זיו, גיבור "מגלה החולשות", הוא חייל סייבר סטריאוטיפי: מופנם, ביישן, חסר כישורים חברתיים, חי בעולם משלו. הסיפור כולו מסופר מנקודת מבטו, בגוף ראשון, ובעמודים הראשונים קינן בי חשש שהדמות החנונית והתמימה הזו תשתלט על העלילה ותהפוך אותה למתישה ודידקטית. למרבה המזל זה לא קורה. ראשית, כי הספר מנוהל היטב, חותר קדימה כל הזמן ולא מפסיק לעניין אפילו לעמוד אחד. שנית, הוא מספיק קצר כדי להתחיל ולהסתיים בלי להיכנס יותר מדי לנפתולי מוחו הפסיכולוגיסטיים של זיו. שלישית, יש בו כמה וכמה דמויות משנה מעניינות מספיק כדי להסיח את הדעת מהגיבור הראשי.
דומה כי שריד החליט לעסוק בסוגיות נפיצות, ישראליות ובינלאומיות באופן מקוצר ומהודק כיאה לדור הפוסטים והציוצים. 223 עמודים בלבד מכיל "מגלה החולשות", כמו רוב ספריו הקודמים שנעים סביב אזור זה, אפילו פחות. יש יתרונות בשיטת הכתיבה הזו, אבל יש גם חסרונות. שריד מוביל את הקורא חסר הנשימה בין שאלות ונושאים הרי גורל – בספר הזה מדובר בחוסר הפרטיות המשווע שמספק העידן הסלולרי, ב"השלישי" היו אלה קורותיו של בית המקדש השלישי שהוקם על חורבות מדינת ישראל, "מפלצת הזיכרון" דן בזיכרון השואה בימינו – ונדמה כי הוא לא טורח להתעכב באמת על המשמעויות, הניואנסים, ההתלבטויות, האפשרויות השונות והמחירים.
הכול קורה מהר מאוד, באבחת חרב, בקצב טלוויזיוני. אצל שריד לא תמצאו הפוגות של עמודים שיתארו את מזג האוויר, את רחשי הלב הפנימיים או את רשרוש העלווה. שריד הוא המלצר בבית הקפה שיעניק לכם קפה חזק עם כמות קפאין כפולה, ואז יציע לכם עוד כוס כזו. אתם תיהנו, ודאי. השאלה היא כמה יכאב לכם הראש אחר כך.
ברור לכל קורא, החל מהעמוד הראשון, שמגלה החולשות מרפרר לפרשת ההאזנות למכשירים סלולריים שהכתה גלים בישראל בשנה האחרונה. זיו מגויס היישר מהצבא לחברה שמבצעת האזנות כאלה, ומוכרת את מרכולתה לכל המרבה במחיר. זיו מצטיין בפעילותו, מקבל ממנהל החברה עוד ועוד פעולות שמותחות את יכולותיו, והפער בין הצלחתו בעבודה לבין כישלונו בחייו האישיים רק הולך ועולה. הדבר בא לידי ביטוי ביחסיו עם נשים, שפעם אחר פעם מתבררות כבלתי מושגות עבורו, וכן עם משפחתו. חייה של שירי, אחותו, הוסטו ממסלולם כשהייתה נערה, לא מעט באשמתו – והוא נושא את נטל האשמה באופן שמסכן אותו ואת כל מי שמסביבו.
הסוף הטרגי של זיו כמעט כתוב מהעמוד הראשון. זוהי כרוניקה של קריסה והתמוטטות ידועה מראש, אך שריד הפך למומחה בשרטוטי קטסטרופות – אישיות ולאומיות – שמאיצות לעבר החורבן והקורא לא מסוגל להתיק את עיניו מהמתרחש.
ישי שריד בהחלט יכול לסמן וי ליד "מגלה החולשות". הנוסחה שלו (זה ספרו השביעי) עובדת, ואף משתכללת מספר לספר. שוב הוא לקח לידיו נושא מדובר ומוגלתי, החיל עליו את חוקי הז'אנר שהפך להיות סימן ההיכר שלו – מהיר, עוצמתי, קצר ולעניין – ומעניק לקורא תמורה לכספו. ובכל זאת, הייתי רוצה לראות מתישהו ספר קצת אחר של שריד: עם אותן יכולות לתפוס את הנושא הספציפי בקרניו, עם אותה תשוקה להבחין במהרה בין טוב ורע ולנסח אותם, אבל הפעם עם קצת יותר מרחב נשימה ורוחב יריעה.
