בקבוצת הוואצאפ "חמותי בשבת תענוג", אחת מיני רבות שעניינן יחסי חמות-כלות, אפשר למצוא לא מעט נושאים מרנינים העוסקים בסיבות למתח הקיים בין שתי הישויות הלוהטות. למשל, חיכוכים על רקע חינוך הילדים, על רקע הערות על הבישול, על רקע התנהגות המוזרה של הבן, ועוד ועוד. הספר "מסעותיי עם חמותי" של מאירה ברנע-גולדברג, שיצא לפני כמה שבועות (הוצאת כנרת), משאיר אבק למתחים האלה ולוקח לפסגות חדשות את רמת החיכוך והתיעוב בין גיבורת הספר שירה לבין חמותה דליה.
דליה מזלזלת בספרים שכתבה כלתה הסופרת, היא מנסה להסית את ילדיה ואת בעלה (בנה) נגדה, מפריעה לפרטיותה, ופחות או יותר עושה הכול כדי שתרגיש רע. בשל נסיבות מסוימות, דליה נאלצת לעבור לגור לתקופת מה בביתה של שירה ובנה, ורמת המשטמה ביניהן רק עולה. נשמע קשה, אבל ברנע-גולדברג עושה את זה מצחיק.
מאיפה שאבה ברנע-גולדברג, שמצהירה בספר פעמיים, שיחסיה עם חמותה מעולים, את ההשראה לתיעוב ההדדי שבין הדמויות? בעיקר מהסביבה, היא אומרת. "יש לי חמות מופלאה, אבל שמתי לב שבכל פעם שאני נפגשת עם חברות, נושא השיחה גולש לחמות, והסיפורים שאני שומעת מציתים לי את הדמיון. חלק מהסיפורים גם נכנסו לספר, כולל הסיפור על החמות שהתעקשה לקנות לבן שלה תחתונים למרות שהוא כבר בן 44".
אף שאינה סובלת מחמות שתלטנית, החשש מפני כזאת, היה נטוע בברנע-גולדברג עוד כשיצאה לדייטים. "בעבר הכרתי בחור שאמא שלו הייתה מאוד אובססיבית לגביו. אני זוכרת שבתקופה שיצאנו הייתי מסתכלת בעין בוחנת על היחסים ביניהם. כמובן שלא אמרתי מילה, אבל בשלב מסוים ידעתי שאם נתחתן, החיים שלי יהיו קשים ומרים ונפרדנו. עד היום הוא לא מודע לסיבה האמתית לכך, פשוט לקחתי את הרגליים שלי וברחתי. לא רציתי לסכסך בינו לבין אמא שלו. אגב, מרגע שהתחלתי לנהל מערכות יחסים רציניות, אמא שלי דאגה לייעץ לי בנוגע לדברים שאני צריכה לשים לב אליהם לגבי האימהות של אלו שאיתם יצאתי, בדגש על מערכות היחסים שיש להן עם הבנים".
את מתארת בספר ששירה מקבלת רמזים מאוד עבים לפני שהיא מתחתנת עם ליאור, על כך שהיא הולכת לקבל חמות מהגיהינום – ובכל זאת, היא ונשים במצבה נכנסות למיטה החולה הזאת. האהבה עד כדי כך מסנוורת?
"אני חושבת שככל שיותר קשה לאישה לחיות עם ההורים שלה, ככה היא תרצה להתחתן כמה שיותר מהר ולא תשים לב לבעייתיות אצל הבעל לעתיד. לשירה מאוד קשה עם ההורים שלה".
יצא לך לחשוב תוך כדי כתיבה, או בכלל, מדוע יחסי חמות-כלה נחשבים בכל מקום בעולם לכל כך נפיצים?
