מכונת הלהיטים: הפזמונאי נועם חורב כובש יעדים

בסוף הריאיון, כשאני יורד עם הפזמונאי נעם חורב מדירתו אל המדרחוב התל־אביבי שמעבר לשער, אני שם לב שהוא הולך כשעיניו נעוצות בקרקע. "מזהים אותך ברחוב?" אני שואל אותו, והוא מהנהן בחיוב, וממשיך ללכת בשקט. עשר שנים אחרי שהפך מבחור אנונימי לגמרי לפזמונאי המוביל בישראל, חורב עדיין נחבא אל הכלים, כאילו מעולם לא עזב את עפולה.

שירים רבים של חורב סללו את דרכם במהלך העשור האחרון אל הרדיו שלכם, ביניהם הלהיטים כמו "מתנות קטנות" של רמי קלינשטיין, "בסוף כל יום" של אייל גולן, "אחותי" של שירי מיימון, "אישה חרסינה" של מירי מסיקה, "סתם שני אנשים" של רוני דלומי ו"הראשונה" של משה פרץ, והם ממשיכים להגיע לשם בתדירות גבוהה. אלא שלאחרונה הוא עסוק בבייבי החדש שלו: הצגת הילדים "לציונה יש כנף אחת" (בבימוי עידן עמית), על פי ספרו בעל אותו שם שראה אור ב־2011, והפך מאז לרב־מכר גדול.

ציונה, גיבורת הספר, נולדה עם כנף אחת, ובניגוד לחבריה היא אינה יכולה לנדוד בחודשי החורף לארץ השמש. עד מהרה היא מוצאת חברים מיוחדים כמותה ובמסע שהיא עוברת לעבר עצמאותה לומדת ציונה לקבל את עצמה כמות שהיא. לתוך דמותה של ציונה יצק חורב את סיפורו האישי: תינוק שנולד עם יד ימין לא מתפקדת, ובזכות עקשנותה של אמו, שהתעלמה מחוות דעתם של הרופאים, הצליחה בעזרת טיפולים פיזיותרפיים להחזיר את היד של נעם הקטן לתפקוד מלא.

כאשר חורב כתב את הספר, והוא עדיין אנונימי, שום הוצאה לאור לא הייתה מוכנה להניח את הז'יטונים עליו, מלבד "סלע ספרים", שבעליה זיו סלע התרגש מהסיפור, והחליט להוציא אותו לאור בלי הרבה פרסום. "הדפסנו בהתחלה מהדורה של כמה אלפים", מספר חורב, "וכמה חודשים אחר כך התחילו להתקשר מהחנויות ולהגיד שהספר נגמר בכל הארץ. זה היה מטורף. הוצאנו עוד הדפסה ועוד הדפסה ופתאום אנחנו קולטים שמכרנו עשרות אלפי עותקים של הספר, מספרים שהם ממש בדיוניים לספר ילדים חדש של סופר שלא מכירים אותו".

כאמור, כיום, כמה שנים לאחר אותה הצלחה מפתיעה, בשעה שחורב כבר הרבה יותר מוכר, ציונה עולה על הבמות כהצגת ילדים של תיאטרון הקיבוץ.

מתי חשבת להפוך את הספר למחזה?
"זה תמיד היה בראש שלי. גם כשהייתי עסוק בכתיבת שירים, אמרתי לחברים שלי שהעיסוק בספר הזה לא נגמר, הוא רק התחיל".

חורב היה מעורב בעיבוד המחזה וכתב גם את השירים. "זאת הייתה חוויה מדהימה לעבוד על הספר, והתוצאה שעל הבמה ממש מרגשת אותי", הוא אומר.

