אחי הקטן מעולם לא היה מסיים לאכול את כל האוכל בצלחת שלו. אני זוכרת את זה היטב, כי סבתא שלי הקפידה שהצלחות של כולנו יהיו ריקות בסיום הארוחה ורק לו היא ויתרה. עד היום הפריווילג יכול להשאיר גרגירי אורז או ערמת סלט קטנה בצלחת ללא ייסורי מצפון. בקיצור, הוא השפוי מבינינו. לכן, כשהצטרפתי ל"מטבח ללא בזבוזים", אחת מקבוצת הפייסבוק שמנהלת היועצת הכלכלית שרון בירקמן, חשבתי שמן הראוי שגם הוא ייכנס לקבוצה.
"הוא לא בזבז, פשוט הגישו לו יותר מדי אוכל", מדייקת בירקמן. "'מטבח ללא בזבוזים', כמו שאר הקבוצות שלי, קשור בלהוציא פחות כסף, אבל זה מגיע ממקום שאומר בואו נחיה בצורה שמתאימה לצורך שלנו, בלי צלחות ענקיות שאוכלים שליש ממה שמוגש עליהן ואת השאר זורקים".
בירקמן (40) או כפי שמכירים אותה עשרות אלפי עוקבים, "האישה שהפסיקה לקנות", מלווה אנשים בשיטת "מאני תרפי" לניהול נכון של הכסף שלהם, ומאמינה שחיים טובים מתחילים בכסף מסודר. היא מנהלת שש קבוצות פייסבוק שעוסקות בתחומים שונים של התנהלות כלכלית יומיומית, ואם תשאלו אותה, רוב הבעיות מתחילות משאלה של הגדרה.
"הרעיון הוא לצרוך באופן שהולם את הצורך שלנו, את הגוף ואת ההכנסה. משפחות עם ארבעה ילדים שאני מלווה מדווחות שהן מוציאות 6,000־7,000 שקלים בחודש על אוכל. זה המון, הרבה מעבר למה שצריך". לשם ההשוואה, אצלה בבית מוציאים שליש מהסכום. וזה לא שהתזונה של משפחת בירקמן כזו פשוטה: שרון קטוגנית, כלומר צורכת בעיקר בשר, בתה צליאקית וצמחונית ובעלה ובנה אוכלים הכול. "כשאת מתחילה להתעמק במה שקורה אצל אנשים, את מגלה למשל שהם מכינים אוכל ומחלקים אותו בקופסאות לילדים הבוגרים שלהם לכל השבוע, כך שבעצם הם לא מנהלים משק בית אחד אלא שניים או שלושה. במקרה כזה הגיוני להגיע לסכומים גדולים, אבל צריך להכיר בכך שזה המצב ולבחור אם להמשיך איתו", היא אומרת.
צרכנות היא חלק נורמלי מקיומנו האנושי. כמו שאי אפשר להפסיק לאכול, אי אפשר להפסיק לצרוך. מה שאפשר לעשות זה ללמוד איך להתנהל אחרת
"מלכתחילה, הרעיון של הקבוצה היה להתייעץ 'מה לעשות אם נתקעתי עם משהו', שזה בעיקר מגרה את המיצים היצירתיים בשאלה איך להתנהל נכון עם מה שיש. אבל בפועל, היא הלכה יותר לכיוון של ניהול משק בית ברמה הבסיסית ביותר. זאת מיומנות שאף אחד לא מלמד אותה, אז את לומדת הכול דרך הרגליים. ואם אני כבר יודעת משהו – אני יכולה לחסוך את הלמידה לאחרים. היה לנו פוסט מוצלח מאוד של טיפים למטבח, ראית כמה אנשים שמחים לשתף את הפטנטים שלהם ויש שם רעיונות אדירים".