"קשה מאוד לעמוד מהצד ולראות את הבן היקר והאהוב שלך עושה משהו שאת חושבת שהוא טעות. בכל זאת, זה הבן שלך, זה שגידלת כל כך הרבה שנים. לכן אגב, אני כל כך מעריכה את חמותי שמעולם לא העירה לא לי ולא לבעלי על שום מעשה שעשינו. גם ככלה, מעצבן לשמוע ההערות ממישהי שלא את בחרת להכניס למשפחה שלך, היא פשוט נספח יחד עם הבעל. צריך פשוט להתנהג מאוד ברגישות ולא לקחת ללב כל דבר, אבל כולנו יודעים כמה זה קשה לביצוע".
את יוצקת הרבה פרטים ביוגרפים שלך לתוך הדמות הראשית – היא סופרת כמוך, כותבת המון פוסטים, זוכה לאהדת הקהל, מתעסקת בבעיות משקל ועוד. את לא חוששת לבלבל את הקורא התמים, שעלול לחשוב שמדובר בספר כמעט אוטוביוגרפי?
"אני יוצאת מנקודת הנחה שלא משנה מה אני אכתוב, כנראה שיחשבו שזו אני. יש לי חברות סופרות שמרוב שהן מפחדות מהבלבול הזה, הן לא מסוגלות לכתוב בגוף ראשון וממש בורחות לגוף שלישי. אני חושבת שכבר עברתי את השלב הזה. כתבתי שישה ספרים, שלושה ספרי נוער ושלושה ספרי מבוגרים, אני כבר לא מפחדת מה יגידו ומה יחשבו כפי שקרה בספר הראשון שלי. להפך, אני מפלרטטת עם הקוראים שלי ופוסעת על הקו שבין המציאותי לדמיוני ומאוד אוהבת את הסקרנות שנוצרת אצל הקורא, שמצד אחד בטוח שכל מה שכתבתי קרה לי במציאות, ומצד שני הדברים כל כך לא הגיוניים שאין סיכוי שזו אני שם בין הדפים".
בספר את מתארת עיתונאי שהוציא מהקשרו משפט שאמרה לו שירה, גיבורת הספר. המשפט הופך לכותרת סנסציונית של הכתבה – ודווקא זה גורם לספר להיות רב-מכר. נראה שיש פה ביקורת גם כלפי התקשורת – אבל גם כלפי קהל הקוראים חובבי הסנסציות.
"היום סופר שאין בעברו פרט ביוגרפי מרגש, כמעט ולא מצליח להגיע לכך שיראיינו אותו. לפעמים כתבים מחפשים מתחת לאדמה סיפור, גם כשלא צריך דרמה גדולה, ואפשר פשוט לראיין על מה שיש – על הספר, על הכתיבה, על מקורות ההשראה. התראיינתי פעמים רבות לעיתונות, ובכל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי ממש חוששת לשבת ולקרוא את הכתבות כשהן מתפרסמות. לפעמים אני קוראת משפטים שלמים שהוצאו מהקשרם, אבל אני מבליגה. אני מאוד משתדלת לחשוב על כל משפט שיוצא לי מהפה כשמראיינים אותי. לרוב זה מצליח".
באחד הפוסטים שלך בפייסבוק גילית שבספר הזה העזת בפעם הראשונה להכניס סצנות מין. למה זה היה בעצם חשוב? לקחת בחשבון שככה את מאבדת את כל מעריצייך מהציבור החרדי?
"שילבתי בספר עמוד וחצי של תיאור שלדעתי חשוב לעלילה. זה לא שהוא הפך לארוטי. אם זה לא היה חשוב ורלוונטי, לא הייתי כותבת את הקטע הזה. רציתי להראות איך האינטימיות מופרת ברגע שמבוגר נוסף עובר לגור בבית ועוד חמות כזו, שלא מבינה את המשמעות של פרטיות. לא נהניתי לכתוב את הסצנות האלו כי השפה העברית היא קשה עד בלתי אפשרית בתחום הזה, אבל הייתי חייבת, אחרת הספר היה נפגע לטעמי. אני חושבת שגם הקהל החרדי שמכיר אותי וקרא את הספרים הקודמים שלי יוכל להתמודד עם עמוד וחצי בין כל דפי הספר. מקסימום ידלגו.
