כמו הפסטיגל בחנוכה והצלופן בפורים, ט"ו בשבט הוא חגם של שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. כל מי שפתח שירון או נכנס לשירה בציבור במתנ"ס הקרוב לביתו יודע שגילם של השירים הוא בהתאמה לגיל הקהל שמגיע לאירוע, או במילים אחרות חצה כבר מזמן את היובל. נכון, חלק מהקסם הוא שמדובר בקלאסיקות, ואווירת הנוסטלגיה וריח הנפטלין משרתים אותן היטב. ובכל זאת אפשר לתהות מה הסיבה שהתעשייה המקומית הפסיקה לייצר שירים עם אווירה פטריוטית, כזו שמחוברת לטבע הארץ־ישראלי ומושפעת מנופיו.
בהקשבה לא מאוד זהירה אפשר לזהות כי רבים מהתכנים של "שירי ארץ ישראל" לאו דווקא מדברים ישירות על הארץ. מערכות היחסים ושיברונות הלב המתוארים בהם קשורים בה בעקיפין: היא מציצה מהדימויים, מהתיאורים ובאמצעות סאבטקסט. עולם המושגים שעליו מושתתת התרבות ונקודת המבט שממנה נכתבים השירים מספרים על החיבה לארץ ועל החשיבות שהקשר אליה תופס במרחב הפרטי והציבורי כאחד. אז נכון שבעיתות משבר יש גם היום פה ושם שיתופי פעולה שיוצרים איזשהו שיר שנועד לרומם את מצב הרוח הלאומי (בקורונה היו כמה אסונות כאלה), אבל ככלל, לא על החומרים הללו נשענת היצירה הישראלית 2023.
ההתנתקות הזאת קשורה למהלכים פוליטיים ארוכי שנים וכן לשינויים בתפיסות השולטות אצל מעצבי התרבות. אפשר לחזור אחורה לדוגמה להשתקפות המוזיקלית של הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, לאווירת הנכאים אחרי מלחמת יום כיפור ולשירי השלום של תקופת אוסלו. בנוסף קיימת ההשפעה הכללית של ירידת קרן הרגשות הקולקטיביים לטובת עיסוק באינדיבידואל לאורך המחצית השנייה של המאה הקודמת. וזה בלי להזכיר שהתקינות הפוליטית כבר כמעט לא מרשה לדבר על מונחים כמו אהבה ביחס לאדמה, לעם ולארץ. בחוגים מסוימים הרעיון הזה נחשב לפשיסטי והדרך ממנו להקמה של מחנות ריכוז קצרה להחריד.
אבל יש לכך עוד פנים. באופן בריא מאוד, החיים בישראל כבר הרבה יותר מובנים מאליהם עבורנו. אנחנו לא מתעוררים בבוקר בתדהמה שהרגליים שלנו דורכות על אדמת הארץ המובטחת ואין לנו חשש קיומי מהאפשרות שנצטרך לארוז ולברוח. מוזיקה ואמנות בכלל נובעות ממקורות של כאב, געגוע, התפעלות, אהבה ואפילו הודיה, ולכן בדור שמצב הרוח שלו הושפע מכמה עצים נשתלו, השירה נכתבה בהתאם. לעומת זאת, כביש לנסוע בו ופקק לעמוד בו וגם שדרת עצים בין מאות בניינים הם דברים רגילים בעידן הנוכחי, שכמעט לא מעוררים רגשות ולא מפרים את מקורות היצירה.
כך, שמורת הטבע היחידה שנותרה לשירי ארץ ישראל בימינו היא הקאברים. אז כשעולה בנו היום ניצוץ מתחושת הפלא של פרדסים פורחים נתנחם לפחות בעדכוני גרסה, ולמזלנו זו לא נחמה פורתא. בשנים האחרונות נערכו מספר פרויקטים שבמסגרתם אמנים חידשו שירים ישנים יותר ופחות, והחזירו לרגע צלילים נשכחים. בנוסף אליהם מעת לעת מפציע שיר או אלבום כזה שנאחז באילנות גבוהים ומביא את אותה הגברת בשינוי אדרת. פעמים רבות הנגיעה בנכסי צאן ברזל שכאלו היא משימה קשה, מצד אחד עליך לתת להם פרשנות חדשה ועדכנית ומצד שני לשמר את ההדר המקורי. קאברים זו אומנות עדינה, הליכה בין תהומות. כל ביצוע כזה עלול להוביל לנפילה קשה למחוזות הקיטש, לחיקוי דלוח של המקור או ליומרה להמציא את הגלגל מחדש. חג האילנות הוא הזדמנות נהדרת לתת לאלו שצלחו את האתגר להתנגן ברקע.
חבלי משיח והאיש מן הבקעה // יהושע לימוני
עם הגיטרות, הבס, התופים ובכלל עם החיים החדשים שלימוני הכניס לשירים האלה, אפשר לדמיין קהל גדול צועק את המילים בהופעה.
שירים מהבית // יהודית ויעקב רביץ
האלבום, על טהרת קולה של יהודית ופריטת הגיטרה של יעקב, מביא בצורה פשוטה את השירים ששרנו אז, את שמי הפז.
שירי ארץ אהבה // עמיר בניון
במקום הרי"ש המתגלגלת בניון משתמש בחי"ת גרונית ובסלסולים שמעלים את המחשבה שכור היתוך נשמע כמו רעיון טוב כשיש לכולם מקום.
הורה היאחזות // נטע ברזילי
בבימת יום העצמאות ה–70 עמדה ברזילי בלב שדה ענק שהפך במהלך השיר ללוח מחשב ששימש אלגוריה מושלמת למה שעבר על המדינה במהלך השנים ולמה שהיא עשתה לשיר.
החולמים אחר השמש // דוד לביא ותמר פילוסוף
במאש–אפ יפהפה, הצמד הזה חיבר את הניגון של "לולי תורתך שעשועי" ללחן המקורי ויצר פרשנות עמוקה. לשאיפה לתיקון ודיוק שמובאים בו.
