זה היה יום האודישנים האחרון לסרט "דרייבר". עשרות שחקנים רבים וטובים נבחנו לתפקיד הראשי, חלקם עשו אודישנים מדויקים וטובים אבל מועד הצילומים הלך והתקרב, ובכל זאת, היוצרים לא היו שלמים עם אף אחד מהמועמדים. בתוך תוכו הרגיש יהונתן אינדורסקי, הכותב והבמאי, שהוא עדיין לא מצא את הגיבור שלו.
לאודישן האחרון התייצב שחקן לא ממש מוכר, משה פולקנפליק. מאז שחזר בתשובה, הוא לא שיחק כבר הרבה שנים, והבמאי לא תלה תקוות גדולות במבחן הבד הזה. "אבל כשהוא נכנס לחדר", נזכר אינדורסקי בשיחה שקיימנו עמו, "התיישב והתחיל לעשות את אחת הסצנות של נחמן הדרייבר, היה ברור מיד באותו רגע – זה נחמן. לא היה נחמן אחר וגם לא יהיה. הוא היה כל כך מרגש ומדויק והיה ברור שהוא מבין ומכיל בתוכו את הלוז העמוק והפנימי של הדמות הראשית בסרט".

דרייבר, שיעלה השבוע על מסכי הקולנוע, עוקב אחר סיפורו של נחמן רוזומני, "דרייבר" חרדי שמתפרנס מהסעת שנוררים בין בתים של נדבנים ידועי־שם. נחמן מביא את המידע המקדים ואת רשימת הכתובות, השנורר מביא את סיפורו קורע הלב – חתן חסר כול לפני חופה, צעיר הזקוק להשתלת כליה – ובסוף הלילה, אחרי סיור ברחובות בני־ברק, הם חולקים בפדיון. לאחר שאשתו נעלמה בפתאומיות, נאלץ נחמן להתמודד לבדו עם גידולה של חני, בתו בת התשע. את הערבים הוא מעביר במירוץ אחרי פרנסה וארוחות עצובות באולמות שמחות, ואת הבקרים בדאגה ובשינה. הסרט מביא את בני־ברק של הלילה אל המסך הגדול: אנושית, צבעונית, סואנת, אבודה.
השיחה מההפקה שבה זימנו את פולקנפליק לאודישן תפסה אותו בבוטקה השומר במוסד "נווה אדיר", הוסטל לסובלים מפיגור, שבו הוא משמש מאבטח. בעשור האחרון, מאז חזר בתשובה, הוא כמעט לא שיחק למעט תפקיד קטן ב"שטיסל", שאינדורסקי הוא גם היוצר שלה (יחד עם אוֹרי אֵלון), שם נפגשו השניים לראשונה.
פולקנפליק: "באודישנים הצוות דיבר על אריק איינשטיין ואז אחד הנוכחים אמר ליהונתן 'אתה יודע מי עושה חיקוי מעולה של אריק איינשטיין?' משה פולקנפליק. ואז יהונתן אמר 'לא הזמנו את משה, בואו ננסה אותו'. יהונתן התקשר ושאל אם אני יכול בתוך יומיים להכין את עצמי לאודישן, ועמדתי במשימה. באתי, עשיתי וקיוויתי לטוב". אגב, את החיקוי של אריק איינשטיין הוא עדיין חייב לאינדורסקי. "זו פעם ראשונה שאני מקבל הצעה לאודישן לתפקיד ראשי, התרגשתי מאוד. ארבעה ימים אחרי האודישן המלהקת התקשרה הביתה ואמרה לאשתי שקיבלתי את התפקיד. אני זוכר שהתרגשתי ואמרתי שכשהקדוש ברוך הוא נותן משהו אז הוא לארג', תפקיד ראשי. לא קל להיות בתשובה, אתה משתדל ועושה, לפעמים יותר באהבה, לפעמים פחות. אני זוכר שחשבתי לעצמי: הקדוש ברוך הוא לא יאכזב אותי, הוא יחזיר אותי למקצוע, הוא לא יזנח אותי', והוא באמת נתן לי מתנה ענקית".

