אף ששמה של רחביה מתנוסס בכותרת הספר, ועל גבו מובטח כי הוא "מצייר את התמונה המרגשת של השכונה ויושביה", הספר לא ממש עוסק בשכונה הירושלמית הספציפית הזאת, אלא משתמש ב"רחביה" כמושג מופשט כמעט, כדי לעסוק בנושאים אחרים שיתוארו בהמשך ושהקשר שלהם לשכונה מקרי למדי.
הוכחה ויזואלית לכך, אולי לא מכוונת, מספקים שני הצילומים בקדמת הספר. את זה שעל העטיפה קשה למקם, ובצילום השני, בשער הפנימי, נראה צומת מרכזי בירושלים, עם רחובות רחבים ריקים ממכוניות. חדי העין יבחינו בשלט "רקס". קולנוע רקס, שהיה בבעלות ערבית־נוצרית, שכן במורד רחוב הנסיכה מרי (כיום רחוב שלומציון המלכה, בואכה ממילא), ולא היה לו שום קשר לשכונת רחביה. יוסי בנאי הזכיר אותו בשירו "אני וסימון ומואיז הקטן": "אֲנִי זוֹכֵר קוֹלְנוֹעַ רֶקְס בְּיוֹמִיּוֹת / וּמֵרָחוֹק פַּעֲמוֹנִים שֶׁל כְּנֵסִיּוֹת…".
משפט נוסף שמופיע על גב הספר, הוא: "רחביה – אם אפשר לאמר, היא 'הרייך הרביעי' שבו המהגרים מגרמניה היו לישראלים". זהו ציטוט ממכתבה של מאשה קאלֶקו, ילידת גליציה ונודדת נצחית בין גרמניה, ירושלים, שווייץ וניו־יורק, שישבה שנים מספר ישיבת ארעי בירושלים בשנות השישים, ועיקר חייה כמשוררת התנהלו בגולה. השימוש בביטוי זה ביחס לרחביה ויושביה הוא לכל הפחות חסר רגישות. האסוציאציה המיידית של כל ישראלי היא כמובן ל"רייך השלישי". רק מי שחסר תודעה ירושלמית או ישראלית־יהודית וחושב במונחים גרמניים, מסוגל לכלול את גרשם שלום, מרטין בובר או פרופ' ארנסט עקיבא סימון בביטוי הזה, שמשמש את הגרמנים (או את היהודים שחזרו לגרמניה) כדי לספר לעולם שארצם שלאחר מלחמת העולם השנייה היא "גרמניה אחרת" ורייך חדש לגמרי.
הציטוט ממכתבה של קאלקו, והמקום הרב שמוקדש לה בספר, אף ששהתה רק תקופה קצרה ברחביה ובישראל, לא הייתה מוכרת מחוץ לחוג מצומצם ולא הייתה מעורבת בתרבות המקומית – נראה כמשקף את דמותו ונקודת מבטו של המחבר. מתבקש אפוא לבחון: מי אתה, תומאס שפאר?
מהמידע המועט שיש עליו, בוויקיפדיה בגרמנית, עולה כי תומאס שפאר נולד בהמבורג ב־1956. לאחר שהשלים את לימודיו האקדמיים בחוגים לספרות ופילוסופיה, לימד שנים מספר באוניברסיטה בהמבורג. בשנות השמונים לימד שנים אחדות ספרות גרמנית באוניברסיטה העברית בירושלים, ועבד במכון המחקר ע"ש ליאו בק בעיר. בשנות התשעים שב לגרמניה והחל קריירה ארוכה בהוצאות ספרים שונות, ובהן ה־,Jüdischer Verlag בית ההוצאה היהודי בפרנקפורט, כלֵקטור וכעורך ראשי.
פיסת מולדת בקפה עטרה
בסתיו 1986, כשבאתי לירושלים על מנת לחיות ולעבוד בה, פגשתי עולם חדש שלא הכרתי… אשר בו זמנית ובאופן מוזר נראה גם מוכר… זיהיתי במרחב המחייה של הייֶקים… את ויימאר, פרנקפורט, ברלין… של שנות העשרים והשלושים של המאה שעברה, ואת העבר שהכרתי רק משיחות ומספרים… העולם שאני מבקש לתאר בספר זה מתרכז בשכונה ירושלמית אחת: רחביה… סיפור שהתרחש ברחובות אחדים, בכיכרות ספורות ובקומץ חנויות ובתי קפה, בדירות שרוהטו בצנעה אבל התהדרו בפסנתרי כנף (שהובאו ב'ליפט' מאירופה) ועמודי תווים, ובקירות עמוסים לעייפה בספרים… סגנון הבאוהאוס, האבן הירושלמית, הרחובות הצרים והקצרים, צלילי נגינת הפסנתר… עצי האקליפטוס והסיגלון וגדרות חיות הגזומות לתפארת מקנים לשכונה אופי של פרוור. לתושביה, יוצאי ברלין, היא מזכירה (פרוור של ברלין). ואף על פי כן רחביה אינה פרוור אלא קרובה למרכז העיר, לכיכר ציון, לא הרחק מהרחובות יפו ובן־יהודה ומשוק מחנה יהודה…
כך פותח שפאר את ספרו. אבל התיאורים הפיזיים האלה אינם החלק החשוב. "אפשר לכתוב את ההיסטוריה של השכונה מנקודת מבט גיאוגרפית, אדריכלית או כרונולוגית… אולם סיפור חייהם של התושבים… שעיצבו את אופי השכונה… הוא העיקר". ברור אפוא שבעיני שפָאר רחביה הממשית אינה במרכז, והמכנה המשותף לגיבורי הספר אינו שכונת המגורים (מרטין בובר גר בטלביה, והמשוררת אלזה לסקר־שילר גרה ברחוב המלך ג'ורג'), אלא השפה הגרמנית, הרקע והעיסוק התרבותי והרוחני, ובעיקר הכתיבה, השיחה וההוראה. מדובר ב"רפובליקה ספרותית" יותר מאשר בקהילת שכנים, כזו שנפגשת, מתכתבת ומייצרת ספרים, ידע והשכלה לרוב.
