בתוך המסדרונות של מלון אימפריאל עדיין נשמעים רעשי העבודות. פועלים חולפים על פנינו ומותירים עלינו חתימות אבק כאשר אנחנו משוטטות בין החדרים. שום דבר לא הכין אותנו לחוויה הצבעונית הזאת – כל חדר זימן לו הרפתקה מסוג אחר. אחד נראה כמו מערה, השני כמו שדה פרחים, השלישי כמו חוויה פסיכדלית. על גרם המדרגות אני פוגשת את יערה זקס, האוצרת, בדיוק כשהיא מחלקת הוראות אחרונות לאיש אלומיניום שמתקין דבר מה במקום. בשבוע הבא תיפתח למבקרים תערוכת הפופ־אפ במלון, עשרת אלפים איש כבר הזמינו כרטיסים מראש, וכן, זה הולך כנראה להיות השיגעון הבא שלכם אחרי יאיוי קוסאמה.
תערוכות הפופ־אפ, שתופסות תאוצה בשנים האחרונות בארץ ובעולם, הן תערוכות זמניות שבמסגרתן אמנים משתלטים על מרחב כלשהו לתקופה מוגבלת ומציגים בו את יצירות האמנות שלהם, והן מפורקות בסוף ונעלמות כלא היו. התערוכה היא עוד תחנה בדרך למה שנדמה כטרנד החזק ביותר בעולם האמנות הפופולרית, וזו לא הפעם הראשונה שזקס מצליחה לקלוע בול. היא כבר עשתה את זה עם נוי שי וחברת הנדל"ן "אנשי העיר", כשלקחה מבנים מיועדים להריסה ועם יותר ממאה אמנים הם השתלטו עליהם באמנות גרפיטי. "זו באמת הייתה הצלחה מטורפת, אבל שם אפשרנו לאנשים להסתובב בכל החדרים ולהצטלם, ובואי נגיד שהאמנות לא החזיקה יותר מחמישה ימים. ההרס היה גדול מאוד. פה אנחנו יותר מקדשים את האמנות. אפשר להיכנס ולהצטלם, אבל בכל חדר הצבנו מחיצת פרספקס. הרעיון הוא שאנשים לא ישכבו על המיטות ויצטלמו כי האמנים עבדו קשה וכמות ההרס לא תיאמן כשהכול נעשה למטרת הסלפי".
יערה זקס: "קלטנו שאנשים מחפשים חוויה שמצטלמת טוב ואז הם מפיצים אותה בצורה אורגנית"
כך, אם תרצו, נראה העידן החדש של האמנות. לא עוד ביקורים שקטים ונעיצת עיניים בקירות לבנים, אלא חוויה מציפת חושים שמצטלמת נהדר לאינסטגרם ואפשר לחגוג עליה גם הרבה אחרי שתצאו. "מצד אחד זה לטובה", אומרת זקס, "כי התערוכות האלה מצליחות מאוד. כל בן־אדם שמגיע מעלה מיליון תמונות והן תופסות מאוד חזק ברשתות החברתיות. מצד שני איפה עובר הגבול? מה עם הכבוד ליצירה? התערוכה הראשונה שלנו הייתה ב־2019 בבניין שמיועד להריסה. 100 אמני גרפיטי ציירו על הדלתות והחלונות, והגיעו 22 אלף איש בחמישה ימים. היינו בשוק. לא הבנו מאיפה זה מגיע. קלטנו שאנשים מחפשים חוויה שמצטלמת טוב ואז הם מפיצים אותה בצורה אורגנית. כל מי שמגיע מעביר את המסר לחברים שלו בלי שביקשנו".
אנשי האמנות הקלאסית ביקרו אתכם על זה?
"בהתחלה הייתה עלינו המון ביקורת מצד אנשי אמנות שאמרו שזה לא אמנות ושאנשים באו בשביל הסטורי. מצד שני, יש פה המון אמנים צעירים שלא היו מקבלים חשיפה במוסדות הרגילים, לא היו מכניסים אותם לגלריות ולמוזיאונים כי הם לא עוברים את הסף. יש גבול צר מאוד בין אמנות לעיצוב ופעמים רבות המוסדות הקלאסיים לא מקבלים את האמנים האלה, לא כי הם לא טובים, אלא פשוט כי הם לא עונים על ההגדרה. האינסטגרם נתנה חשיפה לאמנים האלה וזו כבר לא מילה גסה".