סודות השנור של בני–ברק
הסרט "דרייבר" מבוסס על סרטו הקצר של אינדורסקי מתקופת לימודיו ונושא את אותו שם. הוא הוצג בפסטיבל הקולנוע בירושלים ונבחר לסרט המצטיין לשנת 2011 בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה "סם שפיגל". הרעיון לסרט צץ במוחו של אינדורסקי בעת שכתב למחייתו בעיתון חרדי. יום אחר הוא מצא את עצמו בבני־ברק יחד עם צלם שנלווה אליו לצורך כתבה. כשסיימו את הריאיון הם היו רעבים מאוד, אבל אינדורסקי היה סטודנט תפרן וגם לצלם לא היה יותר מדי כסף. "חשבנו מה אפשר לעשות", נזכר אינדורסקי, "ופתאום הוא אמר לי: כאן, ממש בבניין הסמוך יש כתובת מאוד ידועה של אחד הגבירים החשובים של בני־ברק. כל מי שמגיע אליו, לא משנה איזה סיפור יספר, מקבל לכל הפחות חמישים שקל במקום. באותו רגע הוא חשף בפניי את כל סודות השנור והדרייברים של בני־ברק. מתברר שבגלגול קודם שלו הוא היה נוהג להסתובב עם דרייברים בלילות כדי לאסוף כסף למטרות שונות". השניים החליטו לעלות לביתו של הגביר. "אמרתי לעצמי שזו חוויה שצריך לעבור לפחות פעם בחיים. עלינו במדרגות, דפקנו על הדלת. חיכינו כמה דקות, אבל אף אחד לא פתח לנו. אולי חזרנו לירושלים רעבים אבל באותו ערב הבנתי שבסיטואציה הזו, דרייבר שלוקח בכל ערב שנורר אחר ונוסע איתו בין כתובות שונות בדאון־טאון בני־ברק, מתחבא סרט".
פולקנפליק מספר שלא התקשה להזדהות עם דמותו של נחמן: "אני זוכר שכבר כשקראתי את התסריט אמרתי לעצמי שהנחמן הזה הוא אחלה גבר. זה ניסיון נורא ואיום. אשתו עזבה, יש לו קשיי פרנסה, והוא מצליח לתפקד בתור אבא, ועוד איזה אבא. כשבאתי לחזרה הראשונה עשיתי את נחמן בצורה מאוד קשה וקודרת. הייתי צריך להעיר את חני הילדה, אמרתי לה 'שייפלע (כבשה קטנה, כינוי חיבה באידיש) שייפלע, קומי'. בהתחלה עשיתי את זה בסוג של מתח וכעס, יהונתן הצליח להוציא ממני גם רוך ועדינות".
מה אתה חושב על המקצוע של נחמן? הוא מתפרנס מצרות של אחרים, ולוקח כספים שנתרמו למעשה לנזקקים באמת. לא הדבר הכי הוגן והגון בעולם.
"לא שפטתי אותו בכלל. זה מקצוע. הבנאדם צריך כסף. למה לשפוט אותו? אני יודע שמבחינה הלכתית יש כאלה שאומרים שיש עם זה בעיה, כי מי שנותן את הכסף נותן את כל הכסף לשנורר. אבל בסופו של דבר השנוררים עצמם באים בידיעה שהדרייבר לוקח מהם חצי מהסכום, הוא נותן להם הדרכה, מסיע אותם, אני לא חושב שיש בעיה עם זה".

