"כתיבת סיפורת היא דרך להיכנס עמוק לתוך עצמך ולהאיר בדיוק את הדברים שאתה לא רוצה לראות או להניח למישהו אחר לראות, ובדרך כלל מתברר שהדברים האלה הם (למרבה הפרדוקס) בדיוק אותם דברים שמשותפים לכל הכותבים והקוראים ומעוררים אותם להגיב, להרגיש. הסיפורת נעשית דרך מוזרה לחזק את עצמך ולומר את האמת במקום שתהיה דרך לברוח מעצמך או להציג את עצמך בדרך שבה נדמה לך שיאהבו אותך. התהליך הזה הוא מסובך ומבלבל ומפחיד, והוא גם עבודה קשה, אבל מתברר שהוא הכיף הכי גדול שיש".
הציטוט הזה, הלקוח מהמאמר הנושא את שם הספר "טבעו של הכיף" מאת דיוויד פוסטר ואלאס, ממחיש בצורה כמעט מצמררת את הגדולה של ואלאס ככותב מבריק, צולפני ורגיש. ואולי בעיקר את גדולתו של מאבחן רפואי כמעט של כתיבה ושל תהליכים נוספים שעליהם הרבה לכתוב בחייו – ספרות, תרבות פופולרית, כתבות ניו ז'ורניליזם, פוליטיקה וכיוצא באלה.
המאמר הזה, הפותח את הספר, הוא גם הטוב והכובש ביותר, והוא שזור רגעים כנים של התבוננות, שאמנם יוצאים מתוך כתיבת סיפורת אבל בעצם יכולים להוות מנטרות קיומיות שימושיות לכל תחום בחיים המודרניים כמעט. זה מאמר שצריך ללמד אותו לפחות בכל תוכנית לכתיבה יוצרת. במילים פשוטות יחסית הוא מצליח לזקק את מה שכתיבת סיפורת צריכה ויכולה להיות; כלומר מחדד אותה כרכיב אמנותי־תרפויטי, ומסלק ממנה כל אלמנטים בידוריים שכל כך פשו בה.
המילה "כיף" קצת מטעה ויוצרת קונוטציות של קייטנות ולונה פארקים וגלידה, והיא אולי משליכה על הטרגדיה של ואלאס, שסבל מדיכאונות ובסוף שם קץ לחייו. ואלאס הגיע לגבהים נדירים בכתיבה שלו, ואם זה גרם לו רק להרגיש מעין "כיף", כאילו זה סיבוב בקניון או הליכה לקולנוע במוצאי שבת בעיירת רפאים דרום מערבית, ולא התעלות רוחנית או תחושת אופוריה נדירה שאין דבר שישווה לה – זה בהחלט מספר משהו על המקום הנפשי שלו ועל חוסר האפשרות של גאולה ושל מילוי הנשמה.
מכות שוט מילוליות
כפי שהציטוט לעיל והמאמר ממחישים את הגדולה של ואלאס ככותב, חלקים רבים בקובץ המאמרים והרשימות על ספרות מציגים דווקא את חולשותיו. עד כה ראו אור שבעה תרגומים של כתביו לעברית, חלקם פרוזאיים, רובם ממוארים, ולמרות שבכל אסופה כזו הברק מכה מספר פעמים, עדיין לפרקים הם גרמו לתהות לגבי הבחירות שנעשו בהם. בחירות שהתקבלו מן הסתם בידי עורכיו האמריקנים כמעין הוקרה לפועלו, נוכח חייו הקצרים והדרך שבה סיים אותם.
דומה כי המחשבה שהנחתה את הבוחרים הייתה אלבומית והנצחתית, אך לא כל ניסיון התחכמות – ובספר יש כמה וכמה כאלו – נועד לפרסום. נראה כאילו מישהו מצא את כל הקבצים בתיקיית המחשב שלו ולא הפעיל מערך סינון, אלא נסחף בהתלהבות. לדוגמה, ואלאס כתב כל מיני סילבוסים בצורה קצת שונה, וזה חביב למדי, אבל לרובם אין ערך, למרות שאפשר להבין את המחשבה שליוותה את הבחירה בהם. לא כל טקסט שמתרומם מעל הטכני והבנלי הוא איכותי. והטקסטים הללו, חביבים כשלעצמם, מעוררים בעיקר השתאות מפוהקת.
אפשר לחלק את הספר לשלוש קטגוריות: למאמרים שפרסומם מוצדק בהחלט, כמאמר הנושא, וגם המאמר הארוך, שהוא לבו של הספר, על טלוויזיה וסיפורת אמריקנית. לכאורה אפשר ללמוד ממנו לא מעט, וואלאס מראה בו יכולת ניתוח מרשימה של החברה האמריקנית דרך הטלוויזיה. לקורא ישראלי שאינו מומחה לתקשורת זו עלולה להיות חוויה מעט מייגעת ומאוד פנים־אמריקנית, שזורה בדוגמאות שאין לנו מושג בהן, והאמת – הן לא בהכרח מעוררות תשוקה לגלות זאת. הקטגוריה השנייה כאמור היא אותם חלקים מתחכמים כמו הסילבוסים והצהרת כוונות של סדנה לכתיבה יוצרת, והקטגוריה השלישית היא קטגוריית ביקורת הספרות.