השאלה היא האם זה לוקח את האמנות למקום מאוד פופולרי, ואז אנשים כבר לא יגיעו למוזיאונים.
"יש לי חדשות בשבילך – אנשים לא הגיעו למוזיאונים בכל מקרה. יש מחקרים שמראים שבני נוער לא הולכים למוזיאונים ולגלריות כי הם לא מוצאים שם תוכן שמדבר אליהם, אז מה קרה פתאום בתערוכה של קוסאמה? גם המוזיאונים מבינים שכדי למשוך קהל של חצי מיליון צריך להביא דברים שמצטלמים טוב, ולראיה, עם ישראל בא לשם כדי להצטלם בחדר המראות. זו תערוכה שנחשבת למאני מייקר, וכל מוזיאון שמביא אותה יודע שהוא הולך להביא הרבה מאוד אנשים. אגב, זו תערוכה שמומנה על ידי גופים מסחריים, היא לא פשוט נחתה במוזיאון".
אז זה מה שהולך להיות עכשיו, ישימו כסף רק על תערוכות שמצטלמות טוב?
"אנחנו חיים בעולם שבו יש מקום לכולם. יש מקום לאמנות הקלאסית וגם לאמנות אחרת. אנחנו נמצאים בעידן שבו אפשר לכתוב במחשב כמה מילים והוא יציע לך יצירת אמנות בבינה מלאכותית. אז אפשר לעמוד ולרקוע ברגליים ולהגיד 'אני לא מוכן לזוז' או להבין שזה בסדר להתקדם וזה לא מבטל את האמנות הקלאסית. זה פשוט מפנה מקום לאנשים שקודם לא היו חלק מהחבורה".
זקס, בת 37, היא ילידת קיבוץ יבנה ובהמשך עברה משפחתה לגור בכוכב־יאיר. היא נשואה לאייל, במקור מפדואל, והם מתגוררים כיום בתל־אביב עם בתם מיכאלה.
מגיל 20 היא עוסקת בתחומי האופנה והלייף־סטייל. "ב־2018 לקחתי הפסקה מהחיים, טיילתי בעולם ונחשפתי לתרבות הפופ־אפ ולתערוכות שמתרחשות בעולם. ראיתי תערוכה בתוך מחסן בברלין שעשרים אמנים השתלטו עליו והכניסו את הגרפיטי לפורמט של תערוכה ולא רק ברחוב. חזרתי מלאת השראה ורציתי לעשות משהו כזה בארץ, להביא את זה לישראל".
"אחרי התערוכה עם אנשי העיר, חיפשתי הרבה זמן פורמט חדש. אמרתי אוקיי, עשינו שלושה פופ־אפים מאוד מוצלחים, באירוע האחרון אנשים חיכו שלוש שעות בתור כדי להיכנס. סימנתי וי על זה, אבל חיפשתי את הדבר הבא. ואז הכרתי את גלעד לבנת, שהוא אחד מהבעלים של קבוצת האימפריאל, והוא אמר לי בואי, יש לי בניין להראות לך. אמרתי טוב, כל יומיים מציעים לי בניין, מה כבר יכול להיות. אבל באתי וראיתי את המלון, שהוא בעצם המלון היחיד שעדיין נמצא בבעלות משפחתית בתל־אביב ולא חלק מרשת. אבא של גלעד ניהל אותו במשך ארבעים שנה ורצה לצאת לפנסיה. המשפחה עוד לא החליטה מה לעשות עם המלון, אז הוא אמר לי בואי נארח אתכם פה, נעשה פה משהו ביחד. אנחנו באירוע מתגלגל מבחינתנו, אין לנו מושג מה יהיה עם זה כי זה לא בניין שמיועד להריסה".
בתוך גרם מדרגות צר, זקס מובילה אותי לסיור בחדרים. הם לא נועדו להיות חדרים שימושיים. הקהל צפוי לעלות מהמדרגות המעוטרות בציורי גרפיטי לכל אורכם לעבר הקומה השלישית ומשם להתחיל את הסיור שלו בחדרים וכל פעם לרדת קומה.