רוב הצילומים התקיימו בבני־ברק. "הרגשתי שם טוב, הרגשתי בבית", אומר פולקנפליק, "אני אוהב את האווירה שם". מבין השורות אני מצליחה להבין ממנו שהתושבים שם לא התלהבו מהרעיון, אבל בתור חוזר בתשובה, קשה להוציא ממנו משהו רע על המגזר. אינדורסקי, לעומת זאת, משתף שבאחד מימי הצילום המורכבים שעברו על הצוות, אחרי כמעט חודש ימים של צילומים ברחובות בני־ברק, הרוחות התלהטו וסערו. "הרגשתי שהגדשנו את הסאה. תושבי העיר חשו, בצדק יש לומר, שנכנסנו להם לתוך הבית, ובלי לבקש רשות. נאלצנו לעזוב את בני־ברק ולמצוא מיידית לוקיישן אחר, באחת הערים הסמוכות בגוש דן. זה היה אמנם יום הצילומים האחרון, אבל המשמעות של עזיבת סט צילומים וחיפוש סט צילומים חלופי – היא לא פשוטה בלשון המעטה. יש בסיטואציה כזו את כל מה שנדרש לאיבוד עשתונות. אבל משה, באמונתו הגדולה, בחיוך ובשלווה שלו, אמר לי: "הכול משמיים. אם זה מה שקרה – זה מה שצריך להיות. והוא צדק. מצאנו לוקיישן חלופי, הצילומים המשיכו מאותו מקום בדיוק, וזו הפכה להיות אחת הסצנות החזקות בסרט".
על העבודה המשותפת עם פולקנפליק אומר אינדורסקי: "משה הוא שחקן טוטאלי ונדיר באותנטיות ובפגיעוּת שהוא מביא אל המסך. והסיבה לזה, בעיניי, היא בגלל שהוא לא משחק. הוא פשוט מביא את עצמו, בכל רגע בסרט, בכל עפעוף ובכל הברה. את האמת הכי עמוקה וחשופה שלו. זו הייתה מתנה אדירה ומופלאה עבורי. המסע לעשיית סרט הוא ארוך ומפרך, אבל נוכחותו של משה, איש מאמין בכל ליבו – מאמין באלוהים ומאמין באדם – היה בה כל מה שצריך כדי לעבור את הצילומים בנחת ובחסד".
"האמנתי ביכולת שלי"
פולקנפליק (42) גדל בנהריה כילד טוב ושקט, שהעביר את מרבית שעות היום מול המחשב. תלמיד טוב, חרשן אפילו. הוא לא היה מהילדים שמרימים הפקה בסלון או מככבים במסיבת סוף שנה. הרעיון ללמוד משחק עלה רק אחרי השירות הצבאי, כשחבר זרק לו "משה אתה מצחיק, לך תלמד משחק". הוא עבר לתל־אביב והתחיל ללמוד בבית־צבי. "אמנם חייתי בתל־אביב, אבל לא חייתי את העיר, לא הייתי אחד שיוצא ומבלה, מדי פעם הייתי יושב בבית קפה. את בית־צבי מאוד אהבתי, המקצוע הדליק אותי, אהבתי את הפוזה והקטע. אבל מצד שני היה לי מאוד חשוב להיות שחקן טוב ורציני". המשחק התגלה כתשוקה אמיתית, פתאום הוא זכה לבמה ולתשומת לב. "כל החיים לא הייתי מקובל ולא ממש התייחסו אליי אבל אז כשגיליתי את המשחק, התאהבתי ביכולת להביע רגשות, וגם בבמה ובתשומת הלב, זה מאוד מחבק". אחרי סיום הלימודים הוא התקבל לתפקיד הראשי בסרט "בוצ'צ'ו" שם גילם טבח בחיל האוויר המשתתף בתחרות שנתית של שירים, שיחק בסרטים "בית"ר פרובנס", ו"תיאום כוונות" בתפקידים קטנים יחסית, ואז הגיעה שממה מקצועית. "ההתחלה שלי בשוק המשחק הייתה טובה, אחר כך הגיעה דעיכה, ואז כלום. לא התקבלתי תקופה ארוכה לשום דבר".
נשמע מתסכל.
"זה היה מתסכל, אבל תמיד הייתה לי אמונה שהדברים ישתנו, האמנתי ביכולת שלי".
