בשנת 1796 פלש הצבא הצרפתי לאיטליה. נפוליאון, שהיה מפקד הגייסות וגם "אספן גאה של פריטים יקרי ערך", כלשונו של מחבר הספר שלפנינו, לקח איתו לפריז גם מגילת ספר עברית ישנה. מגילה זו הייתה ספר תורה עתיק שנכתב כנראה בין השנים 1255-1155, והוא ספר התורה השלם המוקדם ביותר שנמצא בידינו עד היום. ככל הנראה הועתקה המגילה באחת מארצות המזרח, אולי בבבל, ומשהגיעה לאיטליה נדדה שם בזמן ובמסלול שידועים רק בחלקם, עד שהגיעה לספריית מנזר בעיר בולוניה, ושם נפלה בידיו של נפוליאון. במהלך השנים יצאו למגילה העתיקה "מוניטין מיתולוגיים", כלשונו של המחבר, ויהודים ושאינם יהודים האמינו שמי שכתב אותה הוא לא אחר מעזרא הסופר בימי שיבת ציון, במאה החמישית לפני הספירה. אחרי נפילת נפוליאון בשנת 1815 הוחזר ספר התורה גדול הממדים לספריית האפיפיור בבולוניה, שהפכה לספריית האוניברסיטה שם.
אחידות הנוסח, הדיוק המוחלט בהעתקה והיעדר כל תוספות וקישוטים לגוף הספר ולנכתב בו – כל אלה בהתאם להלכה – מקשים לאפיין את גילם וגלגוליהם של ספרי התורה שהועתקו במרוצת הדורות והשתמרו במתכונת מגילות. בעת העתיקה הועתקו כתבי הקודש בעיקר על עורות בעלי חיים כשרים שעובדו לקלף, וכך נקבעה ההלכה שעל פיה נכתבים גם כיום ספרי תורה ומגילות אסתר שנועדו לקריאה בציבור ועימם תפילין ומזוזות. אבל רוב הלכות ספר התורה אינן חלות על החומשים, שתכליתם לימוד וקריאה חופשית, ולא על ספרי הנביאים והכתובים. לכן החלו כבר בראשית ימי הביניים להעתיק ולכרוך את אלה ואת אלה כספרים, וללוות את הכתוב בתוספות ובעיטורים שונים. גם רמת הדיוק של העתקת החומשים, הנביאים והכתובים נפלה מזו של ספרי התורה הכשרים. יותר קל אפוא לקבוע את גילם ואת מקומם של אלה.
גוף הספר המקודש זכה לתשומת לב רבה, לפחות החל במאה השלישית. עד אז לא היו למגילות התורה עטיפות כלשהן ואף לא מקום קבוע בבית הכנסת, והן נשמרו כמות שהן בתוך תיבה ניידת. תיבה זו הוכנסה לאולם התפילה רק לקראת קריאת התורה בציבור, המשולבת לרוב בתפילות הבוקר. קיבוע ה"היכל", המכיל את ספרי התורה, הותאם להלכה שלפיה פני המתפללים מופנות לעבר הר הבית. ברבות הימים לבש משכן הספרים צורה של ארון קודש שבחזיתו פרוכת מעוטרת, וספר התורה עצמו לבש מחלצות וחגורת פאר – מעילי בד או צמר ואבנטים במנהג אשכנז, ותיבות עץ מצוירות במנהג ספרד. לאלה נוספו בהדרגה כתרים, רימונים, עמודי נוי, כתובות שונות על גבי הפרוכת, המעיל והארון – מפסוקי מקרא ועד הקדשות וציוני זיכרון לתורמים ולנפטרים – והללו מלווים את ספרי התורה עד היום. בשלהי העת העתיקה ובימי הביניים הכירו הגויים היטב את מגילת התורה, והיא "נעשתה סמל ליהדות עצמה". לכל אלה ועוד מוקדש הפרק הראשון בספר שלפנינו, המכונה "מגילת ספר התורה".
הפירושים דחקו את העיטורים
כתב היד החשוב והנודע ביותר שהגיע לידינו מימי הביניים הוא ספר התנ"ך השלם הידוע כ"כתר ארם צובא" או סתם "הכתר", שהועתק כנראה בטבריה במאה העשירית. רבות נכתב באחרונה על המוצאות את הכתר ולא נדון בכך כאן, אבל נציין את העובדה שכתר זה, כמוהו כשורה ארוכה של ספרי מקרא כתובי־יד מימי הביניים, מלווה בשפע הערות וסימנים קצרצרים שלא רבים יודעים לפענחם ולעשות בהם שימוש. הערות וסימנים אלה, לצד הערות רחבות ומובנות יותר ולצד סדרת ספרים ייחודית בטיבה, שנשתמרו גם הם, יוצרים יחד את המסורה – מערכת סימנים וכתבים שתכליתה לשמר לדורות את נוסח המקרא בדייקנות מרבית. רישומי המסורה מלווים גם כתבי יד רבים אחרים מימי הביניים. נזכור: לא מדובר כאן במגילות הכשרות לקריאה מחייבת בציבור, כי אם בכרכים המיועדים לשימוש הלומדים והמעיינים.