מקומות המפגש והשיחה היו בדרך כלל מחוץ לבית, משום שהבתים היו לרוב קטנים, צפופים ועמוסים בריהוט כבד, פסנתרים וספרים. גם המטבח היה קומפקטי: "ארון מטבח קטן" מעץ צבוע בצבע שמן, "שולחן מתקפל ומדפים מתקפלים וסיר הלחץ הראשון". האוכל היה "ספרטני" ומבוסס בעיקר על תפוחי אדמה – "נקניקיות עם חרדל וסלט תפוחי אדמה" או "תרד עם ביצת עין ותפוחי אדמה מטוגנים". וכמובן ירקות ופירות שהיו אז זולים, תפוזים, אשכוליות וחצילים, שבעבור רוב הייקים היו בגדר חידוש או מותרות. מכיוון שלא היה מקום וכיבוד מתאים למפגשים בבתים, נוסדו בתי הקפה "עטרה" ו"קפה נאווה", "קפה זיכל" ו"טוב טעם", ברחובות בן־יהודה, בן־מימון ועזה.
בית הקפה עטרה, שפתחה משפחת גרינשפן ב־1938, נעשה עד מהרה למקום מפגש של הייקים. היו שם עיתונים מן הארץ ומהעולם בגרמנית, צרפתית ואנגלית, ואפשר היה להתעדכן במתרחש. "בשביל הייקים הייתה עטרה פיסת מולדת… הלכת לבית הקפה בשביל לראות ולהיראות. כולם הכירו את כולם… (המלצריות) לא היו נערות צעירות כי אם נשים בוגרות שעבדו במקום שנים רבות. הן ידעו בדיוק מה הלקוחות הקבועים שלהם מזמינים ושימשו גם כותל מערבי (עבורם)". בבתי הקפה שוחחו, דנו בפוליטיקה ובנושאים העומדים ברומו של עולם, וגם ערכו ערבי קריאה והרצאות.
ישיבת קולטורה
בפרק ארוך, שכותרתו "פילג"ש, חוג ירושלמי", מתוארים עשרות אינטלקטואלים ייקים, הוגי דעות, מלומדים ופרופסורים, שהקימו בשנות העשרים את האוניברסיטה העברית וייסדו בארץ המדברית־למחצה תחומי ידע והוראה ומוסדות תרבות. ספרו של שפאר הוא מעין קונקורדנציה פופולרית של ייקים־ירושלמיים שנטלו חלק בטיפוח התרבות הישראלית כחלק מהתרבות המערבית, החילונית.
אבל לא רק חילונית. פרק נפרד מוקדש לבתי הכנסת ולתושבים הדתיים של רחביה היקית. מצוטטת בו עדותו של ההיסטוריון מרדכי ברויאר, ממייסדי הישיבה התיכונית חורב: "באנו לכאן ב־1936. אמי שכרה את הדירה ברחביה. היו בשכונה שניים או שלושה בתי כנסיות… לרחביה עצמה לא היה דימוי אורתודוקסי או דתי… שערי חסד, הגובלת ברחביה הייתה שכונה אורתודוקסית… למה הוריי בחרו דווקא ברחביה? זה אומר משהו על הייחוד שבאורתודוקסיה החדשה… ברחביה נוצרה סינתזה של מודרניות ואורתודוקסיה. שילוב של אורח חיים חילוני ושמירת מצוות". על פי הדגם שהיה מקובל בגרמניה משנות העשרים ואילך, בתי הכנסת של הייקים הציעו גם חוגי לימוד עברית, סמינרים בגרמנית בנושאי יהדות וארץ ישראל, הרצאות וקורסים להכשרה מקצועית. ב־1939 נוסדה ברחביה ישיבת "קול תורה" (כיום בשכונת בית וגן). בראשה עמד הרב שלזינגר, שהיה יוצא ישיבות חשובות בליטא ובהונגריה וגם למד מזרחנות באוניברסיטה, וכעשור לאחר סיום הדוקטורט שלו נמלט לירושלים. האורתודוקסיה יוצאת גרמניה "מצאה את מקומה ברחביה: פרגמטית, פתוחה לדו־שיח, מכילה, לא מדירה ומקדמת חינוך והשכלה. רואה בעבודה את העיקר".