לאמא של ציונה בהצגה יש תפקיד חשוב בעידוד של בתה להאמין בעצמה. זה היה פיצוי על כך שאמא שלך לא נכנסה לספר?
(צוחק). "אמא שלי כן נכנסה לספר, אולי לא בדמות של אמא, אבל היא הרוח שמתחת לכנפיים של ציונה. היא נמצאת שם במהות. אמי נלחמה כדי שהיד שלי תבריא. הייתי אז תינוק בן שלושה חודשים, והטיפול נמשך כמה חודשים. את הסיפור הזה שמעתי ממנה עשרות פעמים. נולדתי לתוך הנרטיב של 'אין דבר כזה בלתי אפשרי, ואל תקשיב לאחרים'. היא הייתה אומרת לי: 'אני לא הקשבתי לרופאים, ואם הייתי מקשיבה, היד שלך לא הייתה מתפקדת היום. תעשה מה שאתה יודע לעשות הכי טוב ואל תיתן למה שאנשים אומרים להפריע לך'. ממרחק הזמן אני יכול לראות איך הערכים האלו נטמעו אצלי חזק בפנים, וממשיכים להוביל אותי הלאה. כל המהות הזו שציונה לומדת לאט־לאט לאהוב את עצמה, ולקבל את עצמה כמות שהיא, זה הכול מאמא שלי".

ציונה עשתה את המסע שלה בספר עם כנף אחת, הכנף שלך הבריאה. אתה עדיין מרגיש כבעל כנף אחת?
"אני חושב שבכולנו יש ציונה. לא פגשתי אדם שמתישהו בחייו לא הרגיש שחתכו לו את הכנף, ושהוא מתקשה לעוף. זה אמנם ספר ילדים, אבל בתכל'ס הוא מדבר למבוגרים. תמיד הרגשתי שהכנף שלי עדיין לא הבריאה. אנחנו סוחבים איתנו זיכרונות ילדות ועניינים עם המשפחה, עם בני זוג ועם עצמנו. רבים גם סובלים כמו ציונה, מחוסר ביטחון. הרי חיים של יוצר ואמן הם כמו רכבת הרים. יום אחד אתה הולך לישון בהרגשה מדהימה שאתה כותב שירים ושאתה פועל ומצליח, ולמחרת אתה קם ומרגיש אפס מאופס".

תסביר. הרי אתה על הסוס, וכל הזמרים הגדולים רוצים לעבוד איתך.
"נכון, אבל עדיין קל במקומות האלה ליפול לחוסר ביטחון ולשאול שאלות כמו 'האם אני מספיק טוב?', ואולי יום אחד זה ייגמר והכול זמני. אלו פחדים מאוד אנושיים. האתגר הוא תמיד לפתח איזושהי נקודת משען שבה אתה סומך על עצמך, ושאתה מבין שבחיים שלך כאמן שמתכוון לכתוב שירים עוד הרבה זמן, יהיו לך שנים טובות ושנים פחות טובות, והערך המרכזי שלך בתוך כל זה אמור להיות היצירה. כשהתחלתי את המסע הזה נשבעתי לעצמי לא לסטות ממה שאני מאמין בו. לא לרכוב על טרנדים אלא להישאר נאמן למה שאני יודע לעשות ואוהב לעשות. מוזיקה שנשענת על אופנה היא בת חלוף. טרנדים בסוף עוברים".

אתה מתכוון למוזיקה של סטטיק ובן־אל?
"ממש לא. אני אוהב מאוד את מה שהם עושים. נכון, זו מוזיקה טרנדית, אבל גם לזה יש מקום. במסיבה אני שומע סטטיק ובן־אל, וכשאני הולך על חוף הים ורוצה להתרגש, אני שומע משהו אחר. לכל דבר המקום שלו. פעם הייתי שיפוטי, כי גדלתי על אלתרמן וצרויה להב ונתן יונתן ואהוד מנור, אבל היום התבגרתי ואני מבין שאי אפשר להיות שיפוטי כלפי משהו שמשמח ומרגש אנשים אחרים. מי אני בכלל שאחליט? כל הקִטלוגים האלה של מוזיקה איכותית או לא איכותית – אני לא יכול לסבול את זה".

