אינני מכיר עוד חוקר ספרות יסודי כל כך כמו פרופ' זיוה שמיר, שחיברה 18 (!) ספרים על יצירתו של ביאליק. בעקבות הדיון המפורט ביצירתו רבת הפנים של ביאליק מגיע תורו של גאון אחר בספרותנו, הלא הוא נתן אלתרמן, שיצירתו נבחנת במחקריה של שמיר מכל זווית אפשרית. ואמנם הספר שלפנינו הוא הספר התשיעי שחיברה שמיר על משורר ייחודי זה.
אחרי שעסקה בנושאים כמו המודרניזם, פואטיקה ופוליטיקה, שירי ילדים, שירה לאומית, שירה אקטואלית, לשון ועוד ביצירתו של אלתרמן, בספרה הנוכחי מצוי דיון נרחב בפזמונים שלו, שבהם, כמו בשאר יצירותיו, היה אלתרמן אשף. בשנות הארבעים והחמישים אנשים היו קונים עיתון רק כדי לקרוא את הטור החדש של אלתרמן. וכדרכה של שמיר, 52 הפזמונים שהיא בחרה לדון בהם מנותחים מפנים רבות: רמזים חבויים, השפעת ארון הספרים היהודי והספרות הקאנונית על פזמוניו, התכתבויות עם יצירות אחרות מהספרות העברית והלועזית, וכן ויכוח לגיטימי עם חוקרי אלתרמן האחרים.
בספר הזה ימצא הקורא את מיטב הפזמונים שעדיין מושמעים ברדיו שוב ושוב, כמו "שיר העמק", "דצמבר", "רינה", "תוצרת הארץ", "המגדל האחרון", "זמר הפלוגות", "צריך לצלצל פעמיים", "כלניות", "ליל גליל", "כחול ים המים", "אני מצפת", "נאום תשובה לרב חובל איטלקי", "לילה לילה", "טנגו כפר סבא", "בכל זאת יש בה משהו", "מגש הכסף", "אליפלט", "קונצרטינה וגיטרה". והזכרתי כאן כמתאבן רק מבחר מהפזמונים הנידונים בספר.
המחברת דנה כאמור בהשפעת ארון הספרים היהודים על פזמוניו של אלתרמן, מתוך הנחה שאלתרמן הנער ספג את המורשת הזו בבית הספר הדתי בקישינב. אבל שמיר, השולטת במספר שפות, ואשר תרגמה ממיטב הספרות הלועזית לעברית, מזכירה השפעות רבות נוספות ו"התכתבויות" עם יוצרים בשפה העברית, בשפת היידיש ובשפות אירופיות.
בין השאר היא דנה בהשפעתם של היינריך היינה וברטולד ברכט ביחס לשיר הפציפיסטי "אל תיתנו להם רובים"; צ'רלי צ'פלין, פרץ סמולנסקין וגרהרד האופטמן ביחס לשיר "ילדי הפקר"; איבסן (סולוויג ב"פר גינט") והשיר "צריך לצלצל פעמיים"; וולט ויטמן ("קברניט קברניטי") כהשפעה על "נאום תשובה לרב חובל איטלקי"; אוסקר וויילד ("שולמית"), הבעש"ט ואיציק מאנגר ביחס ל"על אם הדרך"; שייקספיר ("רומיאו ויוליה", "אילוף הסוררת") על "טנגו כפר סבא"; ניטשה וּויינינגר ביחס ל"זמר שלוש התשובות"; סרוונטס (סנצ'ו פנשה) ביחס ל"בלדה על חמוריקו", ועוד רבים רבים אחרים.
"בן גרוריון"
הספר שלפנינו עונה על כל שאלה שהקורא עשוי לשאול לגבי שנת חיבור הפזמון, המלחינים (דניאל סמבורסקי, משה וילנסקי, מרדכי זעירא, סשה ארגוב, נעמי שמר), המבצעים הראשונים והבאים אחריהם (אסתר גמליאלית, שושנה דמארי, הארי בלפונטה, שייקה אופיר ונעמי פולני, אילו גורליצקי ויונה עטרי, אילנה רובינא, אריק איינשטיין ושמוליק קראוס). המחברת גם טורחת לציין באיזו מסגרת – סרט, מופע בידור, רפרטואר תיאטרוני או מסגרת אחרת – שובץ הפזמון לראשונה. זיוה שמיר נוהגת להבהיר את המונחים הספרותיים המקצועיים שהיא משתמשת בהם, נוהג שראוי כי גם חוקרים אחרים יחקו – מפירושן של "סינאסתזיה" ומיטונימיה, ועד שיר אפיסטולרי ואפיפורה.
