ז'וזף שימל הוא אחד הגיבורים הבלעדיים בסיפורת הישראלית שזכה לתיבת דואר אלקטרוני משלו (Josephshimel@post.tau.ac.il) ולסיסמה אישית לבנק הפועלים. אל תנסו לכתוב לו מייל, מפני שהמייל האחרון ששימל קיבל לתיבה היה מכתב הפיטורין שלו לפני שנים כמורה מן החוץ בחוג לתרבות צרפת באוניברסיטת תל־אביב. ציון כתובת המייל של האנטי־גיבור שימל, פרנקופיל מבוגר ואגרן של חפצי נוי, שנוהג לצאת מדירתו התל־אביבית רק כשהוא מוכרח, ממחיש את סגנונו ההיפר־ריאליסטי של הרומן "ביוטופ", ספרה החמישה־עשר של אורלי קסטל־בלום.
ביוטופ, כידוע, היא עבודת חקר בביולוגיה, שבמהלכה נערך מחקר על בית גידול טבעי באמצעות תצפיות וניסויים. מיקומו של בית הגידול הטבעי ברומן "ביוטופ" הוא שדרות שאול המלך פינת לונדון מיניסטור, לב ההמולה התל־אביבית, וכפי ששימל מתאר: "בעצם אני גר בלבו של פקק. אני מרגיש כאילו פעם הייתי מישהו שניסה את הכניסה המזרחית לעיר הגדולה, ולאחר שנואש מלהמתין בפקק, השיג לו דירה בבניין הכי קרוב למכונית…".
קסטל־בלום, אחת מחלוצות הפואטיקה הפוסט־מודרנית בספרות הישראלית וזוכת פרס ספיר לשנת 2015 על ספרה "הרומן המצרי", עסקה גם בספריה הקודמים – "לא רחוק ממרכז העיר", "היכן אני נמצאת", "דולי סיטי" – בטופוגרפיית המרחב ובקשר שבין אדם למקום. ברומן הזה היא מקרבת זכוכית מגדלת ומתארת בפרוטרוט את בית הגידול האזורי. היא מתעכבת במיוחד על הנרקומנים מבקשי המתאדון שפוקדים את מרפאת אדלסון הסמוכה, על חסרי הבית שמשתזפים על אי־תנועה ועל אנשי שוליים שחלקם סובלים מהזיות גדלות – קווין ג'ובנה האפרו־אמריקאית, למשל, שבטוחה שהיא מלכת ישראל.
הפירוט ב"ביוטופ" דקדקני כל כך עד שניכר שהוא מתכתב עם הסגנון הנטורליסטי, הזרם הספרותי שהתפתח באמצע המאה ה־19 ונטה לתאר את המציאות בפירוט מועצם, כדי לטעון שהתנאים החברתיים משפיעים על עיצוב דמותו של אדם, ושבני האדם אינם יכולים לברוח מגורלם המוכתב מראש. הנטורליזם מוזכר ברומן כאחד מנושאי הקורסים הסמסטריאליים ששימל נהג ללמד במסגרת החוג לתרבות צרפת, ונקרא "נטורליזם וריאליזם בצרפת במאה התשע־עשרה, בלזק זולא ומופסן". גם את עבודת הדוקטורט שלו הקדיש שימל לנושא האוכל והגסטרונומיה ביצירתו של אונורה דה־בלזק, אבל לבסוף זנח אותה לאחר שהפרופסורית שהנחתה אותו הפסיקה לענות להודעותיו.
אובססיה נדל"נית
על עטיפת הספר מתנוסס בית הפוך המתנדנד בין שמיים לארץ ובכל רגע עלול לצנוח מטה. התמונה מדגימה את היחס הישראלי לנדל"ן, וממחישה את האובססיה של הישראלים להיות בעלי נכס פרטי ויציב משלהם. קסטל־בלום עסקה כבר בחרדות ברומן "דולי סיטי" (1992), שבו תוארה חרדת האימהות של דולי, רופאה שמוצאת תינוק בשקית אשפה ומאמצת אותו, ומתוך חשש עמוק מחליטה לנתח אותו ולבחון את כשירות איבריו הפנימיים. הרומן הנוכחי שלה מעניק פרשנות ספרותית לכפייתיות ולחרדה הלאומית בסוגיית הנדל"ן.
