"הספרים שלי הם לא רבי מכר, אבל חשוב לי להוציא אותם, בלי קשר למי שיקרא אותם", אומרת חנה בת־שחר. הכתיבה אצלה היא צורך נפשי, והיא מוכנה לעשות הרבה כדי לתת למילותיה דרור. היא מסתתרת תחת שם בדוי וקוראיה אינם יודעים מי היא באמת, ולמרות זאת היא לא מפסיקה לכתוב. ספריה פורסמו בהוצאות גדולות ומוכרות, הביקורות היו אוהדות, היא זכתה בפרס נוימן, פרס ראש הממשלה ופרס גולדברג – ועדיין נותרת באלמוניותה.
אנחנו נפגשות במתחם התחנה בירושלים. קרוב מספיק לביתה כדי שהיא תצעד לכאן ברגל, רחוק מספיק כדי שלא להכניס אותנו עד הסוף לעולמה. היא אשת ראש ישיבה ידוע בקהילה החרדית, בתו של רב מפורסם, ואף שלא תצטרכו יותר משיטוט פשוט בגוגל כדי לגלות את שמה האמיתי, חשוב לה להתראיין תחת שם העט שבו היא כותבת.
העיתוי לריאיון הנוכחי הוא ספרה השנים־עשר, "מה שהבטחתי לך" (בהוצאת שתיים). כמו ספריה האחרים גם הוא עוסק בקשרי משפחה סבוכים, אהבות שלא מומשו וסודות מהעבר המאיימים על ההווה. גם הפעם הרקע לסיפור הוא בית חרדי, אם כי בת־שחר כותבת על תהליכים משפחתיים ונפשיים שעשויים להתקיים בכל חברה.
הדמות המרכזית ב"מה שהבטחתי לך" היא רוחמה, צעירה חולנית בת 26, הפוגשת את מנחם, שהתייתם מהוריו. לאחר נישואיהם מחלתה של רוחמה מחמירה, היא מתקשה להרות וחוששת שהמחלה הפכה אותה לעקרה. על אף אהבתה לבעלה היא בודדה ומיואשת, וכשהיא מתיידדת עם אלקה, מטפלת סיעודית מפולין, הצעירה ממנה בשנים ספורות, היא מוצאת נחמה בחברות זו. רוחמה מתמודדת עם חסר ועקרות שהם לא רק פיזיים אלא גם רגשיים.
"לצערנו הרב הפגיעות המיניות נפוצות גם בחברה החרדית, גם בבנים וגם בבנות. יש לי חברה שהיא מטפלת בתחום, ולפעמים היא ממש באה בוכה אלינו הביתה, מתחננת בפני בעלי שיעשה משהו. בזמנו כשכתבתי על זה אמרו 'איזה לכלוך'"
למרות הוותק המכובד שלה בשדה הספרות, היא גייסה בקושי רב את הכסף להוצאת הספר הנוכחי. "כתבתי אותו בזמן הקורונה והרגשתי שהוא חייב לצאת לאור, לא משנה מה", היא אומרת.
אולי הקושי שלך במכירת הספרים נובע גם מכך שאת לא פוגשת את הקהל שלך?
"אני לא טובה בזה ממילא, אז לא חסר לי שאני לא עושה את זה. אני טובה בלכתוב, ואת זה אני עושה".
טוב לך באנונימיות שלך?
"כן. פעם אפילו כתבו עלי מאמר, 'חייה הכפולים של אשת הרב'. אולי זה היה בת הרב? אני עונה על שני הכובעים".
מלחמה ושלום בגיל 14
היא בת 78, אם לחמישה. אביה היה רבה הראשי של ירושלים ודיין בבית הדין הגדול, והיא למדה בבית ספר ובסמינר של בית יעקב. מוקד ההתרחשות בכל ספריה הוא המשפחה. האימהות אצלה קרות, לעיתים לא מתפקדות, ויחסיהן עם ילדיהן סבוכים.
בת־שחר מודה שבתיאורים החוזרים הללו יש משהו מילדותה שלה. "מערכות יחסים אישיות בוודאי מעסיקות אותי, אבל הן מעסיקות כל אחד, כל מי שכותב. במשפחה שלנו אבא שלי היה משהו מיוחד, אימא שלי פחות. אבל גם היא עודדה אותי כשסיפרתי לה שאני כותבת. אני כותבת מגיל צעיר מאוד. גם המורות עודדו אותי וגם אימא, אבל במיוחד אבא, שהיה אישיות מיוחדת. בגיל 14 קראתי את מלחמה ושלום, בגיל 16 את החטא ועונשו, בגיל 18 את מאדאם בובארי. החלפתי ספרים בספריית בני־ברית ובבית־העם".
איך היה להיות הבת של אבא, הרב והדיין?
