מעריציה הרבים של סדרת "החברה הגאונה" של אלנה פרנטה לא זקוקים לתמריץ כדי לקרוא את "הסיפור של הילדה האבודה", החלק הרביעי והאחרון בסדרה שפורשת את סיפור חייהן וחברותן של שתי נשים, לילה ולֶנוּ, שגדלו יחד בשכונה ענייה בנאפולי. בספר זה מגיעה העלילה לסיומה עם החזרה לנקודת הפתיחה של הסדרה – היעלמותה הלא־מוסברת של לילה.
"הסיפור של הילדה האבודה" נפתח לאחר שלֶנוּ פירקה את נישואיה כדי לחזור לאהוב נעוריה, נינו, שהיה בעבר המאהב של לילה. זהו רק היבט אחד של האופן שבו חייהן של שתי הנשים הללו מצטלבים ומשולבים זה בזה באופן בלתי נפרד. הרומן עם נינו יביא את לנו בחזרה לעיר הולדתה, נאפולי, וכמובן לחידוש הקשר האינטנסיבי עם לילה, שמעולם לא עזבה.
אך הסערה הרומנטית שפותחת את הרומן היא רק נקודת ההתחלה ברצף האירועים היצרי והמטלטל שהספר כולו מעמיד. הספר, שמתאר את רוב חייהן הבוגרים של שתי הנשים, מתאפיין בשפע של מאורעות דרמטיים, החל מהתפרקות של נישואין ועד לרעידת אדמה הפוקדת את נאפולי, ועוד הרבה בדרך. העלילה סוחפת, שוקקת חיים ותשוקות, ומלאה מגוון של דמויות אנושיות, מלאות ומורכבות. אך מעל כולן מתנשאות צמד החברות – לילה, הבורקת באור הערצתה האינסופית של חברתה, ולנו, המקדישה את עצמה לסיפור חייהן של השתיים ומאפשרת לנו הצצה לעולמן הנפלא והמסובך.
שתי החברות ממשיכות בתנועת הנדנדה של מערכת היחסים שמגדירה את חייהן מילדות. השתיים, אשר בעבור כל אחת מהן האחרת היא "חברתה הגאונה", מבינות את עצמן ואת חייהן דרך השנייה. את הסבך הזה של חברותן מנסה לנו להתיר דרך הכתיבה על חברתה כדי להבין אותה: "כתבתי חודשים וחודשים כדי לשוות לה צורה שקווי המתאר שלה לא יתמוססו, ולגבור עליה, ולהרגיע אותה, וכך, מן הצד השני, להרגיע את עצמי" (עמ' 474). נדמה שדרך הכתיבה מתעלת לֶנוּ את רוחה של לילה, שחודרת לתוכה כמו דיבוק, והופכת את שתיהן לבליל אחד, כפי שחברות אמת יכולה להיות.
משהפכו לאמהות, שתי הנשים אף חוזות בדור חדש שמשקף ומשחזר את הקשר המופלא ביניהן. כאשר בתה של לֶנוּ מתקרבת ל"גיל של רפאי הנעורים שלנו" (עמ' 113), המבט הבין־דורי על יחסי הדור הצעיר הופך לפתע לבבואה מרתקת של יחסי האמהות. הספר חוקר בצורה כנה ומסעירה את עולם ההורות, בעולם שבו המבנה המשפחתי המסורתי הולך ומתפרק. הניסיון לאחוז בבן זוג, בילדים, במשפחה, כמקור של יציבות וביטחון מתגלה כקשה עד בלתי־אפשרי עבור שתי הנשים הללו.
גדולתה של אלנה פרנטה היא בכך שהיא מצליחה לתפוס במילים משהו מכוח החיים, הצער, היופי והכאב שמניעים את דמויותיה. סגנון כתיבתה לא נוטה לפיוטיות, אלא דווקא לפשטות ולישירות. יכולת האבחנה הנהדרת שלה היא שמאפשרת לה לתאר את החיים דרך דקויות הרגש ולהפוך את הדרמה האנושית למושא למבט מעמיק וחודר. היא מצליחה להביא את דמויותיה לדף כ"יצורים גדושים, דחוסים בפיזיקה, אסטרופיזיקה, ביולוגיה, דת, נשמה, בורגנות, פרולטריון, הון, עבודה, רווח, פוליטיקה, המון משפטים הרמוניים, המון לא־הרמוניים, כאוס בפנים וכאוס בחוץ" (עמ' 285). עם עומק הרגש, היופי והנוראות של החיים שפרנטה מצליחה לתפוס, היא מציגה בצורה מורכבת ומרעננת יחסים עמוקים, מלאי חיות ובלתי־אפשריים של חברות בין נשים – יחסים שקודמים עבור השתיים לכל זיקה אנושית, זוגית ואפילו אמהית.
סיומה של הסדרה הזו, שחוזר לנקודת ההתחלה, מדגיש כיצד היא הצליחה להעביר אותנו מסע כל כך מטלטל, עד כי נדמה שבאמת חווינו עם לילה ולֶנוּ חיים שלמים, ומצליח לכווץ את הלב, בתנופה רגשית וספרותית שכבר מזמן לא נראתה על הדף הכתוב.
הסיפור של הילדה האבודה אלנה פרנטה, תרגום: אלון אלטרס, הספרייה החדשה, 483 עמ'