"אימפריאל הוטל וונדרלנד" זה השם שזקס בחרה לתערוכה. "ביקשתי מהאמנים לדמיין את ארץ הפלאות שלהם", היא מסבירה, ומכניסה אותי לחדרו של דור פלג, שהפך את החדר לחדר אינסוף. מהמיטה יוצא מיקסר ענק שמפזר עננים והופך את כל החלל למעין בריכת קצפת שדמויות משחקות בה. "דור הוא אמן קולאז'ים", מסבירה זקס, "הוא הפך את הדמויות בחדר, שהן דו־ממדיות, למשהו שנותן חוויה תלת־ממדית". חדר אחר שנקלענו אליו רופד כולו בבד סגול פרוותי, כולל המיטה, הרצפה והמראה שנעטפו בכ־80 מטר בד. החדר מזמין אתכם להתפלש בתוכו אילו רק יכולתם, אבל לא תוכלו. חדרו של דניאל פילוסוף מדמה עולם פסיכדלי שבו תרגישו כאילו אתם מצויים תחת חומרי הזיה. "מה שמדהים בעבודה שלו זה שהוא הצליח להתמודד פה בצורה מטורפת עם כל הרעיון של צמצום החדר והרחבתו, וכמעט אי אפשר להבחין שזה חדר מרובע כי כל הפרופורציות פה השתנו. אם מצלמים את המיטה היא אפילו יכולה להיראות כאילו היא צפה".
משם אנחנו ממשיכים בסיור לחדר באווירה מנוגדת לחלוטין. האמנית אלישבע ריוח בחרה להתייחס לחדרה כאילו הוא מאורה מגוננת באווירת ההתכנסות של הקורונה. "יש כאן איזושהי בריחה למקום שנחווה כמו רחם. היא יצרה פה מערה, והחדר איבד לגמרי את צורתו". החדר של סהר הררי מושפע מכך שהיא אמנית שוזרת פרחים והחלום הגדול שלה הוא לישון בתוך שדה. היא יצרה שדה והשקיעה בו את המיטה המפנקת. אנה קוגן לעומתה בחרה באווירה קודרת יותר. היא בחרה לצייר דו־ממד בתוך תלת־ממד בסגנון ואן־גוכי משהו. "היא מדברת פה על חדר צבעוני ואידיאלי שלאט־לאט הולך ונרקב, וקצת משרה תחושת סוף העולם מבחינתה". קוגן הגדילה לעשות ואף פיסלה את דמותה כמי שישנה בתוך החדר כשגבה מופנה לעבר המבקרים. אור אילון, שמגיעה מעולם העיצוב הגרפי והמיתוג, עיצבה מעין ויטרינה בחדר שמכיל את כל החפצים שאנשים נוטים לגנוב ממלונות. אפשר לראות שם מגבות, מייבשי שיער וסבונים שמיתגה עם הלוגו של המלון. "היא אמנית שמתעסקת הרבה במה שקורה היום בחברה הישראלית, והרבה מהאמנות שלה מתכתבת עם האלימות הגואה ועם העובדה שאנשים פשוט מאבדים את זה".
זקס החליטה לעבוד גם על חדר משלה. הוא נראה כמו חדר הלבשה קצת קריפי, שבו מוצגות פאות בכל מיני צבעים, בובות אדם ופסלי פנים.
"מבחינתי, וונדרלנד זה ללכת למלון שבו את יכולה להיות מי שאת רוצה", היא מסבירה. "אף אחד לא מכיר אותך ואף אחד לא יודע עם מי את. יצרתי פה שני יצורים שמגיעים לחדר ויכולים לבחור איזה גוף הם רוצים ללבוש היום, באילו פנים להציג את עצמם ובאיזה שיער. הם מרכיבים את הדמות שלהם וזאת למעשה הבריחה שלהם מהמציאות".