"בהקשר זה, אני חייבת לציין שבאחד מימי החתימות שערכתי ניגש אלי גבר חרדי שקנה את הספר לאשתו, כי היא אהבה את שני הספרים הקודמים שלי, שאין בהם סצנות דומות. קצת נלחצתי וסיפרתי לו שיש כמה סצנות לא נקיות. הוא חייך אלי ואמר שהוא אומנם חרדי אבל הוא מסוגל להתמודד, ומקסימום אשתו תדלג".
בין צחוק לבכי
הספרים של ברנע-גולדברג מלאים בהומור שנמצא בין השורות ומעליהן. לא מעט סופרים כותבים כך דווקא מתוך מקום של כאב. אני שואל את ברנע-גולדברג האם זה גם המקום שממנו היא כותבת?
"בספר השני שלי למבוגרים 'משפחה לדוגמה' כתבתי ממקום של כאב. מדובר בספר שמדבר על החיים שלי. אני תמיד אוהבת לתאר את האירועים הקשים בחיי בצורה משעשעת, כדי לעודד את עצמי וגם כדי לעזור לאחרים. כל עוד מצליחים לצחוק על משהו, ניתן להתמודד איתו. סבתא שלי ז"ל, ניצולת שואה סיפרה לי שההומור עזר לה להתמודד בתקופה הכי קשה בחייה, ואם בשואה היה הומור, בטח שאני יכולה לצחוק על מה שאני עוברת כאמא לילד מיוחד ובכלל. בספר האחרון, הכנסתי נושאים שנוגעים בי, כמו הפרעות האכילה של הגיבורות, זה משהו שאני מכירה מעצמי, והדרך היחידה שלי להתמודד עם הפרעות האכילה האלו זה בעיקר הומור עצמי.
ברנע-גולדברג, 39, נשואה לחנן ואמא לאבישי, נולדה וגרה בפ"ת. היא מרבה לכתוב בפייסבוק וזוכה לתגובות רבות ונלהבות. מהפוסטים שלה נראה שהולך לה טוב בסך הכול: ספרי המבוגרים שלה וסדרת ספרי הילדים 'כראמל' מצליחים מאוד, סדנאות הכתיבה מתמלאות במהירות מסחררת, והקהל מרעיף עליה אהבה. אבל לפעמים היא מגלה שם, שיש 'מאחורי הקלעים' הרבה פחות נעימים להצלחה הזאת.
"בחודשיים האחרונים ביקרתי ביותר ממאתיים חנויות ספרים כדי לשוחח עם העובדים בחנויות על שני הספרים החדשים שלי. לאורך חודש יוני כמעט מדי יום היו לי ימי חתימות בחנויות הספרים. רובם עברו עלי בצורה מהנה, אנשים הגיעו במיוחד, קנו את הספרים שלי, שוחחנו מעט וחלקם גם הביאו לי הפתעות כאלה ואחרות – אבל גם נתקלתי מדי פעם ביחס מזלזל. לקוחות שאמרו לי שהם לא רוצים להעליב אותי, אבל הם לא קוראים ספרות ישראלית, ובטח לא של נשים, כי נשים בישראל לא יודעות לכתוב. אגב, גם נשים אמרו לי את זה".
