פגש את צמרת כאשר התלבט אם לעלות לארץ או להישאר בארה"ב ולפעול, אז כאיש שמאל, נגד המלחמה בווייטנאם. הוא נטה לאפשרות השנייה, אבל צמרת היה עקשן ונחרץ והצליח לשכנע אותו לעלות לארץ. מאז, הוא מספר, במשך 53 שנים רצופות דאג צמרת ללוות אותו בכל צעד משמעותי, לייעץ ולסייע לו.
בתחילת 2010 החל צביקה בתפקיד הבכיר ביותר של חייו: יו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך – התפקיד השלישי בחשיבותו במשרד, לאחר השר והמנכ"ל; למעשה, זה התפקיד החשוב ביותר מבחינת קביעת סדר היום הלימודי והפדגוגי של המערכת. צביקה קיבל את התפקיד ביוזמת שר החינוך דאז, גדעון סער. הוא היה נרגש מאוד מהתפקיד, ורצה לממש בו את חלומו ולהחזיר את המערכת למיקוד בערכים חינוכיים וציוניים, במקום בלימודים המופנים בעיקר לעתידם הכלכלי של הבוגרים, כאופנת העשורים האחרונים. הוא נאבק כמובן גם באג'נדה הפוסט־ציונית של חלק מאנשי החינוך. כך, למשל, כשהגיע לידיו ספר אזרחות שבו התייחסות שווה לנרטיב הישראלי והפלסטיני, הבהיר שלא יסכים לאשר אותו להוראה.
על גישתו זו הותקף צביקה שוב ושוב בעיתון הארץ. בתגובה הוא ביקר בחריפות את העיתון ואת דרכו הפוסט־ציונית. אבל אף שהייתה זו ממשלת ליכוד, גם השר סער ניהל ויכוחים עם צביקה על דרכו. וכך, כעבור פחות משנתיים הוא עזב את המשרד בטריקת דלת, בסוף 2011. בשיחות שקיימנו באותם ימים הוא אמר ש"למרבה הצער גם סער לא מסוגל לעמוד בפני הביקורת של הארץ".
אחרי פרישתו הכואבת ממשרד החינוך המשיך צביקה בעשור שחלף ללמד בכמה מוסדות אקדמיים: במכללת שערי מדע ומשפט, באוניברסיטת רייכמן ובמכללת הרצוג. הוא לימד קורסים בתולדות מדינת ישראל, ובעיקר בתולדות מערכת החינוך שלה. בנוסף לימד גם היסטוריה ישראלית בישיבת ההסדר בנתיבות; ישיבה שאיתה היה לו קשר מיוחד בזכות ידידותו עם שמוליק בן־שלום, שהיה מייסד ומנהל הישיבה, ואביו הרב ישראל בן־שלום ז"ל, שהיה ראש הישיבה.
איש של אנשים
מעבר לכל מפעלותיו הרבים היה צביקה איש של אנשים. איש שרכש חברים בכל רחבי הארץ ועמד איתם בקשר רצוף ומתמיד, תוך שהוא מעמיד עצמו לרשותם ללא התחשבות בקשיי זמן ועיסוקים. לרבים מחבריו הצעירים סייע בהתקדמות במעלה הסולם האקדמי או הציבורי. עליזה בלוך סיפרה בהלוויה שהוא היה אחראי למעשה לדוקטורט שלה. "הוא דחף אותי לעשות דוקטורט וגם המליץ לי על מנחה", אמרה. "הוא ביקש ממני שאשלח לו כל שבוע את ההתקדמות השבועית שלי, עבר על הדפים והעיר הערות. בזכותו הצלחתי לסיים את הדוקטורט בשנה אחת בלבד".
הזמר יהורם גאון סיפר בהלוויה שצביקה יעץ לו מדי שבוע על הנושאים שכדאי להתייחס אליהם בתוכניתו השבועית בגלי צה"ל, והגדיר אותו "אחד מחבריי הקרובים, אולי החבר הקרוב ביותר שלי". לקראת יום העצמאות הקרוב, שטקס הדלקת המשואות בו יוקדש לנושא החלוציות, "אני וכמה חברים קרובים של צביקה החלטנו להמליץ עליו להדלקת משואה", הוסיף גאון. "חשבנו שלא פחות משהטקס יכבד אותו, השתתפותו תכבד את הטקס. לצערי הוא כבר לא ידליק את המשואה, אבל הוא עצמו היה משואה מהלכת של חלוציות וציונות, שלאורה נמשיך ללכת".