זיו דין, אמן: "יש באמנות הזאת משהו חדש, היא נותנת מקום לאמנים שקודם לא היה להם המרחב הזה. יערה הביאה אותם מהרחוב לתוך הבניינים. היום אנשים משלמים כסף כדי לראות אמנות שעד היום אפשר היה לראות רק כשבעלי החנויות היו סוגרים את התריסים"
את זיו דין אני פוגשת ליד חדרו כשהוא בשלב הגימור להרכבה שלו. החדר שעיצב מרשים באסתטיקה שנוצרה בו, והוא צפוי לככב בסיקורי התערוכה. דין בחר לצייר על חציו של החדר דמויות קטנות של דודלים ואת החצי השני הוא השאיר לבן. הציורים ממשיכים מהחפצים לרצפה ועולים על מצעי המיטה בדיוק שיהפוך כל אדם עם OCD למאושר. גם בחצי הלבן, השאיר דין דלי ובתוכו כמה גיליונות מגולגלים עם ציורי הדודלים שלו. "זו ללא ספק הייתה הכוונה", אומר דין בן ה־32 מראשון־לציון. "בהגדרה, זה חדר לאנשים עם OCD, וגם לי יש OCD. האמנות שלי היא מאוד שחור־לבן, אבסטרקטית אבל מדויקת. אני מושפע בעיקר מפיקאסו ומקית הרינג, שהיו לו המון ציורים כאלה. אני תמיד מצייר בקו אחד, בדרך כלל עם טוש. לא תראי אותי לעולם משתמש במכחול, לא עם צבע שמן ולא עם אקריל".
מה הייתה המחשבה מאחורי החדר?
"רצינו לעשות משהו טיפה יותר אדג׳י, שמעיד על דיוק ומקצועיות. תחשבי שציירתי את הרצפה בעבודת יד. קשה מאוד להגיע לרמת דיוק כזאת, שהרצפה תתחבר יחד עם המצעים וביחד עם הקיר בקו אחד.
"ההסבר מאחורי היצירה הוא שהרבה פעמים אנחנו מתמקדים ישר בבלגן ובשחור, ובעצם מפספסים את כל הלבן. אני בטוח שכל האנשים שיבואו לכאן אוטומטית יסתכלו קודם על החלק המקושקש, בלי להבחין בלבן היפה שלצידו. זה אחד הדברים שקורים לנו, בייחוד בתקופה האחרונה. אנחנו נמשכים לטירוף. רציתי שאנשים ישימו לב גם ללבן, וגם שם השארתי כמה גיליונות מקושקשים, כדי שיקבלו את הפרופורציות הראויות".
התערוכה תיפתח רק ב־9.2, אבל אפשר להירשם אליה מראש. "כרגע אנחנו פותחים את התערוכה לשבועיים וחצי עם אופציה להארכה על פי הביקוש", מעדכנת זקס. "אני מאמינה שזה יוארך".
יש משהו מתסכל בכך שאת משקיעה כל כך הרבה בעיצוב תערוכה שבסוף נעלמת?
"אני חושבת שזה חלק מהקסם. מאחר שהתחלתי מעולמות הגרפיטי והסטריט ארט, אלה דברים שזו המהות שלהם. את יכולה ללכת ברחוב ולהיתקל ביצירה שמישהו עבד עליה מאוד קשה, ויום אחר כך העירייה תוריד לו אותה או שמישהו יעלה עליו עם ציור אחר. משהו בזמניות מייצר עניין, זה חלק מהקסם והוא גם מאוד מתאים לתקופה, כי דור האינסטנט אוהב לקרוא כתבות קצרות שמתחלפות כל הזמן".
בתערוכה הקודמת שדין הציג בה הוא חווה גם את הצד הפחות זוהר של הקרבה לקהל. "בפעם הקודמת עשיתי מטבח כזה, היה לי כיור ושמתי בו צלחת וכוס מקושקשות. למחרת לא היו כלים בכיור. לקחו לי אותם, זאת אחת הסיבות שעכשיו יש מחיצות וזאת גם אחת הסיבות שבגללן הדבקתי את החפצים. אני מאוד מקווה שאנשים יעריכו את היצירות ולא ישחיתו אותן".
קשה לך עם הזמניות הזאת?
"כן, בסיום התערוכה תהיה פה תערוכה אחרת והחדר שלי יעבור פירוק. יכול להיות שאבוא ואקח איזה כיסא למזכרת, אבל זה חלק מהחוויה – אנחנו באים ויודעים שהכול זמני. גם האמנות זמנית, כמו החיים. אני חושב שזה מאוד מתכתב עם מה שהדור שלנו רוצה היום. כמו שמחליפים עבודות, כמו שמשדרגים טלפון, האמנות מתכתבת עם זה. זה עצוב, אבל באותה נשימה זה גם משמח, כי את נחשפת לכל כך הרבה דברים. אני בטוח שאם הייתי מציג תמונה שלי בגלריה לא הייתי מקבל את אותה חשיפה. דווקא העובדה שזה זמני גורמת לאנשים להגיע ולחקור".
