במובנים רבים, פיטר פן אמור להיזכר כאחד הסרטים הבינוניים של דיסני: הוא יצא לאקרנים בשנת 1953, אחרי הגל הראשון של סרטי האנימציה פורצי הדרך בשנות השלושים והארבעים ובמהלך תקופה שבה בכל שנתיים יצא סרט חדש שהפך לקלאסיקה והיה יותר פופולרי ממנו. מבחינת ביקורות הוא גם מדורג במקום אמצעי ברשימת הסרטים המוצלחים ביותר של החברה. ברמה העסקית, הוא הרוויח 87 מיליון דולר (427 מיליון במונחים של היום) מה שנחשב בינוני יחסית לממדים של דיסני. והכי גרוע – אפילו וולט דיסני בעצמו הביע אכזבה מהתוצר הסופי.
ועדיין, למרות הכול, פיטר פן נכנס כמעט לכל רשימה של סרטי האנימציה הטובים או הפופולריים ביותר. כמו סרטי הדגל האחרים של דיסני, משהו בקסם של העלילה, בדמויות וכל מה שמסביב לכד את דמיונם של דורות רבים. לכבוד יום ההולדת ה־70 של הסרט, שיחול בשבוע הבא, הבאנו מבט מודרני על פיטר, ונדי, קפטן הוק, הילדים האבודים וארץ לעולם־לא.
ההתחלה
הסיפור נפתח ביום בהיר ב־1913, בבית האופרה קייטר שבמרסלין, מיזורי. באותה שנה אירח האולם הצגה בשם "פיטר פן; או, הילד שלעולם לא יגדל", שכתב המחזאי הבריטי הנודע ג'יימס מתיו ברי ב־1904. העלילה הייתה שונה מאוד מהסיפור המוכר לכולנו היום, אך הדמויות והאירועים הופיעו כבר אז בארץ לעולם־לא. פיטר והילדים האבודים, ונדי ואחיה ג'ון ומייקל, טינקרבל הפיה, קפטן הוק, השבט האינדיאני, כל אלו הלהיבו צופים באינספור אולמות בבריטניה, בארה"ב ומעבר להן.
בין הצופים בהצגה באותו יום היה נער בן 12 בשם וולט דיסני. כבר בגיל צעיר מאוד, דיסני גילה את עולמות המחזה והראינוע והתאהב בהם לחלוטין. וכמו אגדות, מחזות וסיפורים אחרים שנחשף אליהם בצעירותו, גם פיטר פן המשיך לדור במוחו של דיסני שנים ארוכות וחיכה שיגיע זמנו לפרוץ אל העולם.
יגדל" עולה לבמה לראשונה בלונדון
בעשורים שלאחר מכן הפך וולט דיסני למגדלור בעולם התרבות, כשהוא מפיק סרט אחרי סרט שמבוססים על האוצרות הספרותיים שצבר. פיטר פן היה אמור להיות הסרט השני שלו, אחרי שלגיה ושבעת הגמדים (1937), אך הוא לא הצליח לרכוש את הזכויות לסרט, וכשזה סוף־סוף נעשה, ב־1941 אמריקה נכנסה למלחמת העולם השנייה והסטודיו של דיסני נתפס על ידי הצבא לצורך הפקת סרטי פרופגנדה. עיכוב רדף עיכוב, והילד שלעולם לא יגדל הונח על המדף.
16 שנים חלפו עד שדיסני הצליח. ב־5 בפברואר 1953 בתי קולנוע לאורכה ולרוחבה של ארה"ב הציגו פוסטר צבעוני של פיטר לבוש במדיו הירוקים, ידיו על מותניו, ומאחוריו תהלוכה ארוכה של ילדים, שודדי ים, אינדיאנים וברקע היו בתים מושלגים בלונדון.
לדיסני לא היו ציפיות גבוהות מהסרט. הוא התאכזב במיוחד מדמותו של פיטר, שאותו הוא ראה כקר ומנוכר. בהתחלה נראה שגם המבקרים מסכימים: בוסלי קראותר, המבקר הנודע של הניו־יורק טיימס, ביקר את הסרט על כך שסטה רחוק מעלילת ההצגה המקורית: "[הסרט] מעביר את הסיפור אך לא את הרוח של פיטר פן כפי שהוא נהגה בבירור על ידי מחברו וכפי שהוא בדרך כלל מוצג על הבמה", כתב קראותר, אך בכל זאת שיבח "את התכונות המלהיבות והטכניות יותר של היצירה, כמו הסנכרון הטוב מאוד של הקולות עם תזוזות השפתיים".
אחרים, לעומת זאת, התלהבו הרבה יותר. האמריקנים החלו לנהור לבתי הקולנוע, וגם ברמת הביקורת נשמע טון חיובי מאוד. מגזין טיים, השיקגו טריביון ועוד עיתונים ומגזינים רבים שיבחו את הכתיבה, העלילה, הדמויות, וכמובן – האנימציה. רובם פחות התחברו למוזיקה, אם כי לא מהסיבות שמציינים מבקרים כיום (עוד על כך בהמשך). כתב העת הקולנועי "הריסונס רפורטס" סיכם: "עוד יצירת מופת של וולט דיסני. הסרט הזה הוא תענוג, לא רק לילדים, אלא גם לכל מבוגר. האנימציה כל כך טובה שהדמויות נראות כמעט טבעיות".
