כל אדם שלומד חסידות, מלמד או חוקר את התנועה, מוצא את עצמו שואל את השאלה: האם החסידות היא תנועה שתפארתה מאחוריה, שפרחה בעבר והתנוונה, או שעודנה הוויה רוחנית והגותית חיה ותוססת? האם החסידות היא תנועה שמרנית בעיקרה, קהילות של יהודים מסורתיים מן הסגנון הישן, או מערכת של אמונות, דעות, ותפיסות קיומיות ופסיכולוגיות אקטואליות ורלוונטיות? הופעתו של הספר "אור חוזר – עולמה של החסידות" מציפה מחדש דיון חדש־ישן, שרק חלקו עלה עד כה אל פני השטח.
פריחתה של החסידות בישראל בעשורים האחרונים ניכרת בכל פינה, כמו גם בין דפיו של מוסף זה. החסידות לצורותיה השונות היא כיום בשר מבשרה של היהדות הישראלית. מקומה מזמן אינו רק בין חומותיה של החברה החסידית־חרדית, ונראה שהיא אינה תלויה עוד ב"מקום", בסוציולוגיה ובהקשר חברתי־מסורתי. הדבר ניכר בעיקר בכניסתה של החסידות אל מרכז הזהות הדתית־לאומית לגווניה. בעבר הלא רחוק, מוסדות הדגל כמו ישיבת מרכז הרב או ישיבת "הגוש" באלון־שבות, היו ליטאיים בתפיסתם ובגישתם הביקורתית כלפי החסידות. כיום גם בישיבות אלו מצויים ספרי חסידות.
למעשה, כמעט לא ניתן למצוא מוסד חינוכי כלשהו בציונות הדתית, מתיכונים ובתי ספר ועד ישיבות גבוהות ומכינות, שאין בו לימוד חסידות ואף נוכחות חיה של הרוח החסידית. רבים מזהים את הרב שג"ר, הרב מנחם פרומן, הרב עדין שטיינזלץ וכמה אישים נוספים כמי שפתחו את השערים אל החסידות בעולם הישיבות הלאומיות ובציונות הדתית בכללה. רבים מלומדי החסידות כיום, בציונות הדתית ומחוצה לה, ניזונים מרוחה של החסידות כל כך, עד שהם חשים בשר מבשרה. חלקם יעידו כי תורתה של החסידות היא מרכז עולמם היהודי ומרכיב עמוק בזהותם היהודית־ישראלית. לא מפתיע כי במקביל לכך התפתח בשנים האחרונות גם מחקר החסידות בתנופה ובגיוון שלא נראו קודם לכן.
לפני כמה שנים זכיתי להיות שותף בהקמתה של הקתדרה לחסידות באוניברסיטת בר־אילן, בראשותו של פרופ' צבי מרק. הקתדרה הצעירה פעלה בתוך המחלקה לספרות עם ישראל, אולם החידוש בה היה שיתוף פעולה בין דיסציפלינות שונות: ספרות, היסטוריה, מחשבת ישראל ואפילו מוזיקולוגיה. שיתוף הפעולה הבינתחומי והבין־מחלקתי מעיד על כך שהעיסוק בתחום החסידות עשוי להגיע מזוויות שונות. יש העוסקים בעיקר בהגות החסידית וברוחה; קרוב לכך הוא העיסוק בדרשות ובסיפורים כחלק מתחום הספרות העברית. אחרים מתעניינים דווקא בזווית ההיסטורית של חקר התנועה, בגיאוגרפיה שלה ובאירועים שהשפיעו על הקהילות ותפוצתן.
הזוויות השונות הללו אינן סותרות כמובן זו את זו. החסידות היא תנועה שהשפיעה בתקופות מסוימות על מיליונים, וכשליש מן החברה היהודית היה נתון להשפעתה. ברור כי לא ניתן לצמצם את העיון בה לתחום דעת אחד. אכן מתאים לחסידות להיות נחקרת גם כספרות, גם כהגות וגם כהיסטוריה. לא מן הנמנע לחשוב גם על הסוציולוגיה, הפולקלור והמוזיקולוגיה כבתי אחיזה נוספים שיכולים לתרום להבנתה.