בירקמן נכנסה לתחום הכלכלי מגיל צעיר מאוד. היא מעידה שכבר בכיתה א' היא השוותה מחירים ובכיתה ב' הייתה בודקת חשבוניות בחנות. אם המוכרים טעו בשקל, היא לא היססה לדרוש אותו בחזרה. למרבה ההפתעה, היא לא למדה את זה בבית. "ההורים שלי ממש היו נגד. ההתנהגות שלי הביכה אותם, הם נמלטו מהקומוניזם ומברית המועצות כבר ב־1974, ובהשקפה שלהם צריך להתנהל הפוך ממה שקרה שם. אם בקומוניזם מעודדים לצרוך כמה שפחות, ומחליטים בשבילך מה את צריכה, הם ביקשו לקנות הרבה וליהנות ממנעמי החיים".
אך מחסום משמעותי עמד בפני החלום הצרכני. "היה מדובר בבית בלי כסף. הוריי היו עולים חדשים שגם היו צריכים לטפל באחי הקטן, שהיה נכה עם פיגור ושיתוק מוחין, מרותק למיטה בבית. רק אחד מהם היה יכול לעבוד, ומעט המשאבים שהיו הופנו לטיפול בו. כמובן היה אסור שהשכנים ידעו שיש בעיה כלכלית, אז אם כל החברות שלי הלכו עם ג'ינס של ליוויס, גם אני צריכה מכנסיים כאלה, למרות שהייתי ילדה שמנה ולא נכנסתי אליהם, וגם חשבתי שזה בזבוז כסף. אבל הם התעקשו שהכול צריך להיות כמו כולם ושלא יראו ולא ירגישו".
בעקבות המצב הכלכלי בבית התחילה בירקמן לעבוד כמורה פרטית לחשבון כבר בבית הספר היסודי. "כשאת מכניסה כסף ולא רוצה להוציא אותו, את מתחילה לחשוב מה לעשות איתו כדי שהוא יספיק לך להמשך".
למה לא רצית לקנות איתו?
"כשאת ילדה שמנה אין לך בגדים לקנות, ודאי לא בשנות השמונים. בחנויות אומרים לך 'אין לנו מה להציע, צאי מפה מהר לפני שיחשבו שאנחנו מוכרים לך'. אז מותגים לא עניינו אותי וחברים התרחקו ממני בגלל המצב של אחי – הורים חששו להתקרב אלינו כי הם חשבו שזה מידבק. כמובן שזה שטויות. כל זה עזר לצמצום ההוצאות, קצת פחות לביטוי העצמי ולתחושת הערך העצמי. בכל אופן היו לקוחות, ובעקבותיהם גם כסף. אז התחלתי לנסות להבין מה עושים איתו ואיך לבנות תוכניות פעולה כדי לקנות דברים שכן רציתי".
כמו צעירים רבים, אחרי השירות הצבאי בירקמן נרשמה ללימודים גבוהים. אך לעומת אחרים היא לא הסתפקה בתחום אחד, ועשתה תארים בכלכלה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה ומשפטים. בסופו של דבר, שילוב התחומים היה לבסיס טוב לעיסוק שלה כיום, שמשלב בין העמדה הנפשית והפנימית של האדם להתנהלות הכלכלית שלו. "הבנתי שאני לא יכולה לשבת ולהאזין לאנשים שמדברים על החיים שלהם במשך ימים שלמים. המפגש איתם צריך לתפוס כיוון יותר פרקטי".
