חבל שאי אפשר לשמור על סיפור טוב בלי אף שיקול חיצוני. ג'יי אשר כתב את הרומן "13 סיבות למה" בכישרון רב והיה מעורב גם בעיבוד שלו לסדרת הטלוויזיה המצליחה של נטפליקס. כשהתאגיד הענק פנה אליו בבקשה שייקח חלק בבניית המשך לסיפור, לצופים הייתה תקווה מסוימת, שהניצוץ יישאר. אבל העונה השנייה של הסדרה נכנעת למלודרמה, רק כדי להמשיך את ה"עניין".
"13 סיבות" בעונתה הראשונה עקבה אחרי הסיבות להתאבדותה של הנערה האנה בייקר (קת'רין לנגפורד). לפני ששמה קץ לחייה, האנה השאירה 13 קלטות טייפ, כשבצד של כל אחת מהן הקליטה מונולוג מאשים וכואב הנוגע לסיבה אחת – אדם אחד – שאחראי במובן זה או אחר למותה. דרך הנער שהיה סמי־מאוהב בה, קליי ג'נסן (דילן מינט), הנחשף לקלטות בפרק הראשון ומאזין להן לאט ובכובד ראש, אנחנו מגלים את התמונה המלאה. העונה, שכללה בהתאם לקונספט 13 פרקים, הצליחה לפצח משהו לגבי טלוויזיה לנוער, והיו לה מעלות רבות בתחומי הסדרות מבוססות הרגש. היא כללה פסקול מצוין, עריכה מהירה ונגישה, שחקנים נהדרים ועיצוב אמנותי מדויק לתקופה (לא סתם נבחר גימיק קלטות הטייפ לקשט את הפרקים).
העונה הראשונה, שעלתה במלואה לצפיית רצף בתחילת 2017, זכתה גם ללא מעט ביקורות נוקבות על האידאליזציה הנעשית בסדרה למתאבדים. הדיון הזה, עבור צופי הסדרה, מרגיש כבר ישן ולא רלוונטי; בשלב הזה, בו הסדרה הגיע למעמד של מותגים כמו "דגראסי" או "90210", ברור שהסדרה הצליחה במשימה להוות מוצר בידורי עם אמירה רלוונטית לנוער של 2018.
ואז יש את עניין העונה השנייה. מצד אחד, יש משהו נכון בהמשך הסיפור גם ל"חיים שאחרי", כי במציאות, הדרמה שבאקט ההתאבדות לא יכולה לשמש מוסר השכל. מי אשם בכל הסיפור הזה, מה אפשר ללמוד ממה שקרה ואיך הגיבורים שהכרנו יתמודדו עם ההשלכות? בהחלט אפשר למלא עונה איכותית בניסיון לספק תשובות. גישה אחרת, ומקובלת יותר, טוענת שצריך לסיים סיפור טוב בשיא שלו, ומכאן הדברים יכולים רק להתדרדר. כלומר, או שמסתכלים על העניין דרך עיניי גיבורי הסדרה, דרך התוכן עצמו, שבהחלט מצדיק המשכיות; או שמביטים על הסוגיה במבט־על, שרואה את הסדרה "13 סיבות" שהצליחה מאוד וכעת יש לה סיכוי לפגום בהצלחה, עם מריחת־יתר של הסיפור.
התשובה נמצאת בין הגישה השנייה לאמצע של הספקטרום. קל מאוד להבחין, כבר משלב מוקדם של צפיית בינג' בעונה החדשה, שהסדרה סובלת מעומס פרטים. הבלאגן שמתרחש בתיכון ליברטי בעקבות ההתאבדות הוא הגיוני כרעיון, אבל בתצורתו הקולנועית הבלאגן הזה הופך לסלט שקשה לעקוב אחריו. ביטויו בכמויות בלתי נגמרות של שיחות צדדיות במסדרונות בית הספר, שתוכנן זהה לחלוטין – "אני צריך לדבר איתך, לא כאן"; "מה אתה יודע שהוא יודע שאת יודעת?"; "אסור שאף אחד יידע". הקו המרכזי עוקב אחרי הקרב המשפטי בין משפחת בייקר לבית הספר, כשכל פרק עוקב אחרי עד אחד – סיבה אחת – בדומה לעונה הקודמת.
היה כאן פוטנציאל עצום לדרמה משפטית שלוקחת את הסדרה צעד אחד קדימה למחוזות הצפייה המשפחתית. אבל בפועל העונה מתפזרת בין שיחות לחשושים על תתי־אירועים שקרו איפשהו בעונה הקודמת וכנראה הם בעלי משמעות נשגבת לצורך הבנת הלחשוש, לבין גימיק חדש – תמונות פולורואיד מסתוריות שעשויות להפליל אשמים בסיפור. האלמנט הזה הוא בבירור ניסיון של יוצרי הסדרה לשמר את הפן ה"מגניב" שלה, וניסיון לקרוץ לקהל שוחר נוסטלגיה (היפסטרים). הגימיק הנ"ל הוא אחד השיקולים החיצוניים ש"13 סיבות" נכנע אליהם. המחשבה ש"משהו" חייב להחליף את קלטות הטייפ מהעונה הראשונה, זהה למחשבה שדמותה של האנה חייבת להמשיך לככב בסדרה, כדי לשמר את השתתפותה של לנגפורד האהובה על הקהל. התוצאה היא כיכובה של האנה בהזיותיו של קליי, טריק ישן ולא כיפי, שמוליד עוד ועוד סיטואציות מביכות בסגנון "קליי, למה אתה מדבר לעצמך?".
יש היגיון מסוים בהחלטות האלה, כרעיון ראשוני שצריך לפתח. בהיעדר עבודת פיתוח, האמינות שאפיינה את הסדרה בעונתה הראשונה נפגעת. כנראה שרק הצופים שנפשם נקשרה בדמויות ובאווירה ישרדו 13 פרקים נוספים של המסע הזה; היתר יכולים להסתפק בחלקו הראשון.
13 סיבות, נטפליקס, 3 כוכבים