בעלי חיים, חלומות וקולות
חדי העין יודו שיש ניגוד מסוים, ההולך ועולה על פני השטח, בין הגישות השונות אל החסידות. מתח סמוי קיים בין שתי גישות מרכזיות – זו שניתן לכנותה "היסטורית", לעומת זו ההגותית־ספרותית. כמה חוקרים חשובים, היסטוריונים אך גם חוקרים מתחומים אחרים העוסקים בחסידות, עושים זאת מתוך הבנה כי מדובר בתנועה חשובה – כזו שראשיתה בחבורות קטנות, המשכה בתנועה של רבבות ומיליונים במאה ה־19 – אולם סופה קמילה, ניוון והתכנסות אל הקהילות החרדיות בנות הזמן. גישה זו מתבוננת בחסידות מבחוץ, מתפעלת מתִפארת העבר ומהשפעתה הרבה, אולם בהכללה ניכר בה המבט הסוציולוגי. בכמה מהמחקרים ניכרת התעלמות מן החסידות כתנועה שבמרכזה עולם ערכים, תיאולוגיה ושיטות רוחניות. אלה ינסו לסקור אותה במבט "אובייקטיבי", כתופעה היסטורית חשובה, אך לא כתופעה רוחנית־תרבותית אקטואלית ובת ימינו.
סיכום מרשים של הגישה שאני מכנה כאן "היסטורית" נמצא בספר עב הכרס, פרי עבודתם המרשימה של קבוצת היסטוריונים חשובים, שיצא לאור לפני כשש שנים: "Hassidism – A New History" (בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 2017). הספר מכיל סקירה מקיפה על תולדות חייה של התנועה, על אגפיה הגיאוגרפיים ועל סממניה הסוציולוגיים והפולקלוריים. ומה לגבי רוחה של החסידות ועולמה הדתי והתיאולוגי? בעניין זה מציע הספר מאמר חתימה חשוב, פרי עטו של מורי ורבי פרופסור ארתור גרין, העוסק בניאו־חסידות, שגרין הוא ממעצביה. אולם עבור רבים מלומדי החסידות אין די בכך. רבים מאלו שנושמים את החסידות בישראל כיום יתנערו מן התוספת "ניאו" למרכיב החסידי בזהותם, בדיוק כשם שיתנערו מהגדרתם כ"ניאו־ציונים", "ניאו־דתיים" או "ניאו־יהודים". עבורם החסידות נתפסת כהוויית חיים עקבית, כזו הנמשכת מימי הבעל שם טוב ועד למאה העשרים ואחת, והם חשים חלק ממנה. אנשים ונשים כאלו יחפשו סיכום של ההגות החסידית ותורתה כפי שהם לומדים ונושמים אותה כפרקטיקה, כאורח חיים וכהוויה חיה בת ימינו.
הספר "אור חוזר" הוא המענה הטוב ביותר שניתן לכך עד כה. זוהי אנציקלופדיה נרחבת בת כשלושים ערכים, הנוגעים בהגותה ובעולמה הרוחני של החסידות. בין הערכים: ארץ ישראל, האישה, דבקות, משיחיות וגאולה, לימוד תורה, ניגון, ריקוד, תפילה, ועוד רבים. הערכים נכתבו בידי חוקרים שונים, אנשי ספרות, מחשבת ישראל, היסטוריה ותחומים נוספים. המשותף כמעט לכולם הוא הרצון לשרטט את החסידות כ"תורה", כפרקטיקה וכאורח חיים, וכמשאב תרבותי ודתי חי ומשפיע. את המפעל יזם הפרופ' יואב אלשטיין לפני יותר מעשרים שנה, ופרופ' רלה קושלבסקי מן הקתדרה לחסידות בבר־אילן טרחה לאורך שנים על הגשמתו. מי שערך את הספר לצורתו הסופית הוא ד"ר אבישר הר־שפי, חוקר חסידות ומרצה בקתדרה על שם רבי לוי יצחק מברדיטשוב.
כמה עקרונות בולטים באופן שבו נכתבו הערכים שבספר. ראשית, הערכים משמשים לא רק סיכום של הנושא, אלא גם כאנתולוגיה, כמקראה. כל ערך מכיל ציטוטים, לעיתים ארוכים למדי, בעיקר מספרות הדרוש החסידית, המובאים במלואם. הקורא מוזמן "ללמוד" את הקטעים ולא רק לקבל סיכום של הנושא. מבחינה זו, הספר הוא כלי עזר חשוב ללומד ולחוקר, בעיון ובהנגשה של המקורות עצמם.