לדעתך אי אפשר להבדיל ולומר זו מוזיקה יותר גבוהה ואיכותית מהמוזיקה השנייה?
"אני לא אוהב את ההגדרה של גבוה ונמוך. אני קורא לזה אחרת: טקסטים שהם מורכבים יותר או מורכבים פחות. באופן אישי קשה לי לכתוב שירים קלילים כאלה, ואני גם לא יודע איך. זה פשוט לא הסטייל שלי. היו זמרים שפנו אליי ורצו שירים יותר קלילים, וניסיתי לכתוב, אבל ממש לא הצלחתי. במהלך הזמן למדתי, שאם אני מנסה להיות משהו שהוא לא אני, זה נידון לכישלון".

במסגרת חג המחזמר ב־2015, כתבת את "הזמיר" שעליו זכית בפרס הכותב המצטיין. המחזמר עוסק בקורותיו של זמר מזרחי, איך זה קשור לאני שלך?
"כשפנו אליי מחג המחזמר שאכתוב להם, הסכמתי בתנאי שיהיה לי רעיון טוב עם אמירה. בדרך כלל מחזות זמר, במיוחד בחג המחזמר, הם תקופתיים מאוד, ואני רציתי להביא משהו של כאן ועכשיו שהוא רלוונטי להיום ושאני מבין אותו. לדמות המרכזית יש כל מיני קונפליקטים: משפחתיים, מוזיקליים, מגדריים, שהם מאוד עכשוויים. מעבר לזה, רציתי ליצור מבחינה מוזיקלית משהו שונה, ונדמה לי שלא היה בארץ מחזמר עם שירים ים־תיכוניים. העלינו תזמורת אנדלוסית על הבמה עם כל מיני חלילים ערביים, וזה באמת היה יוצא דופן. אני עובד הרבה עם הזמר המזרחי ואני גם אוהב את המוזיקה הזאת, אז יצא טוב".

וכשאתה כותב לזמרים מזרחיים, יש הבדל בצורת הכתיבה שלך לז'אנר הזה?
"שאלה טובה, והתשובה היא לא. המון שירים שכתבתי מתוך מחשבה שיהיו לאייל גולן למשל, הגיעו בסוף לזמר שלא נחשב מזרחי. בכלל, מזמן כבר לא קיימת החלוקה הזו, הזמרים המזרחיים כבר לא עושים מוזיקה מזרחית, אלא פופ, רגאטון וכאלה. הם עושים הכול".

הזדמנות ראשונה

חורב נולד ב־1983, בן זקונים במשפחה של שלושה ילדים. אמו הייתה במשך עשרות שנים אשת חינוך ואביו עבד בתעשייה האווירית ברפא"ל. לנטייתו האמנותית, אומר חורב, אין שורשים ברורים. "אני מגיע ממשפחה ממש לא אמנותית. אף אחד מההורים או מהאחים לא עסק בכתיבה או בציור. אני ממש לא יודע מאיפה זה הגיע". את שירותו הצבאי החל כפקח טיסה בחיל האוויר, הועבר לקורס טכני, שבו שימש כרשם נשק מונחה, אך לא מצא את עצמו שם, ועבר לאגף כוח אדם. אחרי הצבא טייל בעולם ושימש במשך כמה חודשים כמדריך בסוכנות היהודית.

כשחזר לארץ היה ברור לו שהוא עובר לתל־אביב כדי להגשים את חלומו ככותב שירים. "גדלתי בעפולה ותמיד הרגשתי שם לא שייך. לא היו לי חברים שדיברו איתי באותה שפה, או שהתעניינו בדברים שעניינו אותי. עפולה היא מקום קטן. תמיד הרגשתי שאני רוצה לצאת החוצה, להתאוורר, ידעתי שיש דרך אחרת לחוות את החיים האלה. לימדו אותנו שיש מסלול קבוע לחיים: צבא, טיול, לימודי תואר, חתונה, ילדים, משכנתה, עבודה משמונה עד חמש, תלוש מסודר – תחנות שצריך לעבור ואין אפשרות לדלג מעליהן. זה לא מצא חן בעיניי. כבר בגיל מאוד צעיר אמרתי שאת החיים שלי אני רוצה לחיות אחרת. היה לי יצר הרפתקני לצאת ולראות".

