זה לא סוד שהעולם הולך ונעשה חברתי. אנחנו משתפים בינינו מתכונים, תמונות וכל דבר אחר שקורה בחיינו. בווייז אנחנו מדווחים זה לזה היכן עומדת ניידת ואיפה נעצר רכב בשולי הכביש ואיירביאנבי כבר הפך להגדרה הסטנדרטית לסאבלט. יש הלוואות חברתיות וטרמפים מתוכננים, ומי יודע – אולי יום אחד גם שיניים תותבות יהיו שיתופיות. במסגרת השינוי הזה, בחודש האחרון נתבשרנו על מיזם חדש: "שלמה־שייר", הרכב השיתופי של חברת ההשכרה שלמה סיקסט. יצאנו לבדוק, וחזרנו עם המלצות.
בראש ובראשונה, עוד לפני שתרצו לשכור את אחד מכלי הרכב שפזורים ברחבי העיר מומלץ להוריד את היישומון ולהקדיש לפחות חמש דקות להתחברות ולהרשמה. תידרשו לסרוק את הרישיון שלכם, למלא את פרטי האשראי, לחתום על הסכם השכרה ואפילו לערוך "בדיקת חיוּת". יש מי שיעדיף ללכת לרופא, אחרים אולי סתם יצבטו את עצמם, אך לחברה המפעילה של הרכב השיתופי יש שיטה אחרת – רק מי שביכולתו להחזיק את המצלמה הקדמית מול הפנים ייחשב לחי. לשבח התהליך נציין כי ההוראות וההסברים באפליקציה די ברורים ולעיתים אפילו מעלים חיוך.
מיד עם הורדת היישומון, ראו הוזהרתם, תטורגטו בכל מקום כמי שמתעניין ברכב שיתופי. מרשתות חברתיות ועד לאפליקציות נידחות, בכל מקום יפציעו פתאום פרסומות עם פרזנטור של המיזם על רקע כתום. אגב, אם בפרסומות של המיזם עסקינן, אי אפשר שלא לתת כמה נקודות טובות על דיוק בסיווג קהל היעד: רובן פזורות בתחנות האוטובוס של תל־אביב.
לאחר מילוי הפרטים האישיים תגיעו סוף־סוף למפה שבה תידרשו לבחור איזה מהרכבים בקרבתכם תרצו לשכור. בשלב הזה המיזם מאבד שתי נקודות לפחות. קודם כול, היה קשה מאוד, על גבול המתסכל, להבין היכן בדיוק ממתין לנו הרכב. בנוסף, הסמליל של משתמש באפליקציה הוא דמות מסוג זכר. תל־אביב, אכזבת.
הרכב חיכה בחניון של תחנת רכבת, מקום נגיש ונוח. לו הייתם חונים בו בעצמכם, כנראה הייתם משלמים לא מעט. המכונית עצמה הייתה תענוג. האיתות עדין ונעים לאוזן, אפילו הצפצוף במקרה שלא חגרתם לא צורם במיוחד. הברקס רך כמו חמאה, ובכלל, האוטו היה נקי וחדש ברמה כזו שעשה רושם שלא השתמשו בו מעולם. נראה שלא קל לחנך ציבור לצרוך אחרת את התחבורה שלו.
מעמד לטלפון מותקן בתוך המכונית, ולמתקדמים יותר, אפשר לחבר את המסך של האוטו לנקודה חמה. עם התנעת המכונית הרדיו יידלק ויזכיר לכם לנסוע לאט. לצערכם, בבני־ברק, ברמת־גן, קל וחומר בחיפה, לא תמצאו חניה שמורה למכוניות של מיני־קאר. אם מיזמים כאלה יתרוממו בערים נוספות בארץ, או אם חניה שלהם בכחול־לבן תהיה בחינם, זה עשוי לעזור.
"התדלוק עליכם – הדלק עלינו" מבטיח הצג. חוויית התדלוק ללא תשלום היא אומנם אשליה בלבד, אך היא בכל זאת שווה לא מעט. יחד עם זאת, היא לא שווה מספיק עבור הטרחה של חיפוש תחנת דלק קרובה למקום ההחזרה. בעת חזרתכם לחניון, ייפתח השער באלגנטיות, ומיד תקבלו דיווח על מחיר הנסיעה.
המחירים, אגב, לא זולים. מחיר הבסיס הוא 80 שקלים לשלוש שעות הנסיעה הראשונות, לא כולל הקילומטראז' – עליו תשלמו לפחות שקל לקילומטר. על כל שעה נוספת ייגבו עוד 4.5 שקלים. השמועות מספרות כי באזורים החרדיים פועלות חברות מקבילות וזולות בהרבה.
שלמה־שייר הוא לא השירות היחיד שפועל באזור. העירייה אף מפעילה את "אוטותל" של חברת car2go, שמיועד לנסיעות בתוך תל־אביב. למגזר החרדי יש גם שירות משלו בשם "סיטי־קאר", שהוא זול יותר מהאחרים אך, כמובן, לא מאפשר נסיעה בשבת וחג.
אחרי הכול, אם משווים את החוויה הזו לשכירת רכב שגרתית, הרי שהנוחות של איסוף רכב מהיכן שתרצו ובכל שעה עולה על הכול. עם זאת חשוב להדגיש: חייבים להחזיר את הרכב למקום שממנו אספתם אותו. החוסר היחיד בנוכחות אנושית מצד החברה מורגש כשהשארתם איזו חבטה באוטו ואין מי שינזוף בכם.
