"ספרים בעברית כדי להרגיש כמו צברית, וברוסית כדי להפסיק להתבייש בתרבות שלי"

תכולת הספרייה: כעולה מאוקראינה שניסתה בכל מאודה להתקבל בחברה הישראלית, ספרים בעברית היו עבורי סמל שייכות. חלמתי שתהיה לי ספרייה על קיר שלם, כמו של חברותיי הצבריות, והתחלתי בהדרגה לאסוף ספרים. כל הספרים האלה הם תחנות בחיי. שנים התביישתי בתרבות הרוסית והתרחקתי ממנה. רק בעשור האחרון, בעקבות פטירתה של סבתי, התחלתי להתקרב ולהשלים פערים בהשכלה. יש לי מדף של סופרים סובייטים יהודים, מדף סופרים סובייטים שאינם יהודים, מדף שירה, מדף היסטוריה ויהדות, מדפי ספרות עברית וספרות לועזית, ומדף ספרי הנשים.

מדף קרוב ללב: המדף הנערץ עליי הוא מדף הנשים. מתישהו הבנתי שרוב הספרים שהכי התחברתי אליהם נכתבו בידי נשים, אך יש לי מעט מדי ספרים כאלה. כדי לשמח אותי ואותן עשיתי קיבוץ גלויות ואיחדתי אותן למדף חגיגי. הן לא הנשים היחידות בספרייה, אבל הן הנשים האהובות עליי: אן סקסטון, וירג'יניה וולף, חנה ארנדט, אליס מילר, מרגרט דיראס, יהודית קציר, ג'ורג אליוט, ציליה דראפקין, לאה גולדברג.

שיטת מיון: בשיטה הפשוטה שבה כל מה שדומה הולך יחד, אבל הכול צריך להיות צבעוני ושמח.

על ארבעה ספרים

הספר השחור

וסילי גרוסמן ואיליה ארנבורג / תרגום: מיכל ליטובסקי / עם עובד, 1991

ב־1944, ארנבורג וגרוסמן, שני יהודים סובייטים, ביקשו לפרסם ספר עדויות ומכתבים המתארים רצח של יהודים חסרי אונים בבריה"מ בידי הצבא הגרמני. הספר היה אמור לחשוף את הפשעים הנאציים בפני אזרחי בריה"מ והעולם, אך המפלגה הקומוניסטית אסרה את פרסומו בטענה שהיהודים לא סבלו יותר משאר העם הסובייטי. וכך שואת יהודי בריה"מ לא סופרה שנים ארוכות. עבורי זה ספר ההיסטוריה הפרטית שלי, ולצערי הפסיקו להדפיסו וכיום לא ניתן להשיגו.

פניה הבלתי נשיות של המלחמה

סבטלנה אלכסייביץ / 1985

זוכת פרס הנובל הבלארוסית מציגה בספרה, שלצערי טרם תורגם לעברית, מונולוגים של נשים ששירתו כחיילות במלחמת העולם השנייה, באופן ריאליסטי ומטלטל. לא הצלחתי להפסיק לקרוא ולבכות. כל סיפור התחבר לי לסיפור של סבתא קלרה באבקואציה (בריחה) מהחזית, או לסיפור של סבתא ריבה בגטו, או של סבא יעקוב הוטרן. כדור שלישי ללוחמי המלחמה הארורה ההיא, הספר הזה עזר לי להתחבר ולהבין את משפחתי טוב יותר.

חמשתם

זאב ז'בוטינסקי / תרגום: יהושע השל ייבין וחנניה ריכמן / ערי ז'בוטינסקי, תש"ז

בשנים הראשונות של מסעי לחיבור לשורשים, כאשר הקמתי את "הבריגדה התרבותית" והובלנו מיזמים תרבותיים שמבקשים לחשוף לציבור הישראלי את הבית שבו גדלנו, קיימנו את פסטיבל "אודסה תל אביב". כך נחשפתי לספריהם של ענקי הדור מאודסה. ב"חמשתם" ז'בוטינסקי פתח בפניי צוהר להכיר מעט מחייהם ולבטיהם של אבות אבותיי בשנים הראשונות של השלטון הסובייטי. הוא מתאר בצורה יפהפייה משפחה רוסית שכל אחד מבניה נדרש לבחור בין הרצון להשתייך לאומה הסובייטית ובין החיבור ליהדות ולציונות.

יומני לאה גולדברג

ספרית פועלים, 2005

לאה הייתה הסיבה שבגללה התחלתי לכתוב שירים ברצינות. רציתי גם אני את היכולת הנדירה לבטא במילים מדויקות תהומות רגשיים. כאשר יומניה פורסמו לראשונה הרגשתי שאני זאת היא: הזרות, הבדידות, הרצון להשתייך, המפלט בכתיבה. קראתי אותם כסטודנטית ולא הצלחתי להמשיך מעבר להיותה של לאה סטודנטית, כדי לגלות מה אולי צופן לי עתידי. לקחתי עימי את המסר שעליי לבחור באושר בחיים, או בכתיבת שירים עצובים. בחרתי באפשרות הראשונה.