נקודת המוצא בשיטה של בירקמן היא שהצרכנות היא מרכיב בהגדרה הפנימית של האדם וכך היא גם מתייחסת לאנשים שהיא מלווה. "צרכנות קרתה ותקרה, וצריכה לקרות. היא חלק נורמלי ובלתי נמנע של קיומנו האנושי. כמו שאי אפשר להפסיק לאכול, אי אפשר להפסיק לצרוך. מה שאפשר לעשות זה ללמוד לנהל את זה אחרת. אם את יכולה להפוך לקטוגנית את יכולה להפוך לקטוגנית צרכנית, זאת אומרת למצוא מה מזין אותך נכון יותר ולהתמקד בזה. אנחנו כל הזמן במסע להגדיר את עצמנו לעצמנו: איזה בן אדם אני, איפה אני ביחס לאחרים, איזה חבר אני ואיזה בן זוג – ההגדרות האלה באות לידי ביטוי בכסף. אם אני חברה טובה אני אשקיע, נשב בבית קפה, אקנה לך מתנות וכולי. האם אהיה חברה פחות טובה אם אעשה את הדברים אחרת?"
אז את ממליצה לא להיפגש עם חברים בבתי קפה?
"מי שחשוב לה לפגוש חברות בבתי קפה באופן קבוע צריכה להקדיש לכך שורה בתקציב שלה. יש כאלה שיבינו שזה יקר ויעדיפו להיפגש בבית, ואז נארגן את תקציב המזון בהתאם. קודם כול נדבר על מה אפשרי ונכון מבחינה רגשית והתנהלותית, ורק בסוף נתכנס בחזרה לפן הכלכלי.
"אנחנו צריכים להיות מרוצים מהחיים. אם זה לא המצב, זה נשפך החוצה בכסף – מול חברים, מול משפחה. הרעיון הוא להביא אנשים למצב שהם מספיק מרוצים מהחיים בהתאם למה שהם יכולים להרשות לעצמם. אני לא שואפת שכולם יקנו או יחיו כמוני. אני אינדיבידואלית ומה שאני אוהבת לא מתכתב עם כל אחד. אני חושבת שכל אחד צריך קודם כול להכיר את האופי שלו. העניין הוא שאנחנו מגיעים לגיל די מתקדם בלי לדעת מה שלנו ומה ייבאנו מבחוץ. אנשים עושים דברים לא כי זה החלום והרצון שלהם אלא כי הם חושבים שזו הציפייה מהם, כי הם במעמד מסוים או בחברה מסוימת ואז הם חיים בתוך תדמית ריקה שהם משועבדים אליה כלכלית".
כל אחד צריך להכיר את האופי שלו. אנשים עושים דברים לא כי זה החלום שלהם אלא כי הם חושבים שזו הציפייה מהם, כי הם במעמד מסוים או בחברה מסוימת ואז הם חיים בתוך תדמית ריקה שהם משועבדים אליה כלכלית
ברגע שבירקמן נכנסת לחיים של מישהו, היא מושקעת. אבל היא גם נזהרת לא לגעת במקומות שבהם דרושה יד מקצועית אחרת. "הם לא חייבים להכניס אותי לכל מקום. יש כאלה שמבקשים תוכנית כלכלית וזהו, ויש כאלה שאני מפנה אותם לאחרים כי לא אני הכתובת. הגיע אליי גבר עם סיפור ארוך על איך אשתו הרעה מבזבזת להם את כל הכסף ואף שהם היו אצל יועץ כלכלי היא לא עומדת בתוכנית וממשיכה לבזבז. שאלתי אותו אם אשתו הסכימה לתוכנית. 'כן, ברור היא ישבה איתי ואמרה שזה בסדר, היא סתם עושה דווקא'. ברור שיש כאן בעיה של דינמיקה. גם בלי לנתח לעומק, הם צריכים יועץ זוגיות, אני ועוד אלף יועצים כלכליים אחרים לא יעזרו. בסוף הסיפור, הוא והאישה כבר לא.
"חלק מהרעיון ההוליסטי הוא לגעת במה שכואב, והכסף תמיד פחות כואב ממה שקורה בפנים. כסף הוא תמרור אזהרה עצום בזוגיות ומאבקי כוח בין בני זוג באים לידי ביטוי דרכו. אם יש קצר ברמה שצריך לעשות שיחות נזיפה או שיחות כיוונון, יש לכם בעיה בזוגיות. היא פשוט מתבטאת דרך הכסף. לכן יוצא שאני נתקלת בתחומים שלא תכננתי להיכנס אליהם. לפעמים ההיגיון וההבנה שלי מספיקים, לפעמים אני מצליחה להימנע מלהיכנס ולפעמים אני באמת מפנה החוצה".