ובהזדמנות הראשונה שהייתה לו, בגיל 24, הוא עשה את זה. קל זה לא היה. "כשעברתי לתל־אביב לא הכרתי אף אחד, גרתי לבד בדירת חדר בדיזנגוף ובשנה הראשונה הייתי עסוק בהישרדות. התחלתי לעבוד כמלצר. קל מאוד להתבלבל פה, לאבד את עצמך ולהרגיש לא שייך. פתאום אתה עסוק בחשבונות, אין אמא ואבא שיעשו כביסה, צריך לשלם ארנונה וכל מיני דברים שלא היה לי מושג מהם בכלל. למדתי להיות עצמאי, להתמודד עם המציאות בלי חברים קרובים. רק אחרי שהתאקלמתי יכולתי לחשוב הלאה על כתיבת שירים".

הדרך אל ההכרה בכישרונו נסללה בהרבה יזע ועמל. חורב, שכתב שירים מגיל צעיר מאוד, כרך חלק מהם בחוברת והדפיס אותה בכמה מאות עותקים. את כל הכסף שהרוויח במלצרות ואחר כך במשרד פרסום שעבד בו, השקיע בקניית כרטיסים להופעות, ובסוף כל הופעה היה רץ אל מאחורי הקלעים והעביר לזמר את חוברת שיריו. אבל שום דבר לא קרה.

ואז החליט חורב לשלוח שיר לוועדה שעסקה בבחירת שיר לאירוויזיון. "כולם אמרו לי: 'מה אתה שולח?' 'מי אתה בכלל?', 'מה זה הקשקוש הזה?', 'למה שייקחו שיר שלך לאירוויזיון?'. ואני נכנסתי לאמוק, החלטתי שזה קורה, ופשוט עבדתי מאוד קשה בלכתוב שירים. כשכתבתי את השיר "מילים", הרגשתי שהוא מתאים לפלטפורמה. דמיינתי את הראל סקעת עומד כמו איזה ז'אק ברל עם חליפה, פותח את הקול המדהים שלו ושר שאנסון גדול. זה היה הכיוון".

שירו של חורב נבחר מבין עשרות אחרים, והביצוע של הראל סקעת העלה אותו לגמר האירוויזיון אחרי שנים שישראל לא הייתה שם. "לפני הגמר כינסו אותנו לטקס הענקת פרסים, וזכינו בפרס על הטקסט, פרס על הביצוע ופרס על הלחן. זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות האירוויזיון שמדינה אחת זכתה בכל שלושת הפרסים".

מתנות גדולות

למרות הבאזז הגדול והפרגון שהשיר זכה לו, סקעת הגיע בסופו של דבר רק למקום ה־14 – אבל חורב עצמו היה כבר במקום אחר. "זו הייתה הזדמנות מצוינת בשבילי, ועשיתי מה שאני יכול. עבדתי קשה, ובסוף זה קרה: שיר ראשון ישר לאירוויזיון, מול 250 מיליון איש, על הבמה הכי גדולה בעולם. והאמת, מרוב שהייתי בהלם לא כל כך הצלחתי ליהנות מזה. תחשוב, שנה לפני כן גרתי בעפולה ומלצרתי באיזה בית קפה, ופתאום אירוויזיון".

בעקבות זה נפתחו הדלתות?
"זה קרה בעקבות כמה גורמים, גם האירוויזיון וגם ריטה שהתקשרה ראשונה ורצתה שאכתוב לה אחרי תקופה מאוד ארוכה שלא קיבלתי תגובה מאף אחד".