כדי להתפרנס הוא עבד בשלל עבודות, ביניהן מחסנאות ושליחויות. לפני כעשור החל בתהליך חזרה בתשובה שנמשך עד היום. בתחילה שמר שבת, והאתגר הגדול ביותר עבורו היה לא לעשן. גם את הריאיון שלנו הוא קוטע לצורך יציאה למרפסת בית הקפה כדי לעשן, כך שאפשר להבין את הקושי. "זה היה לי ניסיון לא פשוט. הסיגריה מולי, הרגשתי שאוטוטו אני מעשן, אבל הצלחתי להתגבר". עם הזמן התקרב לחסידות חב"ד בזכות השליח בשכונת מגוריו בתל־אביב, פלורנטין. הוא נשוי לאורלי ואב לשני בנים: יונתן ולוי יצחק ("כשקראתי לו כך על שם רבי לוי יצחק מברדיצ'ב חשתי ניצחון, זה שם חזק") בשנים האחרונות עברה המשפחה לרחובות. אשתו והילדים אינם דתיים, והחיים בבית מתקיימים בהרמוניה, למרות הפערים. "אני חושב שזה דווקא עשה לנו מאוד טוב לזוגיות. אני בנאדם יותר חיובי מאז התשובה. ההתנהלות בבית קלילה ולא קפדנית. יש דברים שלקחתי על עצמי, יש סדר, הקדוש ברוך הוא יודע מה הוא מקבל ממני כל שבוע. שניים מקרא אחד תרגום, תפילות, לימוד. אני לא כופה על אחרים בבית שום דבר, אני גם לא מסתגר מהעולם הזה – רואה טלוויזיה, כדורגל, סרטים. אם היום שואלים אותי אם אני דתי אז אני עונה שאני מרגיש אותו משה רק יותר נעים, פחות עצבני, עם כיפה וציצית, עם איכות חיים הרבה יותר גבוהה".

איך הילדים מקבלים את זה?
"הילדים הם ילדים לא דתיים, כמו שאני הייתי, והם כמובן נמשכים לדברים כמו פלייסטיישן וטלוויזיה, אני מבין אותם ומכיר את זה".
כשהוא לא מככב על המסך הגדול, וכדי להתפרנס, פולקנפליק עובד, כאמור, כמאבטח בהוסטל לסובלים מפיגור. מעבר לשמירה הוא מדבר וצוחק עם הדיירים, שר איתם, ולהם הוא דווקא כן עושה חיקויים של אריק איינשטיין. "כשאני יושב איתם אני מרגיש עם חברים, ההבדלים מיטשטשים. יש שיחה, וצוחקים. ההומור הוא אותו הומור. אם תבוא עם משהו אינפטינלי ותחשוב שזה יצחיק אותם, זה לא יצחיק. אבל אם תבוא באותו ראש שלהם אז הם יצחקו. לכל אחד שם כבר ישנו המשפט הקבוע והקטע שמצחיק אותו".
אגב, למה דווקא אריק איינשטיין?
"כי הוא הבנאדם הכי חמוד ומדליק ומצחיק בעולם. אריק זה שלמות. אגב, אני אוהב מאוד גם את אורי זוהר. אני מעריך את הדרך שהוא עשה מקצה לקצה, וכמו שהוא היה רציני במשחק, ככה הוא רציני בתשובה. אני מעריץ אותו. באותה חיות והתלהבות שהוא עשה את הדברים בעולם ההוא הוא עושה אותם בעולם הזה".
ואתה לא מרגיש שאתה מתבזבז כמאבטח, אין תחושת החמצה?
"לא. אני יודע שברכת השם היא תעשיר. והנה קיבלתי עכשיו תפקיד ראשי. לפעמים אני מרגיש שאני מתבזבז אבל החבר'ה בהוסטל מוציאים אותי מזה, הם באים ומתיישבים לידי ואני מתחיל לצחוק. כיף לי איתם".
הם יודעים שאתה שחקן?
"כן, הם מתרגשים עכשיו כשהסרט עולה".
לא היה חשש שתאבד את המקצוע בעקבות ההתחזקות?
"אני מאוד אוהב את המקצוע הזה, זה המקצוע שלי ומזה אני רוצה להתפרנס. כשחזרתי בתשובה אמרתי לעצמי שיש דברים מסוימים שלא אוכל לעשות, דברים לא צנועים. אבל אם היום מישהו יציע לי תפקיד שאין איתו בעיה, גם בסרט לא דתי, אשמח לעשות אותו".