בנוסף, בכל הערכים ניכרת ההתייחסות לחסידות כתנועה רבת פנים שאינה עשויה מקשה אחת. הערכים מכילים תיאור של ניגודים פנימיים וגישות שונות אל נושא אחד. בהמשך לכך, ומתוך הבנה כי עשרים או שלושים העמודים שבהם זכה כל ערך אינם מסוגלים להקיף נושאים מרכזיים כמו לימוד תורה, דבקות או שמחה, מופיעה בסוף כל פרק רשימת מקורות לעיון מחקרי נוסף. בחירת הערכים נבונה ומפתיעה. למשל, העיסוק ביחסה של החסידות לבעלי חיים (אבישר הר־שפי), לחלום (רועי הורן וצבי מרק), לקול (דניאל רייזר) או לניגון (שרה פרידלנד בן־ארזה) – מעשיר ומעורר מחשבה.
מה שמותר לצדיק
הספר מכיל גם כמה סקירות רוחב מקיפות ועשירות, אף כי לדעתי הן רחוקות מלמצות את הדיון. כאלה הם מאמרו הפותח של יואב אלשטיין ("והכל הוא אדמת קודש"), הסקירה ההיסטורית שהוסיף דוד אסף (כולל ביבליוגרפיה מחקרית חשובה), והצגת "עולמה הרוחני והרעיוני של תנועת החסידות" (רון וקס) המובאים בסוף החיבור. לעיתים ניכר בספר הניסיון להקיף נושאים רחבים מדי. במקרים אחדים דווקא רוחב היריעה מעלה שאלות, הן על אודות נושאי משנה שלא זכו להתייחסות (למשל הביקורת על מוסד הצדיקות בחסידות פשיסחה, ביחס לערך "צדיק"), והן בדבר גישות ומקורות חסידיים שלא מצאו את מקומם. פה ושם חסרים גם מקורות ומחקרים חדשים, ככל הנראה בשל זמן הפקתו הממושך של המיזם. ובכל זאת, אין בכך כדי לפגום בעושר הרב של המקורות וההפניות לספרות דרוש, לסיפורת החסידית ולכתיבה המחקרית.
אלקט כמה שושנים מתוך הפרקים הרבים: בפרק "האישה" סוקר אבישר הר־שפי את דמותה של האישה בחסידות כמשל לתורה, אך גם כמי שמסמלת את התאווה והגשמיות. בין השאר הוא סוקר "נשים חשובות" בעולמה של החסידות, למשל מלכה אשת ר' שר־שלום מבעלז ופריידא בת אדמו"ר הזקן. בפרק "דרשה" מתייחסת שרה פרידלנד בן־ארזה גם לאופן אמירת הדרשות החסידיות כאירוע של התגלות, שיש לו מקצב פנימי ואפילו יסודות מוזיקליים. בסקירה שערכה איריס בראון על ההלכה בעולמה של החסידות היא נוגעת בקצרה ובאופן מעמיק בתופעת איחור זמן התפילה שהיה נהוג בחלק מן הקהילות החסידיות, ועורר גם ביקורת פנימית. היא מציגה תפיסה "היררכית" המתגלה בכמה מקורות, שלפיה ישנם דברים המותרים רק לצדיק, ולבסוף נוגעת גם במתחים הפנים־חסידיים סביב המושג הטעון "עבירה לשמה". שונה באופיו הוא הפרק שבו סקר תומר פרסיקו את תופעת ה"ניאו חסידות" בימינו ומקומה הסוציולוגי והתרבותי.
על כריכתו של הספר זורחות המילים "אור חוזר" על רקע מכוכב בניצוצי אורות באפלה מיסטית. העיצוב מהדהד את החידוש שבמאסף החדש – החסידות כאור שמסרב להיבלע בתהום ההיסטוריה. אין צורך למשש אותה מבחוץ; אפשר ליהנות מאורה הנמשך וחוזר עד ימינו.
ד"ר זאב קיציס הוא עורך ראשי של "זושא – מגלים את הסיפור החסידי", ראש בית המדרש במכללת כנרת ומלמד באוניברסיטת בר־אילן ובישיבת מעלה גלבוע