"היו לקוחות שבזמן שחתמתי לילדים על הספרים, נדחפו, נגעו לי בגסות בכתף ודרשו ממני לבוא לעזור להם לחפש ספרים, כי חשבו שאני אחת המוכרות. אני לוקחת הכול בהומור וזורמת עם הסיטואציות, אבל היה מקרה אחד בתחילת דרכי שעד היום לא יוצא לי מהראש. הגעתי לאחת מחנויות הספרים הפרטיות עם הספר הראשון שלי, כדי לשוחח עם העובדים ולתת להם עותק מתנה. מנהלת החנות אפילו לא הרימה את הראש מהעיתון שהחזיקה ואמרה לי שאני יכולה להניח את העותק שהבאתי להם בשירותים, אולי מישהו ייקח אותו. אני זוכרת שיצאתי מהחנות עם דמעות בעיניים, אבל ידעתי שתגובה של אדם אחד לא תשבור אותי".
לחשוב מחוץ לקופסה
סופרים רבים טוענים שהם לא מסוגלים לעמוד בחנויות ולחכות לפעמים שעות עד שיבואו קונים. הסיבות שלהם מגוונות, וזה מובן. איך את מצליחה להתמיד?
"מדובר במעמד לא פשוט. את רוב הסופרים בארץ הקורא הממוצע לא מזהה במראה ולפעמים אפילו לא בשם. לעמוד כמה שעות בחנות ספרים מבלי שאף אחד מתייחס אליך, חוץ מכמה חברי פייסבוק שבאו במיוחד, זה לרוב לא נעים. בחלק מימי החתימות שלי מי שלא הגיע במיוחד כדי לפגוש אותי, חשב שאני עובדת בחנות. מאחר ועבדתי 15 שנה ב'צומת ספרים', המעמד לא זר לי. אני לא נרתעת מלעמוד לבד בחנות ספרים, אני יודעת להעסיק את עצמי. ככל שהתפרסמתי ותודות לפייסבוק, נוצרה סביבי קהילה מאוד תומכת, וכך הצטמצמו הרגעים שבהם מצאתי את עצמי עומדת לבד בחנות, כי יותר ויותר אנשים באו לפגוש אותי ולשוחח.
"הטורים האישיים שאני כותבת באתרי אינטרנט שונים ובעיתונות, תרמו גם הם להיכרות של הציבור הרחב עם שמי, כך שגם אנשים שלא זיהו אותי אבל שמעו את השם שלי, התחברו אלי בחנויות ונוצרו שיחות מעניינות. אחרי שלושים ימי חתימות רצופים, הפכתי לחסינה. בכל פעם שיוצא לאור ספר חדש שכתבתי אני יוצאת למסע דומה בכל רחבי הארץ. אני נוסעת לבאר-שבע, שדרות, עפולה וקצרין, לא רק לתל-אביב, ואנשים מעריכים ומתרגשים מכך שאני באה במיוחד לאזור המגורים שלהם. כך שגם אם לא באו המונים ליום חתימות מסוים, אני עדיין מרגישה טוב ומלאת סיפוק".
נראה על פי הפעילות שלך בפייסבוק שאת מתעסקת המון בכתיבה, בשיווק ופרסום של הספרים. יש לך סדר יום קבוע?
"זה מה שאני אוהבת בחיים החדשים שלי, מהרגע שבו הקמתי עסק עצמאי. אין לי סדר יום קבוע. גם הסטטוסים שלי בפייסבוק, הם מבחינתי לא שיווקיים, אני כותבת בכל פעם שעולה לי בראש משהו שנראה לי שיעניין את מי שעוקב אחרי. מעולם לא פרסמתי בתשלום בשום מקום. הפעילות בעסק שלי, סדנאות הכתיבה והייעוץ לסופרים עוברים מפה לאוזן".