אופייה של רחביה החברתית כ"רפובליקת ספרות" מסביר, או מצדיק, את הכללתה בספר של לאה גולדברג, שאומנם למדה בברלין אבל מוצאה מקובנה; את עמוס עוז, שהוא יליד ירושלים ומוצא משפחת אביו מליטא, ושגר רק שנים מעטות בנעוריו ברחביה; ואת היזם, הסוחר ואיש הספרים זלמן שוקן, שייסד בירושלים את ספריית שוקן והקים בתל־אביב את הוצאת שוקן. מצד אחר לא נכללים כאן, למשל, ציירים יוצאי גרמניה כיעקב פינס, שְווֶרין או לודויג בלום, או מוזיקאים כמקס למפל, קַראֵל שלמון וחנן שלזינגר, כולם ילידי גרמניה שפעלו בירושלים.
הקנצלר נעלב
בסצנה דמיונית בפרק "ערב בירושלים", קובעים גרשם שלום ומרטין בובר להיפגש בקפה עטרה כדי להמשיך בפרטיות את ההתנצחות הפומבית ביניהם. השנה היא 1960, ובמוקד המחלוקת יחסי יהודים־גרמנים: החשבון ההיסטורי, ההתקרבות האפשרית בין שני העמים והיחסים הדיפלומטיים. בובר בעד; הוא היה בין הראשונים ונסע לגרמניה כבר ב־1945. שלום נגד. אל שולחנם מצטרפים בהדרגה אנשים נוספים. חנה ארנדט, שבאה לסקר את משפט אייכמן, מתיישבת לצידם. "המלצריות מצרפות שולחנות ומזיזות כסאות", ובית הקפה הופך למועדון ויכוחים.
"המפגש הזה, בעיתוי ובהרכב הזה, לא קרה במציאות, אבל היה יכול בהחלט לקרות", כותב שפאר, ומביא סיפור לא מוכר על מפגש אחר ב־1966, שעסק בוויכוח חם לא פחות ושיקף את בעייתיות הנושא: הקנצלר לשעבר קונרד אדֵנָאואר הגיע לירושלים. ביקורו של "אדריכל הסכם השילומים", שנה לאחר כינון היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה, "נשא עמו סמליות רבה". האורח זכה בתואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן ברחובות, אבל בארוחת הערב לכבודו בבית ראש הממשלה לוי אשכול בירושלים, חיכתה לו חוויה שונה לחלוטין.
אשכול פנה לאדנאואר ואמר: "הסכם השילומים שחתמת עליו בשם עמך אינו מהווה כפרה. אין כפרה על מעשי הרשע והעוולה, על מעשי השמד… העם היהודי מצפה להוכחות ומעשים נוספים שיעידו שהעם הגרמני מכיר בנטל העבר הנורא ומחפש דרך חדשה לשוב אל חיק משפחת העמים". אדנאואר הגיב בכעס: "כשאין מכירים ברצון טוב, זה לא יניב שום דבר טוב". אשכול ניסה לפייס את אורחו ואמר שהוא רואה בדבריו של אדנאואר מִתווה של הדרך הנכונה, אבל אדנאואר המשיך לזעום: "אדוני ראש הממשלה, מה שאתה חושב, ומה שאתה חושב עלי, מעניין אותי כשלג דאשתקד. אני מייצג את העם הגרמני. אתה העלבת אותו ולכן מחר בבוקר אעזוב". הוא אף ביקש מן השגריר הגרמני להזמין עבורו את המטוס. רק בהתערבותו של נחום גולדמן התפייס האורח, והביקור נמשך כמתוכנן.
לא נסיים מבלי להתייחס לנושא היהודי־ערבי. "ברית שלום" נוסדה בסביבות 1930, ומרבית מייסדיה וחבריה היהודים היו ייקים שהתגוררו ברחביה או בסמוך לה. ביניהם היו ארנסט סימון, גרשם שלום, שמואל הוגו ברגמן וגם יהודה לייב מאגנס, שהיה אז רקטור האוניברסיטה העברית. בובר תמך מהצד. המפגשים התקיימו לרוב ברחביה והשתתפו בהם גם אורחים ערבים. "מרבית החברים דחו את הדגם המסורתי של מדינת הלאום והעדיפו את המושג 'בית ונחלה'", שהותיר מקום לרעיון של קונפדרציה על־לאומית עם אוטונומיה לאומית ותרבותית. אבל ב־1933 המשתתפים הערבים פרשו והאגודה התפרקה. "פרעות תרפ"ט והלאומנות הגוברת משני הצדדים האיצו את תהליך הפירוק", כותב שפאר. כידוע, מאגנס וחלק מחבריו בברית שלום התנגדו ב־1948 להכרזה על הקמת המדינה. הם היו בטוחים שהיא תובס ותגרום להשמדת יהודי ארץ ישראל. אבל שמו של מאגנס אינו מוזכר כאן משום מה בקרב חבריו. 