לפני שנה וחצי התגלתה אצל בירקמן טרשת נפוצה אחרי שבמשך חודשים ארוכים היא סבלה מהתפרצויות של כאבים משתקים, ואף אחד לא ידע להצביע על המקור של הבעיה. "הגעתי לרופא שאמר לי 'את שמנה', אני אומנם לא רזונת אבל אין סיבה שזו תהיה ההתייחסות היחידה לכאבים שלי. רופא אחרי רופא פשוט לא ספרו אותי, ורק כשדפקתי על השולחן כי כבר צרחתי מכאבים קיבלתי הפניה למומחה שהתייחס אליי ברצינות ושלח אותי לעשות סי־טי ולנוירולוג. אחרי שלוש שאלות, כמעט ארבע שנים אחרי ההתקף הראשון, הנוירולוג אמר לי 'יש לך טרשת'".
המחלה התקפית וכרונית, אך עצם הידיעה ממה היא סובלת עזרה לבירקמן להתמודד עם הכאבים וההתקפים ובמקביל הובילה אותה לתהליך נפשי עמוק. "הטרשת נתנה לי סטירת לחי מצלצלת. היא הכריחה אותי להפסיק עם השנאה העצמית כי היא מחלה שמתפרצת מלחץ. את שונאת את עצמך, את בסטרס, והופ – התקף. היא מכריחה אותך להיות קשובה ונעימה לעצמך, טוב לי או לא, זה השימור העצמי שלי כי אם לא, יבוא התקף והלכו שלושה חודשים מהחיים".
לא סתם יש לבירקמן קבוצות שנוגעות כמעט בכל פן בחיים שלנו. "הכול מחובר", היא קובעת. "אם הבית שלך מדכא ומלא בזבל, למשל רהיטים שאת לא אוהבת וקנית רק כי הם היו זולים, אז לא תרגישי בנוח להיות שם. ואם את לא רוצה להיות בבית, את תצאי החוצה. ובחוץ מוציאים כסף".
אז את לא באמת מינימליסטית?
"זה מורכב. אני לא אוהבת לספור חפצים, הספירה עושה עוול למהות, והמהות היא שיהיה לך כל מה שאת צריכה, ואת כל הדברים המיותרים שמסתירים לך את מה שאת צריכה – תוציאי. אז כן, יש לי שני מדפים בארון ומעט בגדים אבל אני גם מגדלת בבית ארבעים עציצים, כי אני אוהבת אותם והם משמחים אותי. לאנשים קשה עם מסרים מורכבים. מינימליזם, אבל לא עד הסוף. או בתחום אחר, מארי קונדו אבל עם גבול מסוים.
"סדר הוא דבר חשוב, אבל הוא לא ערך עליון אם הוא לא מרגיע או משחרר. אנחנו מתנהגים אחרת במקומות שונים. למשל, יש את האנשים שהמכונית שלהם היא פח זבל אבל הבית שלהם נראה כמו מוזיאון. גם בבית יש אזורים שנכון שיהיו מינימליסטיים. במטבח למשל אין לי כמעט מקומות אחסון, אז יש לי בדיוק את מה שאני צריכה ולא מעבר לכך. לעומת זאת, העיצוב שלי הוא ממש מקסימליסטי. אני אוהבת צבעים ומרקמים, כל הבית בתמה של ג'ונגל – יש לי שטיח מנומר וספה שחורה, ואזות בצורות של חיות ומלא אמנות על הקירות כי זה יפה בעיניי ומוצא חן בעיניי. יש לנו תמונות בכל חור, ברמה שהילדים אומרים שהם חיים בגלריה. האמנות שלי לא יקרה, אני קונה אותה במכירות פומביות בעשרה דולרים ולאט־לאט, ככה לא הכול יוצא בבת אחת".