ברנע-גולדברג אחראית כאמור גם לסדרת הילדים המצליחה "כראמל", שהספר השלישי בה יצא גם הוא לאחרונה. ההתחלה, היא מספרת, לא הייתה מסעירה במיוחד, אבל היא החליטה לא לוותר. "הספר הראשון בסדרה יצא בתקופת חוק הסופרים. תקופה שבה אסור היה למכור ספרים בהנחה בשנה וחצי הראשונות לחייהם. החוק פגע אנושות בספרי ילדים ונוער ובאותה תקופה קשה היה להצליח עם ספרי נוער. אני האמנתי בעצמי מאוד אבל הרגשתי שאם לא אעשה משהו משמעותי ולא אחשוב מחוץ לקופסה, העבודה על הספר תרד לטמיון"
"לכן החלטתי שבכל ימי שישי אתנדב בכל רחבי הארץ, מהצפון ועד הדרום ואגיע להרצאות בבתי ספר. בניתי הרצאה מאוד משעשעת, שבה אני מדברת עשר דקות על הספר וחצי שעה נוספת על עבודת הסופר. זו הרצאה שילדים מתחברים אליה ונותנת ערך מוסף למי ששומע אותה. וכך בכל אזור שהגעתי אליו עלה הביקוש לספר. הוא נכנס לרשימות רבי המכר והרגשתי שאני באמת עוזרת לו להגיע לקהל היעד שלו. מאז "כראמל" הוא הספר הכי מוכר מבין כל הספרים שלי – הוא נכנס גם למצעד הספרים, ולאחרונה נפגשתי בגרמניה עם נציגה מקומית של אחת מההוצאות לאור ואנחנו במו"מ לגבי הוצאתו לאור בארצות דוברות הגרמנית באירופה".
אחד הנושאים העיקריים שברנע-גולדברג כותבת עליהם בפוסטים שלה הוא בנה אבישי, ולא פעם היא מציינת שם שאינה רוצה שיראיינו אותו בתקשורת על האוטיזם שלו. אני שואל אותה מדוע, הרי היא יכולה בכך להיות פה להורים רבים אחרים במצבה.
"אני מרגישה שבגלל שאני כותבת על האוטיזם של הבן שלי בטורים שלי ובעמוד הפייסבוק שלי את כל מה שאני רוצה להגיד בנושא, אין צורך שאתראיין על כך. בנוסף לזה, כפי ששאלת אותי קודם, פעמים רבות כשמראיינים אותי, אני לא מצוטטת במדויק ולפעמים מוציאים דברים שאמרתי מהקשרם. כשזה עלי באופן אישי, זה לא מטריד אותי אם טעו בפרט כזה או אחר, אבל כשזה על הבן שלי, אני מעדיפה לכתוב בעצמי ולדעת שזה בדיוק מה שאמרתי והתכוונתי ושהמסר עובר בדיוק כמו שרציתי שיעבור.
"כל עוד הספרים שלי עוסקים באוטיזם, כמו ב'משפחה לדוגמה', אני מבינה את הצורך להתראיין על כך, אבל כתבתי חמישה ספרים נוספים. נראה לי מוזר הצורך לראיין אותי בעיקר על האוטיזם של הבן שלי כשזה פחות רלוונטי. 'מסעותי עם חמותי' הוא ספר מצחיק שלא קשור לנושא. כך שאם מראיינים אותי עליו, אני לא רואה סיבה להציג אותי כאמא לילד אוטיסט ולא כסופרת ישראלית. זה אפילו מרגיז אותי".
יש כבר התחלות של ספרים חדשים? המשך לכראמל?
"ההמשך של כראמל נכתב ממש בימים אלו. השנה גם עתיד לצאת לאור ספר ילדים שכתבתי לגילאי 6-3, ויש לי רעיון לספר מבוגרים חדש, אבל כרגע אני חוקרת את הנושא ומנסה להכיר את הדמות הראשית, כך שאני עדיין רק בתהליכי חשיבה ולא בכתיבה".
לסיום, מה החלום שלך?
"החלום שלי הוא להיות אחת מהסופרות המובילות בישראל. אני מרגישה שאני בדרך הנכונה, אבל עבודה קשה רבה עוד לפני, בתחום הזה קל מאד להישבר בדרך. אני מקווה מאוד שבאמת אהיה שם בעוד עשר שנים".