הערכה ותודה מופנות בספר הזה למנחם דורמן, שההדיר בקפדנות את יצירות אלתרמן; למרדכי נאור, המקפיד על אמת היסטורית; ולאהוד בן־עזר על הערותיו הבונות ועל פרסום ניתוחי הפזמונים האלתרמניים בכתב העת שהוא עורך, "חדשות בן עזר". לעומת זאת מצביעה המחברת על הכשל בביקורת הקטלנית כלפי אלתרמן מצד גדולי המבקרים והיוצרים כקורצווייל, רטוש, מרדכי שלו ונתן זך. באשר לשלונסקי, שהתעמת חזיתית עם ביאליק ומורשתו וזלזל ביל"ג וברחל – המחברת רומזת שגאון כמו ביאליק איננו מורד ביל"ג ובאחד העם, וגאון כמו אלתרמן לא רק שאינו מורד בביאליק, אלא אדרבה, מצטט אותו ומשבץ ביצירתו מוטיבים ביאליקאיים. וכן, אלתרמן העריך מאוד את השירה הצנועה של רחל.
אם כבר הזכרנו את שלונסקי, הרי שאלתרמן היה בצעירותו חלק מ"גוריו" של "האדמו"ר" שלונסקי, אבל במהרה השתחרר מהשפעתו, וזה, בעל השקפת העולם הסובייטית, כינה את אלתרמן "בן גרוריון", רמז עבה לכך שאלתרמן אינו אלא משורר חצר. שמיר גורסת שזאת דיבה רעה: אלתרמן ביקר את בן־גוריון על יחסו לפלמ"ח, שפוליטית היה שמאלה ממפא"י, ביקר אותו על כך ששלח לקרב האבוד בלטרון עולים חדשים שלא אומנו ללחימה, וגם לא נשמע לבן־גוריון שדרש כי יעברת את שמו.
זיוה שמיר, שמכירה כל תג ביצירתו של אלתרמן, מתעמתת חזיתית עם מי שנחשב לאורים ותומים בביקורת ובמחקר הספרות העברית והאידית – דן מירון. היא מונה את הטעויות בספריו "אם לא תהיה ירושלים" ו"ארבע פנים בספרות העברית בת ימינו", ובעיקר מתקוממת נגד הטענה שאלתרמן הסתייג מהקיבוץ. נכון אומנם שאלתרמן סבר שהקיבוץ טועה בכל הנוגע לחדר הילדים הנפרד מההורים, ובהתכחשות לטבע האדם באשר לרכוש ולקניין, אבל אלתרמן העריץ את החלוציות של הקיבוצניקים, את האידיאלים הלאומיים־חברתיים שלהם, ואת העובדה שכמעט כל כוח המגן בשעות הקשות של היישוב היה בנוי מיוצאי הקיבוצים וההתיישבות העובדת.
צידו האפל
בהקשר אחר, שמיר סבורה שאפשר ומותר לבקר קשות את התמלילים הרדודים של הפזמונים המכונים "ים־תיכוניים" (שאותם היא מכנה בשם "סתמלילים"), מבלי שהמבקר ייחשב אוטומטית לגזען. הרי לא מדובר בביקורת משום צבע העור או המוצא, אלא ברמה תרבותית שאין כלל אפשרות להשוותה למה שמוצא הקורא והמאזין לפזמוניו של אלתרמן.
יצירתו של אלתרמן היא אכן מופלאה, ברמה הגבוהה ביותר. ואם לנקוט נימה אישית: יש שירים קאנוניים ופזמונים של אלתרמן, שכאשר אני קורא אותם או מאזין להם הם גורמים לי להתרגש עד דמעות. לאחר שאני מעיין בניתוחים היפהפיים של זיוה שמיר לשירים אלה, ההתרגשות עוד גוברת. אבל עם זאת, אני מודה שבין שיריו מצויים גם כאלה שמעיי מתהפכים בי כשאני קוראם או מאזין להם. הכוונה היא ל"ניגון עתיק" המתאר קנאה קטלנית של הגבר, ול"זמר שלוש התשובות" שבהן מתוארת הנכונות של האהובה להיות שפחה חרופה של האהוב הבוגדני. גם במחזהו "פונדק הרוחות" עיצב אלתרמן דמות אוהבת המוכנה לעבדות עולם למען אהובה. לא צריך להיות פמיניסט דגול כדי להצביע על כך שנחשף פה קו אפל באישיות של אלתרמן.
זיוה שמיר מחליקה על כך בספר זה, אבל אם להאמין לאידה צורית (בספרה "העלמה והמשורר" מוצגות קורות חייו של אלתרמן, כששמות הגיבורים בדויים), הרי שהייתה לאלתרמן התנהגות מבהילה, שבוודאי הייתה קשורה בשתיינות הכרונית שלו, זו שהביאה עליו את סופו המוקדם. לטעמי, ההתפעלות הגדולה מיצירתו האלמותית של גאון השירה העברית אינה יכולה לאיין את הקו האפל הזה ביצירתו ובאישיותו.
