נתחיל בסוף: אם "אחות לפליאדות" לא היה נכנס לרשימה של פרס ספיר, ובעיקר זוכה בו, הוא כנראה היה נשכח בתהום הנשייה כמו אלפי כותרים שיוצאים בכל שנה. אין בכך כדי להעיד על טיבו, וגם העובדה שמדובר בספר השלישי של הסופרת אורית אילן, ששני הספרים הקודמים שלה זכו בפרסים, לא הייתה עוזרת לו. ההשערה המבוססת הזו מעלה על סדר היום בפעם המיליון את הדיון בשפע היצירות שיוצאות לאור מדי שנה בישראל ואת חוסר היכולת של כולם – קוראים ומבקרים כאחד – למפות את שוק הספרים הנוכחי. השפע יוצר אפשרויות, וזה משמח, אבל גם יוצר חוסר יכולת לאמוד ולתחום את כלל היצירות לציר מארגן כלשהו.
עכשיו אפשר לפנות אל הספר עצמו. מיקה, צעירה מבטיחה ומוכשרת, עדה לתאונת דרכים שבמסגרתה ג׳יפ גורם למותו של רוכב אופניים, ונתקפת חרדה ודיכאון. לילי ואלכס, שכניה לבניין, חווים קשיים משל עצמם: לילי נעצרה בכתיבת הדוקטורט שלה והבת שלה מתנכרת אליה בעוד שאלכס, שהבת שלו ושל לילי דווקא מדברת איתו, סובל מהפרעה בריאותית שמשבשת את חייו ושאבחן בעצמו כקנדידה. אמנון, בנו של רוכב האופניים, חווה גם הוא קשיים, במקום להיות צ׳לן צעיר ומוכשר כמו שתכנן, הוא מנהל חנות למוזיקה קלאסית, ומתמודד עם הידיעה שחלומו כבר לא יתגשם.
אין צורך להכביר במילים על השפה העשירה והיפהפייה של אורית אילן, שיכולה להאיר במילים ספורות עולם ומלואו בתיאור של ריח, רגש, תקופה או אווירה. היא מנווטת ביד בוטחת את הארבעה, שמנסים למצוא את עצמם או את הדרך להתמודד עם הקשיים באמצעות עזרים חיצוניים, קביים שיכולים לתת להם תשובה, ולא מצליחים. הספר נע בין ארבע התודעות, קטעי עיתונים, מאמרים אקדמיים וכתבים רוחניים. שתי הדמויות הרוחניות הדומיננטיות הן דויד, שלא מגדיר את עצמו כמורה רוחני אבל מבקרים מכל הארץ עולים אליו לרגל כדי לשמוע את תורתו הפשוטה, ועמליה, גורו כריזמטית, שלה קבוצת מאמינים. בעוד מקומו של דויד צדדי בעלילה, לעמליה חלק משמעותי שלמרבה הצער אינו תופס נפח רב כפי שהיה מצופה, וגם התרתו מתבצעת בחופזה.
וכאן אולי טמון הקושי. ספרים נועדו ליצור לנו סדר בבלגן. יצירה היא עולם מומצא ומובחן, וההבדל המשמעותי בין אותו עולם למציאות הוא שיש לו היגיון. הספרות מציגה לנו דברים ברורים יותר מהחיים. יש בה סמלים, מוטיבים, לוגיקה פנימית, סדר, קתרזיס. בחיים יש כאוס, חוסר ודאות. בספרות – לא.
הדמויות אמינות, הספר קולח ומעניין, הצבת האירועים ב־2005 מצליחה להעביר את רוח התקופה בלי למנוע מכל קורא למצוא את עצמם בתיאור האירועים. ועדיין – ברגע ההגעה לנקודת הסוף, שבה מתברר שכולנו רקמה אנושית אחת חיה בצורה כזו או אחרת וקשורים אחד לשני בקשרים מתוחכמים יותר או פחות, מתחוור שלמעט הקשרים האלה, הנראים לעין, אין קשר עמוק יותר שקושר את הסיפורים כולם – זה לזה או למשמעות גדולה יותר מהם.
מבחינה זו יש בבחירת הספר לזוכה פרס ספיר לשנת 2022 אמירה כשלעצמה, על השרירותיות וחוסר ההיגיון של החיים, ועל קוצר ידם של כולם, אפילו של אנשי הרוח, למצוא להם מזור או תשובה. נבחרה דווקא יצירה שבה לא הכול ולא כולם ברורים ונהירים, ואין ברירה אלא לחיות את החיים עם הידיעה הזו שהמסלול ה"ברור מאליו" לא הולך להתגשם ואין לכך סיבה טובה, או סיבה בכלל.