כדאי לשים לב לעושר הציורים למיניהם ולסגנונותיהם, המלווים את כתבי היד של המקרא מימי הביניים. מקצתם נעשו בידי יהודים, אבל רבים מאלה הם מעשי ידיהם של נוכרים. הספר שלפנינו מלא וגדוש בתצלומיהם של עיטורים כאלה, והם מודפסים באיכות גבוהה על נייר כרומו משובח – לתשומת ליבו של כל המתעניין באמנות היהודית של ימי הביניים. זה גם המקום לציין את מיעוט החומר הכתוב והמצולם כאן על גלגולי ספר התנ"ך בין יהודי ארצות האסלאם, בהשוואה לריבוי החומר המתייחס ליהודי אירופה.
"בימי הביניים התפתחו שלושה סוגים גנריים נבדלים של תנ"ך", קובע מחבר הספר; תנ"ך המסורה, החומש הליטורגי ותנ"ך הלימוד. עד מהרה הצטרפו פירושים שונים אל "תנ"ך הלימוד", והללו דחו או לפחות צמצמו במידה ניכרת את מקומם של הציורים ושאר עיטורים שנלוו אל גופי המקראות. בראש המצטרפים עמד פירוש רש"י לתורה, שקנה לו שם עוד בחייו של רש"י. מעתיקים שונים צירפו אל התנ"ך פירושים נוספים, אבל נכון לומר שהתגבשות מערך הפירושים הנלמדים ביותר לא קדמה למאה הט"ז.
ואכן, המחצית השנייה של המאה הט"ו וראשית המאה הט"ז מסמנות את ראשיתו והמשכו של עידן חדש בתולדות התרבות האנושית בכמה וכמה תחומים, והתנ"ך בכלל זה. כשלב ביניים קצר בהתפתחות זו אפשר לציין את היעלמותם הזמנית והחלקית של הפירושים, התרגומים והערות המסורה, ומתן תשומת הלב המלאה לטקסט המקראי עצמו וכן לעיטורים האמנותיים שנשארו על מכונם. שלב זה ניכר בייחוד באיטליה, וכנראה משקף הדבר את טעמם של יהודי איטליה בתקופת הרנסנס: העדפת הצורה והאסתטיקה על פני התוספות שנעלמו.
כך למשל, המהדורה הראשונה של התנ"ך השלם, שאותה הדפיס יהושע שונצינו באיטליה בשנת 1488, נעדרת ליווי פרשני, אבל העמוד הפותח את ספר יהושע סגור בתוך "מסגרת תגליף נהדרת ובה תינוקות מכונפים ('פוטי') המכרכרים בשולי הדף". אגב, את המסגרת עצמה קנה שונצינו ממדפיס נוצרי שהשתמש בה לשם הוצאת משלי איזופוס היווני. שונצינו השתמש בה לצורך מהדורת פירוש רש"י לתורה שהדפיס עוד בשנת 1487, ולאחר מכן לשתי מסכתות תלמוד וכן למשנה תורה לרמב"ם ולספר ארבעת הטורים. מצב זה התקיים ברוב הדורות הראשונים של ספרים שנדפסו – אינקונָבולות – אבל ככל שרבו המדפיסים והספרים הנדפסים, חזרו אותם נעלמים וחָברו אל גוף המקרא ואף עלו ותפסו את רובו של העמוד הנדפס.
היהלום שבכתר מהדורות הדפוס המוקדמות הוא סדרת מקראות גדולות השנייה, דפוס ונציה, מהשנים 1525-1524. הסדרה הראשונה נדפסה בשנת 1517 בשני מחזורים: האחד בליווי תרגום ומעט פירושים, לשימושם של יהודים, והשנייה – בהיעדר אלה – לשימושם של נוצרים קוראי עברית. שתי הסדרות ראו אור בבית הדפוס של הנוצרי יליד אנטוורפן דניאל בומברג, שבו כיהן יהודי יליד תוניס בשם יעקב בן חיים בן אדוניה כעורך ראשי. לקראת המהדורה השנייה זכה בומברג באישור האפיפיור המשכיל ליאו העשירי, שהקנה לו למעשה בלעדיות זמנית על הדפסת ספרים עבריים בעיר הדפוס העיקרית של איטליה באותם ימים – ונציה. במהדורה זו צורפו אל דף התורה המנוקד והמוטעם תרגום אונקלוס, המסורה ופירושיהם של רש"י ואבן עזרא. אל דפי הנ"ך צורפו גם פירושי רד"ק ורלב"ג, אנשי פרובנס, ולדעת כמה חוקרים ובהם בעל הספר שלפנינו, מעיד הדבר על קהל היעד העיקרי של המהדורה: יהודים שתרבותם קרובה אל הספרדית יותר מאשר אל זו האשכנזית. ויושם לב: רק 33 שנים חלפו מאז גירוש ספרד ועד להופעת המהדורה. נכון לומר שבן חיים היהודי (שהתנצר ברבות הימים) ובומברג הנוצרי אחראים במידה רבה לסדרי לימוד המקרא בדורות הבאים ברוב מקומות ישראל.
