זהו ספרו השני בפרוזה של תומס אוגדן, הפסיכואנליטיקן הידוע. הוא מצטרף אל שוק הספרים רווי הידוענים. בין פוליטיקאים שכותבים על חוויותיהם בכלא לעיתונאים שכותבים על פוליטיקאים, המושג "ספר" הורחב, והוא לאו דווקא קשור לספרות. אבל דווקא במקרה של אוגדן, החיבור לפרוזה מסקרן. כי מהו הסופר אם לא מנתח מקרים ודמויות. ומה עושה הפסיכואנליטיקן אם לא לש בפרטים ובונה מהם נרטיב. חקירת הדמויות ומה שמניע אותן משותפת לשני המקצועות.
זהו חוזקו של הספר, וזו גם חולשתו. הדמויות שאוגדן ברא בצלמו לא מדברות, הן מנתחות. אנשים רגילים לא מדברים ככה. הם עטופים שומן ועור, שרק מעבר להם נמצאת הליבה, שאותה הניתוח חושף. ועדיין, כמו בספרו הראשון, גם הפעם התוצאה היא ספר מעניין לקריאה, שמעלה שאלות ראויות לדיון.
אהבת אמת
תחילת הספר, שגם העניקה לו את תמונת עטיפתו הדרמטית, היא בספק־תאונה: הילדה קתרין נופלת במדרגות. האם תחיה? האם תסבול מנזק בלתי הפיך? האם נפלה במקרה, או שמישהו דחף אותה? בזמן שקתרין מתנדנדת בין חיים ומוות, אמה רוז סועדת אותה, ואחות האם, מרגרט, עוזרת לטפל בשני הילדים האחרים. מנקודה זו נפרש, קדימה ואחורה, סיפור המשפחה. אוגדן מפליא לתאר תהליכים, אבל מבחינת עלילה נוטה לטוויסטים טלנובליים. מי שאוהב להיות מופתע מתפניות בעלילה ירצה אולי להימנע מקריאת השורות הבאות.
הסיפור הוא לא סיפור הנפילה של קתרין. מקץ כמה עמודים נחשף לב הספר, ומסתבר שזהו אותו לב של ספרו הקודם: הורים שלא מצליחים לאהוב את ילדיהם.
לאם המשפחה, רוז, יש שלושה ילדים. סמוך ללידת הבת השלישית, קתרין, נהרג אבי המשפחה בתאונת דרכים. רוז, אלמנה טרייה ויולדת טרייה, מוצאת את עצמה קורסת. נוסף על כל אלו היא צריכה להמשיך להתמודד עם יחסיה עם בנה האמצעי, דמיאן. היחסים איתו היו קשים עוד קודם. היא מרגישה אשמה ומותשת, ולאחר חיבוטי נפש מחליטה לעשות מעשה. היא מבקשת מאחותה היחידה, מרגרט נטולת הילדים, לאמץ את דמיאן.
דמיאן הפעוט מנותק ממשפחתו ועובר להתגורר עם מרגרט ועם סיביל המטפלת. השלישייה יוצרת מבנה משפחתי חדש, שבו מרגרט, לתחושתה, בתפקיד האבא המסורתי: מפרנסת, נמצאת רוב היום בעבודה, וזוכה לכבוד מרוחק. החום והקשר היומיומי של דמיאן הם עם סיביל, המטפלת. כשסיביל עוזבת דמיאן נכנס לדיכאון, ומוחזר אל ביתו המקורי.
כך מתאר אוגדן את סיביל: נהדרת במקצועה, אינטואיטיבית ובעלת ניסיון. אבל היא לא יכולה להיקשר אל דמיאן כמו אל בנה, כי היא יודעת שהיא זמנית בחייו. והתלות בה והפרֵדה הבלתי נמנעת גובים מחיר רגשי. קשה שלא להרגיש שכשאוגדן מדבר על סיביל הוא מדבר על עצמו. ויותר מזה: קשה שלא להרגיש שאוגדן הסופר כופר בתפקידו של אוגדן המטפל. זהו, במידה רבה, ספר על טיפול. המטפל יודע מה המטופל צריך ואיך להעניק לו את זה. אבל הוא לעולם לא יוכל לתת למטופל את תרופת הקסם שהוא באמת זקוק לה: אהבת אמת וקשר בלתי מותנה.
הגדרות ומודלים
אפשר להגיד שגיבורת הספר היא המשפחה המתפרקת. מה שמפרק אותה הוא דווקא הניסיון להגדיר מהי משפחה, ולתקף אותו ברציונל ובחוקים. החוקים מנסים לאכוף את מה שנחשב טבעי. מה טבעי? שמשפחה מורכבת מאבא, אמא והילדים שנולדו להם. שאמא תמיד אוהבת את ילדיה. מה עושים אם חוק הטבע מופר? מתערבים ומתקנים.