ואלאס דן בין היתר ביצירותיהם של פרנץ קפקא, חורחה לואיס בורחס, ג'ון אפדייק ועוד. במאמרים האלה ניכרת טביעת העין הייחודית שלו כמבקר. איכשהו הוא תמיד מצליח להעביר חוויית קריאה חלופית, לראות ממדים מסוימים ביצירות שבדרך כלל מתעלמים מהם, ומנגד להזניח דווקא את הממדים המובנים מאליהם. אלה יותר מסות מאשר מאמרים בעלי ניחוח או מבניות אקדמיים, וזו סוגה ספרותית שקצת הלכה לאיבוד בשנים האחרונות. היא לא מוצאת לה זירות ראויות. וכמובן, מספר הקוראים של מסה ספרותית מאתגרת, חסרת גבולות ברורים, שיכולה להתחיל בסוגיה אחת ולקפוץ – כבמין הפרעת קשב סגנונית – לסוגיות אחרות, ולא תמיד לקשור את הקצוות – הולך ומתמעט.
בולט בקטגוריה הזו הוא מאמרו על "עד קץ הזמן" של ג'ון אפדייק. הוא לכאורה מצליף בספר הזה ללא רחם, אבל שומר על כבודו של אפדייק המוקדם, ומלבד מכות שוט מילוליות ומשעשעות כשלעצמן, למי שחובב זירות אגרוף מנומקות, הוא עושה בו כמעשה דן מירון בשירתו של אלתרמן. כלומר, בודק את האלמנטים מבחינה מתמטית, מציב אותם כרשימות מצאי מספריות, וכמו מוכיח את התמות שלו לא דרך נימוקים אלא בדרך כמותית, ויש בדרך הזו משהו מאוד קוסם שכמו מראה את חומרי הבניין של הרומן המושמץ. יחד עם זאת, עדיין נודף מהמאמר הזה ניחוח מעט לא הוגן, השתלחותי, אפילו סאדיסטי. "עד קץ הזמן", בסופו של דבר, הוא לא רומן כזה מופרך וגרוע כפי שוואלאס עושה ממנו.
הצלחה מסחרית מפתיעה
בסופו של דבר, הספר הוא כאמור חוויה לא אחידה. הוא מזמן הרים, אך גם גאיות. הוא מראה את ואלאס בחוזקותיו, אך גם ברגעים הפחות מוצלחים – נטייה שמעט חוזרת בספרי הרשימות השלו. במאמר "טבעו של הכיף" הוא מוסיף ומחדד: "90 אחוז מהחומרים שאתה כותב מונעים ומתודלקים על ידי צורך עצום שיאהבו אותך. התוצאה היא סיפורת מחורבנת, והעבודה המחורבנת חייבת לנחות בפח האשפה, לאו דווקא בגלל איזו יושרה אמנותית, אלא פשוט מפני שעבודה מחורבנת תגרום לכך שלא יאהבו אותך". אם ואלאס אכן עמד מאחורי המילים האלה, יש איזה כשל לוגי במשפט הזה, כי גם אם חלק מהחומרים לספר הוא לא כתב מתוך צורך שיאהבו אותו, עדיין על חלקם כאמור היה אפשר לוותר. פח האשפה לצורך העניין הוא בכל זאת מקום מעט אכזרי.
אי אפשר לכתוב על ואלאס מבלי להתייחס להצלחה המסחרית המפתיעה שלו כאן. לכאורה, העולם שהוא מביא עמו הוא ברוב המקרים עולם מאוד פנים־אמריקני, עולם שאת דקויותיו קל להחמיץ, לפיכך הנגישות לחלק ניכר מכתביו היא מוגבלת, גם מבחינה סגנונית. זו כתיבה מאתגרת, עם לופים מחשבתיים והערות שוליים מפלצתיות, ועדיין דומה כי כל תרגום חדש שלו מצליח להשתחל, גם אם לשבועות מעטים, לרשימות רבי המכר. חשוב לזכור שיצירתו הגדולה והמשמעותית, הרומן עב הכרס Infinite Jest“" שיצא ב־1996, עדיין לא תורגם. אמנם גורמים בכירים בתעשייה טוענים כי עובדים על זה כעת. סביר להניח שהרומן הזה, על אף קשייו האינהרנטיים, יעמיד את הקורפוס של ואלאס, לפחות בעיני קוראי העברית, במקום קצת יותר מאוזן נוכח רשימות כמו "מכללת פומונה, אנגלית, סדנה בכתיבה עיונית יוצרת, אביב 2008".
טבעו של הכיף, רשימות ומאמרים על כתיבה וספרות, דיוויד פוסטר ואלאס, מאנגלית: דבי אילון, ספרית פועלים, 2018, 240 עמ'