באופן מקרי גם בתפקיד הבא שלו הוא מגלם גבר חרדי המטפל בבתו, כגיבור הסרט "גאולה", המלווה גבר חוזר בתשובה שעדיין מתגעגע לעולם החילוני שעזב. אחרי שאשתו מתה, הוא מתמודד עם מחלתה של בתו וכדי לממן לה טיפול יקר הוא חוזר אל להקת הרוק המצליחה שהיה חבר בה בעבר. הסרט הוא פרי יצירתם של הבמאי יוסי מדמוני וצלם הקולנוע בועז יהונתן יעקב, שחזר אף הוא בתשובה, והוא צפוי לעלות בחודשים הקרובים.
לעצור את הסרט
את תפקיד בתו של נחמן, חני, מגלמת בכישרון רב מנואל אלקסלסי ורדי בת ה־11, תפקיד רחב היקף עבור כתפיים צעירות. "מנואל, איזו חמודה", אומר פולקנפליק בחיוך. "הגיעו שתי ילדות מוכשרות לשלב הסופי באודישנים. במנואל יש קסם, גם כשאתה מת גמור היא תגרום לך לחייך. היה בינינו חיבור חבל על הזמן, חיבור מעבר לשעות הצילום".
לצד פולקנפליק שנושא על כתפיו את התפקיד הראשי משחקים עוד כמה שחקנים בתפקידי משנה כולל גלריית כוכבים שמפציעה בסרט בתפקידי אורח קטנים. בין היתר אפשר למצוא שם את רבקה מיכאלי, דובל'ה גליקמן, דב נבון ויעל אבקסיס. למעשה חלק מהסרט ישבתי דרוכה בציפייה לראות מי הכוכב הבא שיופיע על המסך – אלון אבוטבול בתפקיד רב חרדי? גל גדות בתפקיד צעירה בני־ברקית? "מי לא ירצה לעבוד עם יהונתן", מסביר פולקנפליק בביטחון את קאדר השחקנים המרשים, "הם פשוט התייצבו. כזה פשוט. עמדו דום, כולם רצו לשתף פעולה עם כזה יוצר".

ואיך זה היה לך לחלוק סצנות עם כאלו שחקנים?
"מרגש מאוד, העיניים נצצו לי. כי אתה חושב לעצמך מי אני? כל הילדות אני יושב צופה בדובל'ה גליקמן, ופתאום אתה מולו. התרגשתי גם מזה שהצלחתי לרגש במסגרת התפקיד שלי את יעל אבקסיס".
אינדורסקי מוסיף כי עבורו אחד הדברים המרגשים ביותר בעשיית הסרט הזה היא התגייסותם של אותם שחקנים שהסכימו לבוא ולהופיע בתפקידים קטנים. "אין לי עד היום תשובה לשאלה מדוע הם עשו זאת, אך אני חושב שמשהו ברוחו של הסרט – העובדה שניסינו לקדש את הסיפור שנושא כל אדם בתוכו – וההתעקשות של הסרט לעצור, ולפעמים אף לסטות מהסיפור המקורי כדי לחשוף רגע קטן ואנושי של דמויות בשוליה של בני־ברק, באה לידי ביטוי גם בליהוק של התפקידים הקטנים הללו. הצופה שואל את עצמו – באמת הביאו את השחקנית או השחקן הענקיים האלה בשביל תפקיד כל כך קטן? והתשובה היא: כן. כל אדם הוא עולם ומלואו, יקר היקרים, והוא ראוי שנעצור בשבילו את הסרט, נלך איתו כמה רגעים ונגלה עד כמה הוא אהוב וחד־פעמי, ורק הוא – רק הוא יכול לעשות את תפקידו כאן בעולם. אני מרגיש שאם רק הדבר הזה יעבור לצופים בסרט, הוא כבר עשה משהו בעולם. וזה מספיק בדיוק".