הדירה התל־אביבית השופעת שכיות חמדה, שבה מסתגר שימל הרווק בן החמישים, היא ההישג של חייו ומטרת קיומו. "מה שיש לך בחיים הוא מה שיש לך בבית ומה שיש לך בחניה של הבית". שני אירועים המתרחשים בחייו מערערים את יציבות נכסיו וממונו, טורפים את הקלפים ומערבלים את בטנו הרכה של שימל.
סבתו המתה מורישה לשימל בית בנורמנדי ("אין תחושת מלאות גדולה יותר בנפש ובגוף מזו של מי שגר בבית רחב ידיים שקיבל בירושה וללא מאמץ, שלושה וחצי מטרים מהים. זו שלמות"). למשך חודשיים וחצי הוא עובר להתגורר בצרפת. בזמן היעדרותו מהארץ, חבורת נוכלים הופכת את משכנו לדירת סאבלט לתיירים בתקופת האירוויזיון. בשובו נאלץ שימל להתמודד עם התממשות חרדותיו הקיומיות הגדולות ביותר: מה קורה כשהוא מופשט מממונו ומנכסיו? מה עולה בגורלו כשביתו הפרטי הופך למעון ארעי לתיירים מזדמנים?
אבל לא רק שימל מנהל את חייו לפי סטטוס הבעלות על נכסים. גם תושבים אחרים בעיר מתנהלים לפי תכתיבי הנדל"ן החדשים, שקובעים את סדרי החיים וערכיהם. כששימל עובר בדרכו בגינת השופטים, אוסרת עליו אחת הדיירות לעבור בשביל. "כשהגעתי למתחם הבית הפינתי (החולק איתנו אותה חניה: הם לימין ואנחנו לשמאל), ביקשה ממני דיירת מבוגרת וכפופת גו לא לעבור בשבילים של הבית בדובנוב פינת שאול המלך, אלא לעשות את הסיבוב. 'אבל אני גר כאן', אמרתי לה והצבעתי על דירתי שטופת השמש. 'זה לא אותו דבר, אדוני, לגור פה ולגור שם. פה אתה על שאול המלך, וכל הפיח בפרצוף שלך. אני דיירת של רחוב דובנוב'. כעת ידעתי: אלה דובנובאים, ובמדינה מתוקנת חייב להיות בידול בינם לבין דיירי שאול המלך".
הסטטוס החברתי החדש נקבע אפוא לפי מידת זיהום האוויר שהתושבים חשופים לה, ולפי יכולתם הכספית לשדרג את עצמם לדירה עורפית ולהימלט ממכת הפיח העירונית.
יתום הטרור
שימל, שזהותו חלולה, הוא תוצר הרפתקה של לילה אחד, שבעקבותיה נישאה אימו לאדם כמעט זר. אביו יונתן הוא טיפוס לא יוצלח, שקרוביו מכנים אותו גולם. אימו נפטרה כשהיה בן 11, והוא גדל אצל אביו בקיבוץ. בנוסף לכך, הוא חסר דת משני הכיוונים. מצד אימו הוא פרוטסטנטי ומצד אביו הוא יהודי אשכנזי, כך שלפי היהדות הוא אינו יהודי ועל פי הנצרות הוא אינו נוצרי. שימל הוא עלה נידף ברוח גם מבחינה תרבותית: הוא חי בישראל, אך כל אישיותו ומעייניו כרוכים בתרבות צרפת. פיטוריו ממשרתו כמורה מן החוץ מערערים אותו. "נתתי את כל כולי לחוג לתרבות צרפת, ואיבדתי את כל כולי. ברגע שנפרדתי מהמייל שלי, שהייתי כה גאה בו… נמחק גם האגו שלי".
שימל, חסר מודעות עצמית לכישוריו וליכולותיו, משוכנע שהוא מורה מצוין ("הייתי מעולה. זהרתי וזרחתי בשיעורים, וכמעט תמיד הפסיקו הסטודנטים את דברי באמצע משום שנגמר הזמן"). רק לאחר שנים, כשהוא נתקל במקרה במשובי ההוראה של התלמידים שלו, הוא מבין שהשלה את עצמו. "דילגתי על הדירוגים האמריקאיים של צדדים שונים של ההוראה שלי ודהרתי להערות המפורטות. זה היה כמו לקרוא טוקבקים, אבל על עצמי, וכל טוקבק – סכין בלב. 'שחוק ומבולבל', 'רפטטיבי', 'לא זוכר שמות', 'משעמם בסיפורים אישיים שלא קשורים לחומר הנלמד'….".