בעזרת השם
כיום השם "ונדי" נפוץ במדינות דוברות אנגלית ולא רק בהן, אך לא רבים יודעים שהיוצר ג'יימס מתיו ברי הוא זה שאחראי לפופולריות שלו באמצעות הדמות ונדי דרלינג, חברתו של פיטר. ברי קיבל את הרעיון ממרגרט, בתו הקטנה של חברו המשורר ויליאם הנלי. הילדה לא יכלה לבטא את האות r, וכך במקום לכנות אותו friend, או חבר, הייתה קוראת לו fweindy-wendy.
ההתבגרות
בשנים שאחרי פיטר פן הוציאה דיסני את "היפה והחיה" (1959), "היפהפייה הנרדמת" (1959), "101 דלמטים" (1961) ועוד. דיסני המשיך לעשות סרטים ולפתח את פארקי השעשועים המהפכניים שלו עד מותו מסרטן ב־1966. על אף האכזבה שלו, פיטר פן הפך לסרט פופולרי וזכה למתקן על שמו במספר פארקים של דיסני. כמיטב המסורת, בעשורים הבאים הסטודיו ניסה לבנות על ההצלחה של הסרט המקורי עם יצירות כמו פיטר פן 2 וכן סרט עצמאי על טינקרבל (שכיום ודאי היה נקרא "טינקרבל: המקור" או משהו בסגנון) אבל גם הם לא הצליחו. הסרט הפך לנכס צאן ברזל והסיפור המקורי זכה לאדפטציות רבות אחרות, אך שום דבר מכל אלה לא הסעיר את עולם התרבות.
היצירה הבאה שהצליחה להחזיר את פיטר לקדמת הבמה התרבותית לא הייתה אנימציה. ב־1991 פרסם סטיבן ספילברג את הסרט "הוק", סיפור המשך לגרסה המקורית שבו פיטר פן (רובין ויליאמס) עזב את ארץ לעולם־לא, התבגר והפך לאיש עסקים ממוצע ומשעמם בעולם אפרורי למדי שכבר לא זוכר את שורשיו. אך כאשר הילדים שלו נשאבים בחזרה לארץ לעולם־לא, טינקרבל (ג'וליה רוברטס) גוררת אותו בחזרה הביתה כדי להתעמת עם קפטן הוק (דסטין הופמן) שלהוט לנקום את נקמת ידו האבודה.
העלילה המקורית, הקאסט עמוס הכוכבים ובמאי־העל הפיקו יצירה מקורית ומגניבה שהפכה לפופולרית מאוד בקרב צופים אך זכתה לביקורות בינוניות בלבד. בדומה לוולט דיסני, גם ספילברג הביע אכזבה מהתוצר הסופי. וכמו במקרה ההוא, גם הפעם זה לא שינה הרבה לאוהדים: עם השנים הפך הוק לקלאסיקה, רגע מכונן של ראשית הניינטיז שקבע טון לעשור גדוש בסרטי אקשן והרפתקאות כיפיים ומלאים במשמעות פשוטה וטובה.
עזרת נשים
החל מההצגות הראשונות ועד ימינו אנו, התקבעה המסורת שאת פיטר הנערי והצעיר תגלם אישה רזה ונמוכה. הרעיון אולי יישמע פרוגרסיבי לאוזניים מודרניות, אך עדויות ראשונות לשיטה זו במחזות נרשמו כבר באמצע המאה ה–19, וגם לפניה הייתה מסורת עשירה של נשים שמגלמות גברים וכן להפך.
המרידה
פיטר פן אולי נראה לכם כמו סרט תמים, אך כמו כל יצירה ישנה זה היה רק עניין של זמן עד שיימצאו בו חטאים בלתי נסלחים. במקרה שלו, זה אפילו לא היה קשה: השבט האינדיאני של הצ'יף ובתו טייגר־לילי בסרט הוצגו באופן קלישאתי למדי, יש שיאמרו גזעני. והשיר שלו, What Makes the Red Man Red ("למה עורם אדום") ודאי חצה באופן בוטה את גבול הטעם הטוב.
העובדה הזו הובילה לפרסום מספר מאמרי דעה היסטריים בכמה גופי תקשורת ליברליים מראשית המילניום, אך קיבלה ביטוי מעשי הרבה יותר עם השקת שירות הצפייה הישירה דיסני+: בשל מחאות, הוחלט להסיר את הסרט (כמו גם את דמבו, פטנזיה, חתולים בצמרת ועוד) מספריית סרטי הילדים (אם כי לא מהשירות בכלל) כדי שלא לחשוף את הדור הצעיר לתכנים פוגעניים שכאלו. פיטר הוכתם, אך ממש לא מת.
לידה מחדש
בשנה שעברה הכריזה דיסני שבדומה לאינספור סרטי אנימציה קלאסיים אחרים, גם פיטר פן יקבל גרסה מחודשת עם שחקנים במקום איורים. העובדה שסרטים כמו מולאן, מלך האריות ואלאדין קיבלו ביקורות שליליות לא השפיעה על דעתם של המפיקים, שבעיקר ראו את המיליארדים בשורות הרווח של הסרטים ההם ואת הצורך לשמר ולחדש את הפופולריות של האוצרות הישנים שלהם. פיטר פן החדש צפוי לצאת ישר לדיסני+ באביב. נקווה שכמו פיטר פן בארץ לעולם־לא, בזמן ששאר העולם עבר תהפוכות, הסרט הזה לא ישתנה כלל.
