קו 470 מבאר־שבע לירושלים דומה להפליא לכל מה שאנחנו יודעים על צה"ל. שניהם לבושים ירוק, מלאים בחיילים עייפים ורוב הנוכחים מעדיפים שלא להיות שם בכלל. ובכל זאת, לקו יש גם כמה מעלות.
בראש ובראשונה: המחיר. ב־16 שקלים בלבד, תוכלו לנסוע כ־100 קילומטר. אם תשוו את זה לרכבת, ודאי לנסיעה ברכב – תצאו מורווחים. אבל צריך להיות ממש חדי עין כדי לצוד אנשים שבאמת משלמים על הנסיעה.
שנית: המסלול. הוא יעיל ברמה גבוהה. סביר להניח שמתכנן המסלול עבד יד ביד עם אותה המצאה ישראלית אהובה, waze. פרט ליעד ולמוצא, האוטובוס עוצר בעוד שש תחנות בלבד. מי שמצפה להשלים שעות שינה בנסיעה אולי יזקוף את היעילות הזו לחובתו של הקו, אך אין מי שיחלוק שאת מסלולו הוא גומע במהירות שיא. תחנה אחת במחלף חמד, ומשם היישר לחוצה ישראל, דרך לטרון. התחנה הבאה כבר בתוככי בירת הנגב. נוסע שירצה את המסלול מוגש בנגיסות קטנות יותר ייאלץ לחפש לו קו אחר (ראו 446).
הלוח הדיגיטלי הגדול ברציף מבטיח שלכל היותר נמתין שם רבע שעה, אך כנראה אפילו לפרק הזמן הזה לא נגיע. כאשר האוטובוס הגדול מתמלא ויוצא לדרך הוא מפנה את מקומו לזה שאחריו, שמיד מתחיל להעלות את הנוסעים הבאים. אחרי תלונות רבות, אגד הבינו את הצורך לתגבר את הקו המבוקש במיוחד בימי ראשון בבוקר, והיישום מעולה.
אפילו הוויכוח בין הנהג לחייל בעלייה לאוטובוס מתנהל כאילו הוא נעשה רק כדי לסמן וי. הנהג יודע שהחייל לא ישלם מכספו על הנסיעה שנכפתה עליו, והחייל יודע שהנהג יודע את זה. לעומת זאת, נראה כי מתרחשות גם כמה תגרות אמוציונליות יותר בקרבתו של הקו המדובר. התור הארוך המשתרך בינות לספסלי ההמתנה של הרציף נושא בחובו לא מעט מטען רגשי. כאמור, מרבית הנוסעים לא ממש משתוקקים לעלות על הקו המדובר מחד, ומאידך – הם ממהרים כולם להגיע ליעד בטרם תבוא עליהם מנת זעמו של המפקד. ריב שנצפה בין בחורה שהייתה שקועה באוזניות בזמן שצעיר אחר ניסה לעקוף אותה התפתח לכדי צעקות שדרשו התערבות של הסובבים, ולא היה מחזה נדיר כלל. אם אתם חובבים ריבים, תוכלו למצוא כאלו כל כמה דקות ברציף שמונה של התחנה המרכזית ירושלים.
תא המטען, מתברר, נושא גם הוא בתוכו לא רק מטען דומם. התא שמתמלא בתיקים ובקיטבגים בכל הגדלים לא הפריע למטייל אופניים צעיר לנסות להתחפר בתוכו.
באוטובוס עצמו, המושבים נקיים ומדיפים ניחוח מבושם. ככלל, נראה כי הימים של הריפוד הכבד חלפו־עברו מן העולם. אלה שלא זכו לטפוח על מושב אוטובוס שניתז ממנו ענן אבק כזה שלא מבייש את הניקיונות של הספרייה לפסח, כנראה כבר לא יזכו לכך יותר. וטוב שכך.
לקראת סוף הנסיעה המהירה, אנחנו מגיעים לבאר־שבע דרך הרחוב הקרוי על שמו של ראש העיר המנוח יצחק רגר. קורי השינה מתחילים לנשור מעיניהם של הנרדמים, כלומר, של כולם חוץ מהשתיים שלא הפסיקו לדבר כל הנסיעה על קורל, מהמסיבה אתמול, שאילו רק הייתה מספרת את סיפור הפרידה המרגש שלה פעם אחת ודי, היו יכולים שאר הנוסעים ליהנות מנסיעה שקטה יותר.
הנוסעים נפלטים החוצה במקום שהשמועות מספרות שמוסיפים בו רוטב שזיפים למנות שווארמה, ולגיטימי לאכול אותה כבר בשמונה בבוקר: התחנה המרכזית של באר־שבע. המקום מסודר היטב, ובניגוד לערים אחרות שבהן המרכזית עשויה להיות מבלבלת, כאן ברור מאוד מהיכן יוצאים האוטובוסים. יותר מזה, תחנת הרכבת המקומית, שהיא תחנה גדולה ושימושית, ממוקמת במרחק צעדים ספורים. יעילות היא מצרך נדיר בכל הקשור לתחבורה ציבורית, אך הקו הזה עובר את המשוכה בהצלחה גדולה.
קו 470
ירושלים – 10:13 -> עצירה: מחלף חמד -> באר שבע 11:52 | 103.2 ק"מ // 99 דקות