בזכות המלומד הקראי
הגורם העיקרי שעיצב את מעמדו של התנ"ך כספר יסוד של תרבות העולם ובייחוד של התרבות הנוצרית היה שפע התרגומים שלו ללשונות העולם. שלושים עמודים מוקדשים כאן לתרגומי המקרא ולתולדותיהם, החל בתרגום השבעים ליוונית מן המאות 3-2 לפני הספירה ועד ימינו אלה. הנושא רחב מכדי שנוכל לסקור כאן אפילו את מקצתו, ועמודים אלה מהווים בפועל ספר מומלץ בפני עצמו. גם חלק זה מלווה בשורה ארוכה של איורים מאירי עיניים.
מאז המאה הי"ח החל לימוד התנ"ך לובש פנים חדשות. בכמה מקומות החלו חוקרים להתעניין במורשת כתבי היד של התנ"ך מימי הביניים, וכך נוסד המחקר המודרני של נוסח המקרא. כתבי היד שעמדו לרשותם של ראשוני העוסקים בתחום זה לא קדמו למאה הי"ג, אבל התמונה השתנתה עם גילוייו ורכישותיו של המלומד הקראי הנודע אברהם פירקוביץ במאה הי"ט. פירקוביץ סבב ברחבי המזרח התיכון וחצי האי קרים, ומצא ורכש אוסף עצום בהיקפו ובחשיבותו של כתבי יד יהודיים, רבניים וקראיים, ובהם כתבי יד מוקדמים בני המאות תשיעית ועשירית. אחד מאלה נודע כ"כתב יד לנינגרד", אשר שימש בסיס למהדורות המדעיות של התנ"ך ובראשן ה"ביבליה היבראיקה", שבה משתמשים כל חוקרי נוסח המקרא בעולם. זו נערכה במאה הי"ט בידי חוקרים גרמנים ועברה מאז כמה עדכונים והתאמות. שני אוספיו של פירקוביץ נמכרו לספרייה הלאומית הרוסית והם שוכנים בסנקט־פטרבורג, היא בירת רוסיה לשעבר, היא לנינגרד הסובייטית.
אבל פירקוביץ ובני דורו לא הכירו את כתר ארם צובא הנזכר לעיל, שנשמר דורות רבים בבית הכנסת הגדול בעיר חלב שבסוריה, ורובו נמצא כיום בירושלים. בדורות האחרונים נחשב הכתר למוסמך ולאמין שבין מקורות נוסח המקרא, אם כי התחרות בינו ובין כתב יד לנינגרד טרם נחתמה.
ואחרי כל זאת, הדיון בתולדות נוסח המקרא לבש פנים חדשות ובלתי צפויות מאז גילוי מגילות ים המלח במהלך שנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים. כמעט כל ספרי המקרא מיוצגים בקורפוס קדום זה, אם מעט ואם הרבה, ומשמעותן של המגילות לחקר תולדות המקרא, על ההבדלים הניכרים בינן ובין נוסח המסורה, מובנת מאליה. יש לזכור כי מגילות אלה נכתבו לפני חורבן הבית השני, והן קדמו בכאלף שנים ויותר לקדומים שבין כתבי היד המוכרים.
הדיגיטציה תשמר את המסורת
הדפים האחרונים של הספר מוגדרים כ"אפילוג", ובהם דן המחבר בקצרה בעתידו של ספר התנ"ך בעידן הדיגיטלי, וזאת תוך השוואה לנעשה בתחומים קרובים: התלמוד והתפילה. השאלה הגדולה מה יהיה מקומו של התנ"ך בעולמם התרבותי של הדורות הבאים כמעט אינה עולה בספר, כשם שתולדות הלימוד והעיון בתנ"ך לאורך הדורות נידונות בו אך מעט, שכן הספר היפה והמעניין שלפנינו מוקדש כמעט כולו להיבט החומרי של גלגולי ספר התנ"ך ונוסחיו.
מדברי הכותב משתמע שהוא רואה במסורה העתיקה כלי עזר מרכזי בשימור נוסח המקרא גם בעתיד. באופן פרדוקסלי טוען המחבר כי "התרומה המהותית ביותר שהטכנולוגיה הדיגיטלית יכולה לתרום להבנת התנ"ך שלנו היא הערכה רבה יותר לחומריות שלו… קשה שלא להצטער על הצמצום ועל ההידלדלות החזותית שחלו בו… ההדר, המונומנטליות, ההילה הסמלית… ומגוון התנ"כים המודפסים הקדומים – כל אלה אבדו בתנ"ך המודרני… שמעביר מעט מאוד מן הפאר הדתי והתרבותי של התנ"ך". נחמתו של שטרן נאמרת במידה של כאב מחד גיסא ושל תקווה מאידך גיסא: "ככל שיותר כתבי יד וספרים מודפסים קדומים יעברו דיגיטציה ויפורסמו ברשת, כך ייחשף התנ"ך החומרי לעין כל". נאה דורש מחבר הספר ונאה מקיים.