"הערצתי אותו מאוד. אני זוכרת שבאתי אליו עם הסיפור הראשון שלי, שהתפרסם בירחון הספרותי 'קשת'. זה היה סיפור לא חיובי במיוחד, שנכתב בהשראת דודי ודודתי. כשאבא קרא את זה הוא אמר, 'נו, משהו קיבלת מהדוד שלך'".
בספר הנוכחי דמות האב היא רק זיכרון, והסיפור מסופר מנקודת מבטה של הבת. "זה הולך אצלי בתורות. הספר הקודם נכתב מנקודת המבט של האם, עכשיו הוא נכתב מנקודת המבט של הבת".
מערכת היחסים עם אימה לא הייתה קלה. "אימא לא הייתה בדיוק בעדי. היא לא הייתה בכלל בשביל הבנות שלה. היא נשארה לבד אחרי שאבא נפטר, וראתה בבן שלה את היורש".
בספר מתואר ויכוח בין החתן לקרוב משפחה רחוק על ירושת ספריית האב. עד כמה זה לקוח מתוך המציאות שלך?
"יש בזה מן האמת. אימא אפילו כעסה על בעלי שהוא נטל בעצם את הכתר של ראש הישיבה והרב. היא עצמה הייתה גם כן יותר בת של אבא מאשר בת של אימא. היא מאוד העריצה את אבא שלה. בואי נגיד שאם אמא הייתה קוראת את הסיפור של הספרייה היא הייתה מכירה את זה, אבל היא לא קוראת את הספרים שלי בכלל. אין לה שום קשר לספרים, היא לא קוראת".
אימא עדיין חיה? את מדברת עליה בלשון הווה.
"אימא כבר לא בחיים. אני כאילו ממשיכה לחיות איתה, לא יודעת למה. זה חלק ממני".
היא נישאה בגיל צעיר, השלימה את בחינות הבגרות באופן אקסטרני והמשיכה ללימודי תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה, בספרות, היסטוריה וגיאוגרפיה.
צעד די פורץ דרך. איך קיבלו אותו בסביבה שלך?
"אני סוג של אאוטסיידרית במגזר החרדי. את התואר באוניברסיטה עשיתי כשהיו לי ילדים קטנים. בעלי היה אז ראש ישיבה בחדרה. הוא לא התערב במה שאני עושה, ולילדים מה אכפת? ישבתי והדפסתי את העבודות במכונת כתיבה בלילות. בעלי שמח שיש לי עיסוק, שאני לא מסתכלת על הקירות. הוא קיבל את הלימודים, עובדה".
בשנות השלושים לחייה נרשמה לסדנת כתיבה בהנחיית יורם קניוק ואהרון אפלפלד, שם קיבלה כלים לכתיבה. היא זוכרת שפעם עמדה וקראה סיפור שכתבה באוזני משתתפי הסדנה. "היו שמחאו לי כפיים, והייתה אחת שבכתה. זה היה הפרס הכי גדול שיכולתי לקבל, שהצלחתי לרגש מישהי עד כדי בכי". בהמשך סיימה גם תואר שני בספרות עברית באוניברסיטה העברית.
היא ידעה שלא תוכל לפרסם את ספריה בשמה המלא, אך בחרה להשאיר את שמה הפרטי. באופן מקרי בחרה בשם המשפחה בת־שחר. אביה אמר לה בדיעבד כי אסתר המלכה נמשלה לאיילת השחר. "לאימי קראו אסתר, כך שאני באמת חנה בת שחר".
בעלך קורא את הספרים שלך?
"לא, הוא לא כל כך מתעניין בעברית. הוא אנגלוסקסי, אמריקני, וזה גם לא בדיוק השטח שלו, ספרות. אני גם לא מעוניינת שהוא יהיה שם. זה לא נעים כשיש מישהו שמרגל אחרייך בבית. אני לא רוצה שיקרא את הדברים, לא לפני הפרסום ולא בדיעבד".
והבחירה להישאר אלמונית, היא מתוך כבוד אליו?
"כן. הבחירה שלי היא לא להיחשף בשמי. אף שיש אנשים שיודעים מה אני עושה, אבל הם יותר פתוחים. תראי, זה נוח לי… אני אשתו ואני אוהבת אותו, ואת הילדים כמובן, והחיים האלה הם בסדר בעיניי. יש לנו חמישה ילדים. בעלי איש חכם, איש שאני מאוד מעריכה, ואני מקווה שזה לא מפריע לו. מה אני אגיד? אני לא אישה קלה. בטח היה לו יותר מתאים שאני אהיה איזה רבעצן או מורה. בטוח מפריע לו הדבר הזה, אבל אני משתדלת כמה שאפשר שהוא לא ייפגע מזה".
והקשר עם הילדים?
"הם בקשר כי אני הסבתא ואני אוהבת את הנכדים שלי. יש כעסים. הבן בוודאי כבר פחות קרוב אליי, והוא יודע שיש לי את הדרך שלי ואת החיים שלי. אף אחד לא ייקח את זה ממני. אני גם עקשנית. את רואה שאני מוציאה ספר אחרי ספר".