אבל האמת היא שאין שום דבר טבעי בניסיון לכפות את הסדר הטבעי. אמת נוספת: ההתכנסות של משפחה מונוגמית גרעינית בסביבה אורבנית היא מודל שלא היה קיים לאורך רוב ההיסטוריה. דרוש כפר שלם כדי לגדל ילד. המודלים המשפחתיים ההיסטוריים היו מגוונים הרבה יותר. צריך לומר בהגינות: ההתכנסות למבנה מוגדר יחיד, כשכל משפחה גרעינית מתגוררת לבד, ומתמודדת לבד, הביאה לעולם הרבה צער. יש כל כך הרבה בדידות בהתכנסות אל מודל יחיד, וכל כך הרבה תחושות אשמה כשהוא לא עובד.
רוז היא תוצר של האמונה שאת מה שטבעי ניתן להשיג באכיפה חוקית. היא מאמינה באמת ובתמים שטובתו של דמיאן מחייבת שיגדל עם אמא אוהבת ומכילה יותר ממנה. לכן היא מוסרת אותו. לטובתו. מרגרט, אחותה, מאמינה שטובת הילד מחייבת ניתוק מאחיו ומאחותו, כדי שיקימו מבנה משפחתי יציב. מה היה קורה לו רגשותיה של רוז כלפי דמיאן, קשים ככל שיהיו, היו נותרים עמומים, ולא מנותחים ומוגדרים? מה היה קורה לו הייתה מבקשת מאחותה הקרובה אליה עזרה בתוך התא המשפחתי הקיים? בהמשך ישאל אותה גם דמיאן את השאלה הפשוטה הזו, ולא תהיה לה תשובה.
אבל לאוגדן, כך נראה, דווקא יש. הוא מכיר במציאות פשוטה: לפעמים אנשים לא מרגישים את מה שהם אמורים להרגיש. יש אמהות שלא אוהבות את ילדיהן. ויש נשים כמו מרגרט, שלא מרגישות צורך בבעל או בילדים. כולם חורגים לפעמים מהמודל, כולם זקוקים לעזרה. איך נינצל? ככל הנראה לא בהתעקשות על תבנית. מרגרט מתייסרת שנים ארוכות על חוסר ההתאמה שלה למודל הנשי. אחותה, בעלת המשפחה, מתייסרת על בעיות בהתאמתה למודל האימהי.
במודל הטבעי באמת, והפחות מנותח, שתיהן פשוט משלימות האחת את צורכי השנייה. אף אחד לא היה חולם, בשם טובת הילד, לעקור אותו ממשפחתו הגרעינית, והייתה לו דודה שאוהבת אותו. הוא היה צומח אל כיוון האהבה והחום כמו צמח בכיוון השמש. נראה כי הכלל הראשון ברפואה מתאים גם ברפואת הנפש. פרימום נון נוקרה. קודם כול אל תזיקו.
נזקי הניכור
לאחר כמה שנים אצל מרגרט, דמיאן מוחזר לבית אמו. אבל הנזק כבר נעשה. הוא לא מרגיש בבית, ואין לו רגשות טבעיים של בן ואח כלפי בני משפחתו. את המודל לחיקוי שילווה את חייו הוא מוצא דווקא בקולנוע. הוא ואחיו צופים בסרט "רוקי" ומאמצים את מודל הסרט: רוקי והמאמן שלו. ארין, האח, בתפקיד המאמן, ודמיאן בתפקיד המאומן. כך הם מבססים את החיבור המחודש ביניהם.
חיבור מחודש בעייתי יותר, וקשה יותר לקריאה, הוא החיבור של דמיאן לאחותו קתרין. הוא גדל הרחק ממנה בשנים הקריטיות. כשהוא חוזר הביתה הוא לא רואה בה אחות. אפשר לכעוס על אוגדן על ההליכה למחוזות האלו דווקא. אפשר להיגעל. אפשר להאשים אותו בטלנובליות. הכול נכון, אבל אי אפשר להתעלם גם מהאמת הפשוטה: אח שנותק ממשפחתו לשנים ארוכות ואז נמשך לאחותו זה לא "לא טבעי". בדיוק להיפך. זו תגובה טבעית שמתאפשרת בעקבות מצב לא טבעי.
דמיאן יתבגר וימצא, בסופו של דבר, משפחה שאיתה הוא מרגיש בבית. בקרב אנשים דומים לו הוא ירגיש, לראשונה בחייו, אהוב ושייך. דמיאן לא ייחודי בזה. כולנו יתומים ומהגרים, ומחפשים לחזור אל הבית שמעולם לא היינו בו. הוא ייחודי בזה שהניסיון הטכני להעניק לו מודל משפחתי משופר צרב בו צלקות שמנעו ממנו, בסופו של דבר, להגיע הביתה. בגלל עברו הוא נאלץ לוותר על המשפחה הנפשית שהוא מוצא, וזו הטרגדיה האמיתית.
לא אימא שלי, תומס ה' אוגדן, מאנגלית: יואב כ"ץ, עם עובד, 2018, 318 עמ'
