חמש שנים אחרי שהכה בנו עם "אמא!" השאפתני והמופרע מציג דארן ארונופסקי הגאון את סרטו החדש: "הלווייתן". "אמא!" היה קיצוני אפילו בסטנדרטים של במאי "רקוויאם לחלום" ו"ברבור שחור", ולא התקבל היטב (בלשון המעטה) אצל רוב המבקרים והצופים. אין לדעת כיצד זה השפיע על ארונופסקי, שרגיל לשבחים, אבל לא מן הנמנע שזו הסיבה לכך שהלווייתן הוא פחות או יותר ההפך הגמור – סרט קטן, עדין, אנושי מאוד ו… משעמם.
גיבור דרמת הגאולה הזו הוא צ'רלי (ברנדון פרייז'ר המתקמבק), אדם עם עודף משקל קיצוני עד כדי גרוטסקה, שאינו מסוגל לעמוד על רגליו ללא עזרת הליכון ונמצא בנתיב המהיר למוות מאי־ספיקת לב. צ'רלי מעביר את זמנו כמרצה לאנגלית בשיעורים מקוונים ומנסה לנצל את ההזדמנות האחרונה שנקרתה בפניו לתקן את חטאי העבר ולאחות את הקשר עם בתו המתבגרת, שעזב לפני שנים.
הלווייתן הוא סרט קאמרי המתרחש כולו בלוקיישן אחד: דירתו הקטנה של צ'רלי. הדמות הראשית היא העוגן שנמצא תמיד על הספה במרכז וסביבו באות ויוצאות שלל דמויות ובהן ליז, חברתו הקרובה והאחות המטפלת בו (הונג צ'או שמועמדת לאוסקר על תפקידה), תומס המיסיונר הצעיר ובתו העוינת אלי. אם כל זה נשמע לכם קצת כמו מחזה, לא טעיתם. סמואל ד' האנטר כתב את התסריט לפי מחזה פרי עטו. לפני שנתיים ראינו עיבוד קולנועי למחזה בעל מאפיינים דומים: "האב" של פלוריאן זלר. אלא שהאב היה עיבוד מבריק שהשכיל לעשות שימוש בשלל כלים קולנועיים כדי להעניק ליצירה טיפול שמרחיק אותה ממקורותיה הבימתיים והופך אותה לחוויה קולנועית פר אקסלנס. הלווייתן, לעומת זאת, נראה ומתנהג כמו מחזה מצולם. וזה מבאס. הדיאלוגים המלאכותיים והמשחק הפתטי חותרים תחת כל תחושה של ריאליזם ואמינות; דמויות נכנסות ויוצאות מהסצנות כאילו על פי הוראות מנהל במה, והצילום שגרתי עם ניואנסים כה קטנים שהם בוודאי ייעדרו מעיני רוב הצופים.
לא ברור כיצד במאי וירטואוז כמו ארונופסקי החליט לתת לחומרים טיפול כה חסר השראה. אפשר להתפלסף עד מחרתיים על הבחירות המינימליסטיות המכוונות שלו שהולמות את עולמו של הגיבור או לטעון שבגרסתו הבימתית הסיפור הזה עובד נפלא. אלה לא ישנו את העובדה שעל מסך הקולנוע הדרמה שלפנינו נותרת תיאטרלית, משוחקת ומנוכרת. האלמנט הקולנועי המרשים היחידי הוא איפור הגוף המדהים והדוחה של פרייז'ר שמנוצל היטב כדי להוסיף ממד עוכר שלווה שמרחף כל העת מעל ההתרחשות, עדות יחידה לנוכחותו של ארונופסקי על הסט.
פרייז'ר מצידו, מי שפעם היה כוכב יפה תואר ונעלם מקדמת הבמה בנסיבות אישיות, נותן את כל כולו לתפקיד והוא בהחלט מותיר חותם. למעשה, הקאמבק המרגש שלו, שעוד עשוי לזכות אותו השנה באוסקר, הוא הסיבה היחידה להד הרב שהסרט זוכה לו. אבל גם הוא אינו משנה את העובדה שהלווייתן נותר חוויה קולנועית חסרה, שחרף כל ניסיונותיה אינה מצליחה לעניין או לרגש.
הלווייתן, ארה"ב 2022, בימוי: דארן ארונופסקי, 117 דק'