והמחירים האלה לא קשים לך?
"קשה לי כשספרים לא מתפרסמים. העובדה שאני לא רבת מכר מרגיעה את כולם. אם הייתי רבת מכר זה היה מפריע להם יותר, כי אז כולם קוראים וכולם יודעים שאימא שלהם כך וכך".
הבחירות שלה גבו ממנה מחיר גם בפן המקצועי. תקופה קצרה לימדה ספרות ב"בית המורה", מוסד חרדי להשתלמות מורות, עד שההנהלה שמעה שהיא מלמדת ספרות שרוח בית יעקב אינה נוחה הימנה. "נודע להם שאני מלמדת את קפקא ודברים כאלה, אז לא רצו בהנהלה שאמשיך ללמד. דווקא הבנות רצו שאמשיך. אני זוכרת תלמידה שתמיד שאלה 'אבל מה המסר של הסיפור'. בית יעקב מתרכז במסר, אז היא רצתה לדעת מה המסר. אמרתי לה: לא צריך להיות מסר בסיפור. תקראי את הספר בשביל לפתוח את הראש לכל מיני בעיות שיש בחיים. אל תחפשי תמיד מסר".
השראה מאפלפלד
"צללים בראי", ספרה שיצא לאור ב־2008, מתאר ניצול מיני בתוך המשפחה בקהילה ירושלמית דתית.
בעצם דיברת על מי טו עוד לפני שהוא התחיל.
"נכון. וכל כך התקיפו אותי על זה".
מצד הציבור החרדי?
"כולם. אברהם בלבן יצא עליי בשצף קצף, וזה היה ממש לא מוצדק. לצערנו הרב זה נפוץ גם בחברה החרדית. יש לי חברה שהיא מטפלת בתחום, ולפעמים היא ממש באה בוכה אלינו הביתה, מתחננת בפני בעלי שיעשה משהו בקשר לזה. יש המון פגיעות בחברה החרדית, גם בבנים וגם בבנות. בזמנו כשכתבתי על זה אמרו 'איזה לכלוך'. בלבן קטל אותי, הרבה אנשים. הייתה ביקורת עליי כאילו אני מלכלכת על החברה החרדית".
ומתוך המקום שלך כאשת ראש ישיבה, את יכולה לפעול בנושא?
"הוא פועל, הוא מנסה. הוא מסייע לקרובת משפחה שלנו שפועלת בתחום. היא פועלת שהרבנים לא ישתקו על זה, וזה מאוד קשה. היא אומרת שהבנות האלה כל כך פגועות ומסכנות. הן יורדות מהפסים לא רק מבחינה דתית אלא גם מבחינה נפשית, שזה הדבר הכי קשה בעיניי. הרבה פעמים אין להן מעטפת מגוננת. הן כאילו נזרקות מהחברה ברגע שהן מוציאות לאור את הפגיעה. היא ממש באה אל בעלי בתחינה, לפעמים בוכה, ואז היא יושבת איתי במטבח ומדברת על זה".
איפה הגבולות שלך בכתיבה על יחסים בין המינים?
"אין לי גבולות, אני לא יכולה לשים לעצמי גבולות. הייתי רוצה לכתוב ספר טוב, ספר באמת אמיתי שיורד לעומק הנשמה של הגיבורה. כל ספר אני מקווה שהוא ייכתב יותר טוב מקודמו. זה הגבול שלי".
מה את אוהבת לקרוא?
"הכול. אני קוראת המון. כרגע אני קוראת ספר שואה של שלום אילתי, שהוא ספר חזק מאוד שיצא ביד ושם. ספר ממש מצוין. אני אוהבת מאוד את אפלפלד, הוא אחד הסופרים שמהווים עבורי השראה. הסגנון שלו נפלא, אני חוזרת וקוראת אותו אפילו כמה פעמים".
היא מחבבת מאוד גם את כתביה של אלנה פרנטה, אולי משום שגם הסופרת האיטלקייה מסתתרת תחת זהות בדויה, ואולי כי גם ספריה עוסקים ביחסים משפחתיים סבוכים. "אני אוהבת את הקטעים הנוגעים למערכת היחסים של הגיבורה עם אימא שלה. היא מכניסה הרבה ארוטיקה בכתיבה, ובגלל זה אני לא מחזיקה את ספריה בבית אלא מוסרת אותם".
כדי שאיזה נכד לא ייתקל בהם בטעות?
"לא, הנכדים לא נמשכים לספרים כאלה. הבנות והנכדות קוראות המון ספרות של נשים חרדיות".
מה את חושבת על מצב הספרות החרדית?
"אני לא אוהבת את הסופרות החרדיות. הסגנון שלהן קשה לי. הגישה שלהן מאוד שטחית. הן לא יורדות לעומק הנפש של הדמות. הנכדות מביאות את הספרים האלה לשבתות אצלנו בבית, ואני לא מתחברת לזה".