הרבה פעמים בתהליכי הצטמצמות עוברים לקנות יד שנייה או בחניות פשוטות יותר, אבל לפעמים דווקא שם יהיו מוצרים פחות טובים.
"עדיף אף פעם לא לקנות ג'אנק. זה בזבוז כסף מוחלט. אבל היום יש נתק בין מחיר המוצר לאיכות שלו. אם קנית מרצדס, זה לא אומר שתגיעי איתה פחות למוסך מאשר עם פז'ו 208. אני מנהלת קבוצה של כאלה שקונות מותגי־על – לואי ויטון, שאנל, סאן לורן – ואחת התלונות הכי נפוצות היא שהנעליים של שאנל לא איכותיות. שאנל. העור נשרט בקלות, העור לא עמיד, את הסוליה צריך לצפות כדי שלא יחלחלו מים. אז על מה שילמתן? אפשר למתוח קו עדין בין זיהוי המוצר האיכותי לזיהוי המחיר ההגון".
בירקמן מתוודה שלה־עצמה יש חולשה מיוחדת לסיילים. לא שהיא קונה בהם, אבל היא יודעת לבחון איפה מדובר במניפולציה ואיזו חברה באמת מורידה את המחיר לקראת סוף העונה. "בארץ, לצערי, סיילים הם מניפולציה. את רואה אתרים שבהם הבאנר מתחלף: מבצע חגים, בלאק פריידיי, סוף שנה וכו', אבל המחיר נשאר סטטי. אם זה פשוט המחיר של המוצר שלכם, למה שלא תודו בזה ותציגו את האמת? זו לא הטבה, אני אפילו לא בטוחה שזה חוקי. לדעתי מחיר צריך להיות בתוקף 35 יום כדי לדבר על הנחה. אבל אין הפוגות ובגלל זה אנשים מפתחים את התחושה שזו הונאה".
ובכל זאת, הקניונים מפוצצים בבלאק פריידיי.
"הלחץ הסביבתי כל כך עצום, שהוא משפיע. לאנשים גם קשה להאמין שעובדים עליהם בכזו בוטות. אבל בפועל, אלה אותם מחירים מספטמבר. פעם נכנסתי באוגוסט לאתר של מעצבת שאני אוהבת והיה שם זוג נעליים במחיר חיסול. קניתי אותם ב־260 שקלים. באוקטובר הן כבר עלו 360 במקום 1,290 ובבלאק פריידי הן נמכרו ב'מחיר מציאה' של 970 שקלים. אם זו לא רמאות, מה כן? הייתי המומה. זה לא נעים לגלות את זה וגם אין לך מה לעשות, אפילו לפרסם את השם של המותג אי אפשר, כי יתבעו אותך מחר בבוקר. זה גם מספר על יחס לצרכנים כפרה חולבת. מבצעים זה דבר טוב בעיקרון, כי הם אמורים להנגיש מוצרים שבמשך השנה לא תוכלי לרכוש. אבל זה לא בהכרח מתקיים".
זה מושפע מהמבנה הכללי של השוק בישראל?
"בוודאי. למשל, יש לנו רק שבעה בנקים ישראליים. אז נכון שקריטי לשמור על היציבות שלהם, אבל הם חילקו ביניהם את השוק כך שכולם מרוצים ואין להם שום סיבה להילחם על הלקוחות, שפשוט מפסידים. בתחום אחר אנחנו רואים את זה בשליטה של קבוצת פוקס בשוק שלה – הגודל שלה פוגע בצרכן כי הרבה מהחברות תחתיה משמרות מחירים גבוהים פשוט כי אין מתחרים, חוסמים יבוא מקביל. לאחרונה 'אסוס' נכנסו לשותפות איתם, אז עכשיו מותגים שנמכרים ממש בזול באסוס עצרו את השליחה לארץ כדי שלא להתחרות בזכיין המקומי. היכולת שלך כצרכנית לתמרן, קטנה מאוד".