זוהי שאלה של זמן עד שלאישיותו השברירית וחדלת האישים של שימל ידבקו חורשי רעה שירצו לנצלו. נקודת התפנית מתרחשת כששימל מסתבך עם דביר שוהם, יתום שאיבד את כל משפחתו בפיגוע במלון פארק בנתניה, ושמקדם מיזם פומפוזי להקים אנדרטה לזכר בני משפחתו. ככל שזהותו של שימל חלולה ופסיבית יותר, כך הוא נשבה ברשתם של מי שיש להם אג'נדה ברורה ויעדים להשיג.
אנשי רוח חומרניים
שימל הוא אנטי־גיבור מוּבל ופסיבי, ואופיו המאופק והמתון מכתיב את קצבו האיטי של השליש הראשון והארוך של הרומן. חלק זה מוקדש לתיאור של רקע חייו וסביבתו, אך מבחינה עלילתית כמעט לא מתרחש בו דבר משמעותי. שימל לא זז הרבה, וגם העלילה לא נעה. העלילה מואצת ועוברת הילוך רק בשליש השני והשלישי של הרומן. אז, בעקבות מציאת עבודה חדשה בביות עולים מצרפת בישראל, המפגש עם דביר שוהם והתערבותן של דמויות אחרות בחייו, בנכסיו ובממונו – חייו של שימל משתנים.
על קצבה האיטי של העלילה מפצה הסגנון ההומוריסטי־סוריאליסטי של קסטל־בלום, שמצליח ללכוד את רוח התקופה לא רק כפי שהיא באה לידי ביטוי בשפה, אלא גם במניירות ההתנהגויות המקובלות. כך למשל היא מיטיבה לתאר סצנות מוכרות משגרת היום־יום שלנו, הכוללת צירוף כפוי לקבוצת ווטסאפ בעלת שם מגוחך ומתקפת הודעות קדחתנית ובהולה הנשלחות בצרורות ("ממתקפת ווטסאפים שנמשכה כחמישים שעות, אף באמצע הלילה, הבנתי שהתעוררו בעיות קשות בהפקת המסיבה במתחם הבריכה במידטאון"). שפתו של שימל, המספר את סיפורו בגוף ראשון, מצליחה להישמע אותנטית לגמרי, גם כשהוא משתמש במשלב גבוה וגם כשהוא נוקט בשפה דיבורית חיה ועכשווית, "רצתי למחשב, כתבתי שם משתמש וסיסמה… (כל הסיסמאות שלי הן תמיד תאריך חשוב כלשהו בהיסטוריה של צרפת), ולמראה היתרה חשכו עיניי. חייתי בלה־לה־לנד".
איש אינו יוצא נקי מתחת ידה של אורלי קסטל־בלום. היא מגחיכה קלישאות וטיפוסים סטריאוטיפיים מוכרים בחברה הישראלית; תל־אביבים בורגנים דוגמת שימל, שתופסים עצמם כאנשי רוח ומכחישים את היותם מטריאליסטים קטנוניים. עורכת הדין סופיה ויתום־הטרור דביר שוהם מתגלים כטיפוסים שאינם בוחלים להשתמש באופן ציני במעמדם המקצועי או האישי כדי להכשיר מעשי נוכלות מפוקפקים.
הפואטיקה הפוסט־מודרנית של קסטל בלום אינה מבוססת על מעמקים פסיכולוגיים של הדמות, ושימל אינו עובר שינוי של ממש במהלך הרומן. השינויים משתקפים בפני השטח, בעיקר בתנודות החדות בחשבון הבנק שלו ובתהפוכות הכאוטיות ממעמדו כאיש עשיר לבורגני ממוצע. הוא ממשיך להיות מנוכר לסביבתו, אדיש לחבורת ההומלסים הבטלנית המשוטטת סביב דירתו, המשמשת בעבורו רק סוג של רקע צבעוני לחייו. בסוף הרומן הוא נעשה אדיש מתמיד לסבלם, ומעיד שרחמיו נתונים יותר לגורל הכלבים. ניכורו לעצמו ממשיך גם כשהוא עוקר לנורמנדי, שם הוא מנהל מוטל ומשכיר חדרים לתיירים.
התנועה המעניינת ברומן קשורה דווקא לעדשת זכוכית המגדלת שבעזרתה מתארת קסטל־בלום את ממצאי הביוטופ שלה. בסוף הרומן היא מניחה בפנינו מראה המשקפת את מסקנות המחקר על החברה הישראלית בתחילת המאה ה־21, ומסקנותיה אינן מעודדות. בית הגידול שמשתקף אלינו חזרה הוא רדוד ועגמומי מתמיד.