ואיך באמת לא התייאשת?
"תשמע, היו הרבה רגעים שעצרתי ואמרתי אולי זה לא בשבילי ואולי אני לא מספיק טוב. אבל כנראה בתוכי האמנתי תמיד שזה יקרה, כי בלי האמונה בטח הייתי זונח את זה. מה שלא הבנתי אז, זה שהרבה דברים קרו מתחת לפני השטח, רק שעוד לא יצאו החוצה. התברר שבכל סשן באולפן השם שלי היה עולה. זה כמו שאתה שותל זרע ומשקה אותו, אז קודם כול הוא צומח מתחת לפני האדמה, ורק אחרי כמה זמן הוא יוצא החוצה. ככה היה אצלי: המון דברים קרו מלמטה, ופתאום שנה וחצי אחרי שהתחלתי לשלוח שירים, הכול התפוצץ בבת אחת. כל הנקודות פתאום התחברו, כל הזרעים ששתלתי פתאום יצאו החוצה".

תחזיר אותי לרגע שבו קיבלת טלפון מריטה.
 "זה היה בדיוק בערב ראש השנה. הטלפון שלי צלצל. אני עונה, וריטה על הקו. היא אומרת: 'קיבלתי את החוברת שלך. אתה כותב מאוד יפה, והייתי רוצה שנעבוד ביחד'".

מה הרגשת באותו רגע?
"זה היה כיף גדול והתרגשות גדולה, ובעיקר תחושה של הקלה. אמרתי לעצמי או־קיי, אני לא חי בסרט. אם מישהי כמו ריטה מתקשרת ואומרת לך שהשירים שלך יפים ורוצה לעבוד איתך, אתה מקבל איזושהי גושפנקה, ומרגיש שעלית על הדרך הנכונה. הטלפון הגיע בדיוק בשלב שכבר הייתי מותש, עם הלשון בחוץ. הוא נתן לי רוח גבית והרבה דלק. מאותו רגע ידעתי שדברים יסתדרו. הרגשתי שכשדלת אחת נפתחת משהו באנרגיות משתנה ובעקבות זה המון דברים טובים מגיעים".

מה הלקח הכי גדול שלך מהסיפור הזה?
"שהכי חשוב להיות כל הזמן בעשייה, בלי לחשוב מה יֵצא לי מזה. יש לי כל כך הרבה פרויקטים חדשים שעומדים לצאת, ואם כל שנייה אני אעצור ואשאל: זה יצליח או לא יצליח, אני אשתגע. אף אחד לא יודע כלום, והכי חשוב לעשות את הכי טוב שלך. יש בוגר של סדנת הכתיבה שלי שהוא בן שבעים. כל החיים שלו כתב והלחין, ולא יצא לו מזה כלום. ממש לאחרונה יצא שיר ראשון שהוא כתב והלחין במסגרת אלבום של להקות צבאיות, שבו שר גם נדב גדג'. זה אומר שאף פעם לא מאוחר, אני ממש מאמין בזה".

אגב, אתה באופן כללי אדם מאמין? כי אלוהים נכנס להרבה שירים שלך. מאיפה זה מגיע?
"לא יודע. זה עניין אינטואיטיבי. אלוהים נמצא בהרבה שירים שלי לאו דווקא במובן הדתי, אלא במובן של איזו ישות שהיא גדולה מאיתנו, שהיא לא בשליטה שלנו ולא בטווח הראייה שלנו כבני האדם. זה משהו שמלווה אותי במסע שלי, ביצירה שלי, של הדברים שנסתרים מהעין. שאלת קודם מה הניע אותי ולמה לא התייאשתי – זה בדיוק הדברים האלה. אז אני קורא לזה אלוהים, מישהו אחר יקרא לזה דרך, אמונה, מסע, תקווה, יקום, אנרגיות. זה כוח שמאמין בטוב, שמאמין בלעשות, שמרחף מלמעלה ומכוון את העניינים".