בירקמן לא פתחה את חיי העבודה שלה בייעוץ כלכלי הוליסטי. היא התחילה בעולם ההיי־טק, וכשהחברה שבה עבדה נסגרה היא החליטה שלא להמשיך. "רציתי לעשות משהו רך יותר: פחות יעדים, פחות מספרים, פחות ניהול – פחות טכני ויותר שירותי, יותר משהו שנוגע בתוכן".
כיום כולם כבר מכירים את הקריקטורה של חיי המותרות בחברות ההיי־טק. לדברי בירקמן, הסטנדרטים הללו מחלחלים אל כל אחד שעובד שם. "כשאת נכנסת למשרד יש לך קפה מפונפן ומקררי גלידות ושתייה מתוקה ואף אחד לא סופר כמה חבילות תפוצ'יפס אכלת. זה נחמד ונוח אבל זה משפיע על הנפש ועל איך שאת בוחרת להתנהל. מעודדים אותך לבזבז פשוט כי את יכולה, ואת מתרגלת לצרוך דברים מיותרים".
ההחלטה שלה להתרחק מהחברה הזאת הובילה לשינוי כמעט בכל תחומי החיים שלה, כולל מעבר דירה ומעגלי חברים אבל השינוי הראשון היה לבנות תקציב למשפחה. "ישבתי עם פירוטי האשראי שלנו כל שבוע כדי להבין לאן הכסף הולך, עברתי לחיות במזומן, גם כי נעים לי יותר לשלם ככה וגם כי למזומן יש סוף, לאשראי אין. יש משהו בטקס שאני מדווחת לתוך האפליקציה כמה הוצאתי ועבור מה שנותן לי להרגיש שאני אחראית על מה שאני עושה. ואם להיות כנה, עושה לי רע לראות חשבונות אשראי מנופחים. החודש תרד לי הארנונה השנתית, אני יודעת שזה יעשה לי שחור בעיניים".
היו לאורך הדרך קונפליקטים בין ההצהרה שהפסקת לקנות לכך שלפעמים פשוט רצית לבזבז כסף?
"התעסקתי בעבר באופנה ובקוסמטיקה, וכשאת חשופה לכל כך הרבה דברים יפים יש לך הנעה פנימית חזקה לנכס אותם אלייך, שיהיו שלך. חלק מהלמידה שלי בתהליך הזה הייתה שאני לא חייבת לנכס לעצמי כל מה שיפה, שיש עוד דרכים ליהנות מקולקציה חדשה של מותג בלי שהיא תשב בארון שלי. היה לי את זה גם עם בשמים, אני מאוד אוהבת בישום אבל גם את האוסף הזה אני מגבילה כי מה הסיכוי שבמהלך החיים שלי אני אסיים 200 בקבוקי בושם. היום מפריע לי שיש לי עודפים גדולים מדי".
את יודעת, יש כאלה שיגידו שאת פשוט קמצנית.
"זה לא עניין של אף אחד לשפוט אף אחד אחר ולקרוא לו קמצן, כל עוד הוא לא לוקח ממנו כסף. הצד השני של המטבע הוא שאני לא סובלת שאנשים קוראים לקניות בסופר בזבוז, למה, קנית ב־900 שקל דברים שאת לא צריכה? אם קנית אוכל להזין את המשפחה שלך לא בזבזת שום דבר, הוצאת כסף. צריך להשתמש במונחים נכון. המונח קמצן הוא פשוט שיפוט חברתי שאמור לגרום לך להרגיש לא בסדר כי את לא קונה. אני מרגישה מצוין, תתעסקו בצלחת שלכם".