על חוויית ההשתלטות ראוי להתעכב, כי אולי זה לא מקרי שדווקא במקומות המועדים להריסה האמנות צומחת, כמו רקפת שמתעקשת לבקוע מבין הסלעים.
יערה, יכול להיות שיש פה גם כמיהה שהמבנים המתיישנים יקבלו חיים מחודשים והנוסטלגיה שלהם לא תיעלם?
"אני חושבת שאנשים מחפשים לראות פורמטים אחרים של אמנות, ויש משהו בזה שהאמנות פה חוגגת בכל פינה. האמנות פה היא בכל מקום – על הקירות, המסדרונות, השירותים. היא מייצרת חוויה שמשתלטת על כל החושים ואי אפשר להשיג אותה כשצופים בתמונה שתלויה על קיר לבן. אין הרבה בניינים בתל־אביב שיגידו לי עליהם 'בואי תעשי פה מה שאת רוצה', וזה יוצר את החוויה הזאת של וואו, הכול קורה".
גדלת בקיבוץ הדתי, הרגשת שמעודדים אותך ללכת לכיוון האמנות?
"גדלתי כבת להורים שהם יזמים ויש להם גם צד אמנותי, שזה משהו שמאפיין אותי מאוד – יש בי את שני הצדדים האלה. אני גם יוזמת פרויקטים, גם אוצרת אותם וגם עשיתי חדר בעצמי, שזה החלק שאני הכי נהנית ממנו. מגיל צעיר מאוד דחפו אותי לשם. אמא שלי למדה תכשיטנות בקיבוץ, שזה גם לא היה מאוד מקובל, והיא הייתה צריכה להילחם כדי שיכירו לה בזה כמקצוע. עזבתי בית ספר דתי בשביל ללכת למגמת אמנות וההורים שלי תמכו בי, אז מגיל צעיר מאוד זה משהו שהיה בבית.
"אני חושבת שהמון תלוי ביכולת של ההורים לזהות כישרון ולתת לילד לפתח אותו. לא להגיד לו 'לך לאיזה מקצוע ריאלי כי אין עתיד באמנות'. אני זוכרת בגיל 24, כשכבר היו לי עסקים וחנויות, שאמא שלי אמרה לי 'לכי ללמוד'. אמרתי לה – 'מה ללמוד? אני עושה את מה שאנשים עושים אחרי הלימודים. והיא אמרה לי 'לכי תדעי'. אז למדתי שנתיים תקשורת חזותית ועזבתי. ספציפית במסלול שעשיתי, ניסיון החיים שלי והדברים שאספתי בדרך עזרו לי הרבה יותר".
מהם הרגעים שבהם קשה להתנהל בעולם האמנות?
"לפעמים יש קצת אווירה של צ'ילבות בעולם הזה", היא מגלה. "דווקא באירועים הדינמיקה מדהימה. את רואה פה חמישים אמנים שעובדים ותומכים ועוזרים אחד לשני בצורה הכי חברית שיש, אבל לא תמיד בעולם האמנות יודעים לפרגן אחד לשני. יש תפיסה כזאת שאם מישהו אחד טוב אז זה בא על חשבון השני, ואני מאמינה שהיכן שיש חנות נעליים תיפתח עוד חנות נעליים. יש מקום לכולם".
גם דין לא ממש למד במוסד מוכר, וזה כנראה עניין שמאפיין רבים מאמני התחום הזה. חלקם מעדיפים להתבסס על הכישרון ופחות על התעודה האקדמית. "לקחתי כמה קורסים בבצלאל אבל אני לא בוגר של מוסד מוכר, וכמוני יש עוד הרבה. יש פה אמני גרפיטי מדהימים שהיו יוצאים בלילה עם ספריי ומקשקשים, והם ציירים מהשורה הראשונה. אני מתאר לעצמי שאנשים יגיעו לפה וחלקם לא יבינו מה היצירה פה. אולי הם יגידו 'למה הוא משתמש בטוש', תמיד יהיו הדיבורים האלה. מצד שני, אני חושב שיש באמנות הזאת משהו חדש, היא נותנת מקום לאמנים שקודם לא היה להם המרחב הזה. יערה הביאה אותם מהרחוב לתוך הבניינים. אנשים היום משלמים כסף כדי לראות אמנות שעד היום אפשר היה לראות אותה רק כשבעלי החנויות היו סוגרים את התריסים".