הלהיט שלך "מתנות קטנות" נשמע כמעט כמו שיר דתי.
"אני חושב שמה שיפה ב'מתנות קטנות' זה שהוא הצליח לחצות גילים, ז'אנרים ומגזרים. הדתיים ראו בו שיר שמגיע מהמקום הדתי, והחילונים ראו בו דווקא שיר שמדבר על יום שישי מהמקום שלהם, יום שבו הכול פתאום נרגע. כתבתי את השיר בתאילנד ביום שישי אחד, ברגע של געגוע גדול הביתה. אני מאוד אוהב את יום שישי בארץ. בשום מקום בעולם אין יום שישי כזה. אני מטייל הרבה בחו"ל ותמיד כשמגיע היום הזה משהו בי נחמץ מבפנים. כשכתבתי אותו ישבתי מול ים טורקיז וחול לבן וגלים, וניסיתי לחשוב: אם הייתי עכשיו בארץ מה הייתי עושה? בטח הייתי בבית עם המשפחה שלי, כשכולם מתכוננים לארוחת הערב. אצלנו ביום שישי זה תמיד ארוחה גדולה עם כל הנכדים והחגיגות, וזה נכנס לשיר".

ואיך זה הגיע לרמי קלינשטיין?
"התחלתי לעבוד באותה תקופה עם רמי, ואני זוכר ששלחתי לו כמה טקסטים במקביל, ובגוף המייל כתבתי לו: יש פה כמה טקסטים, אבל שים לב במיוחד ל'מתנות קטנות'. זה שיר חזק ויש לי הרגשה שהוא מאוד יתאים לך. מה שקרה זה שרמי היה אמור לצאת עם השיר 'בוקר טוב ילד' כדי לקדם את האלבום שבדרך – ותראה מה זה גורל – יומיים לפני שהוא הוציא אותו, מוקי שחרר לרדיו את 'ילד של אבא', שהמסר שלו דומה, ושהיה ברור שהוא הולך להיות להיט מאוד גדול. אז היח"צ של רמי נכנסו ללחץ ואמרו לו, אתה חייב להוציא שיר אחר לרדיו. וכך קרה, ששבוע אחרי ש'מתנות קטנות' נשלח לרמי, הוא כבר היה ברדיו. זה היה תהליך הכי מהיר של שיר שאי פעם חוויתי. ממש מטורף".

זה הלהיט הכי גדול שלך?
"לחלוטין כן. מישהו כתב שהוא לא זוכר בעשור האחרון שיר שנכנס כל כך מהר לפנתיאון. שרים אותו בכל טקס, שמים אותו כצלצול, הוא הפך למטבע לשון, יש ספרי בישול שקוראים להם מתנות קטנות, גן ילדים שקוראים לו מתנות קטנות. השיר הזה ממש הגיע לכל האוכלוסייה. הייתי בפסטיגל לפני שנתיים כשרמי היה אורח, והוא שר אותו שם, ובאותו רגע הבנתי את הגודל שלו. אלפי ילדים והורים שרו ביחד. השיר הזה הוא תופעה, וגם הנכדים שלי ישירו אותו. וזה כבר לא קשור אליי או אל רמי, למילים או ללחן – זה משהו שגדול מאיתנו, משהו בקארמה, בטיימינג, שהצליח להתיישב על איזה עצב חשוף".

"אם מישהי כמו ריטה מתקשרת ואומרת לך שהשירים שלך יפים והיא רוצה לעבוד איתך, אתה מרגיש שעלית על הדרך הנכונה. הטלפון הגיע בדיוק בשלב שכבר הייתי מותש, עם הלשון בחוץ. מאותו רגע ידעתי שדברים יסתדרו"

נשיקה מאלוהים.
"לגמרי, ככה אני מאמין ומסתכל על הדברים האלה".

כתבת בעבר גם לאברהם פריד ולגד אלבז. איך התחברת ליוצרים דתיים?
"החיבור עם גד אלבז נוצר דרך מלחינים שעובדים איתו. לאברהם פריד כתבתי אחרי שרמי קלינשטיין התקשר אליי ואמר לי שהוא רוצה לעשות איתו משהו, וביקש ממני טקסט. אז שלחתי לו שיר שנקרא 'שלח לי כוח'".

מה אתה עושה כדי לכתוב ליוצר דתי? מתחיל לקרוא בכתובים?
"זאת אפשרות. קודם כול יש נושאים שאי אפשר לכתוב עליהם, למשל שיר אהבה לאישה, או משהו פרובוקטיבי, אז נשאר לכתוב על ענייני רוח, מסע, אמונה, תפילה – לאו דווקא תפילה דתית".

מחכה לפוליקר

למרות ההצלחה ההולכת וגוברת בתחום הפיזמונאות, חוורב אינו מסתפק בכתיבת שירים. לפני כמה שנים החל להעביר סדנאות לכתיבת פזמונים. הסדנאות הפכו ללהיט ובקרוב יתחיל חורב את המחזור החמישים.

עשרות כותבים כבר יצאו לשוק מהסדנה שלך. יש מקום לכולם?
"לא, אין, כמו בכל מקצוע. אבל לא כל מי שמגיע לסדנה רוצה לעסוק בזה בצורה מקצועית. אנשים אוהבים לכתוב, רוצים לעבור חוויה, רוצים להוציא דברים מהמגירה, להתנסות, להתרגש. מגיעים בין היתר מהנדסים ואנשי היי־טק. אלו לא אנשים שרוצים לזנוח הכול ולהיות פזמונאים. חלקם ממש רוצים לעבוד בזה וחלק מהם גם יצליחו".

רשימת הזמרים שעבדת איתם היא גדולה ומגוונת. יש זמר שאתה רוצה לעבוד איתו ועדיין לא יצא לך?
"מאוד הייתי רוצה לכתוב ליהודה פוליקר. כל השנים יעקב גלעד כתב לו, ובשנים האחרונות הוא כותב לעצמו מאוד יפה. לאחרונה התחיל איזה דיבור שאני אכתוב לו, אז יש סיכוי טוב מאוד שזה יקרה".

כרגע עסוק חורב בכמה פרויקטים במקביל, ביניהם שני אלבומים של זמרים חדשים שלהם כתב את כל הטקסטים. אחד מהם, שבשמו הוא עדיין לא מוכן לנקוב, חתום בלייבל התקליטים החדש שפתח חורב "הגבעה 50". "זה האמן הראשון שהחתמנו, ולדעתי הוא הזמר הכי טוב ששמעתי בארץ. אני לא מגזים. מצאתי אותו בפייסבוק. הוא זמר חובש כיפה שבחיים לא היה באולפן. כתבתי לו עם המלחין לורן פלד שמונה שירים ולאט־לאט נוציא דברים החוצה".

על פרויקט נוסף שקשור אליו, חורב יותר משקיף מהצד: בשבוע שעבר נפתחה למשך חודש במתחם התחנה בתל־אביב תערוכה בשם "שיר על קיר", שהוקדשה כולה ליצירתו. עשרות אמנים – ציירים, צלמים, פסלים, מעצבים – בחרו שיר אחד מתוך ארסנל השירים שלו ונתנו לו אינטרפטציה אמנותית. חורב מתרגש. "החיבור בין הוויז'ואל והטקסט הוא משהו שתמיד עניין ומשך אותי. המון אמנים מכל הארץ נרתמו למיזם הזה, ולטעמי זה נראה מדהים, וממש משמח אותי". חורב גם נבחר להיות הפרזנטור של מותג העטים הבינלאומי "יוניבול" בארץ, שנותן את חסותו לאותה תערוכה.

יש לך עוד חלומות להגשים?
"אין לי חלום מוגדר. הייתי רוצה להמשיך לעסוק בכתיבה. זו זכות מדהימה. ואם עד סוף ימיי אכתוב שירים ואתפרנס מהם, אגע באנשים וארגש אותם, אני את שלי עשיתי".