עמק המעיינות יפה כתמיד. וכמו תמיד, קצת אחרי הפנייה ימינה מכביש הסרגל, הלב מתחיל להתרחב. ואז, כשמתגלה הנוף במלוא הדרו, עפולה משמאל והגלבוע מימין, כבר ברור לך שוב מה שכבר ידעת בגיל 15 – שזהו האזור היפה ביותר בישראל, בוודאי בחורף הירוק והריחני: השדות, בריכות הדגים, הקיבוצים, המושבים, וכמובן – המעיינות. עשרות מעיינות מנקדים את אדמת העמק שבמשך תשעה חודשים בשנה היא לוהטת, וכמעט בכולם היינו. טבלנו. השתוללנו. השפרצנו אושר נטול דאגות. חלקם גדולים ומוכרים, חלקם קטנים וסודיים. לכולם הגענו כילדים, כנערים, כחיילים, ועכשיו אנחנו מלמדים את השבילים המובילים אליהם את ילדינו. וכמו לכל דבר טוב בחיים, גם למעיינות בעמק יש דירוג. הוא בלתי כתוב אבל די ברור: עין מודע הוא הגדול והמשפחתי. עין נזם הוא הסודי שאליו ניקח חברים כדי להרשים אותם בהיכרותנו את השטח. נחל הקיבוצים עמוּס ועממי, והיהלום שבכתר – המעיין של קיבוץ עין־הנצי"ב. פלא מזוקק וטהור, בריכה צלולה בגון טורקיז שכמו נלקחה מסרט מצויר של דיסני, עם עצים גדולים שמְצילים מעל, קנה שגדל פרא, עלווה וירוק־עד. מעבר לקסם, עין יהודה – זה שמו המקורי, אבל אתם לגמרי יכולים להמשיך לקרוא לו המעיין של עין־הנצי"ב – גם נמצא במקום נגיש ופשוט, ממש ליד שער הכניסה לקיבוץ, כמה דקות הליכה מהכביש הראשי שמוביל מירושלים לבית־שאן. הושט היד וצלול בו.
אסי טייכטל (בתמונה למטה): "בתקופת הקורונה ישראלים יצאו לטייל בהמוניהם כי אי אפשר היה לטוס לחו"ל. עין הנציב הפך לאחד המקומות הפופולריים באזור, והבלגן והלכלוך החלו לעלות על גדותיהם ועל עצביהם של התושבים"
אבל זהו, שכל הקסם הזה כבר לא קיים. בשנים האחרונות רצו שמועות עקשניות שלתושבי הקיבוץ נמאס מהרעש, הבלגן והלכלוך שהביאו איתם יותר מדי מטיילים. וכך הם החליטו להעביר את שכיית החמדה הזו לידי רשות הטבע והגנים, כדי שזו תקים שם גן לאומי. אחרי שכמה תמונות של המקום בתצורתו הנוכחית עלו לרשת, נסעתי לשם בשבוע שעבר כדי לראות מקרוב, ועל הדרך לנסות לפצח את חידת המעיינות בישראל. מי לעזאזל מחליט איזה מהם ייסגר ואיזה יישאר פתוח לציבור, מי קובע את הנהלים, מי האבא והאמא.
קבעתי להיפגש בשער הקיבוץ עם אסי טייכטל, בלוגר טיולים עם עשרות אלפי עוקבים ברשתות החברתיות השונות. הוא בן 38 מירושלים, מאמן כדורסל במקצועו. לפני עשר שנים הקים עם אנשים נוספים את בית"ר ירושלים כדורסל, הוא משמש כמנהל המקצועי של האגודה ומתמקד באימון נוער. הוא כבר שנים אוהב לטייל, וב־2016 קנה בחו"ל מצלמת 360 מעלות, שמאז היא סימן ההיכר שלו. לדפים שלו ברשתות, "ישראל 360", הוא מעלה תמונות שמראות את אתרי הטיולים והמעיינות ב־360 מעלות, כך שהגולש בבית יכול להרגיש כאילו הוא נמצא במקום ולהסתכל סביב. כרגע כל פעולותיו בתחום נעשות בחינם ולטובת עוקביו.
"המקרה של עין הנציב קצת מזכיר את מהומת קיבוץ ניר־דוד ונחל האסי, אבל הוא גם שונה", מסביר טייכטל בעוד אנחנו מתקרבים למעיין. "גם פה הקיבוצניקים לא רצו שייכנסו אליהם הביתה ויעשו בלגן ורעש. אבל כאן המעיין קרוב לגדר ולא קרוב לבתים, אז הפתרון היה קל הרבה יותר מהפשרה באסי, הכשרת מקטע של הנחל בקצה הקיבוץ, צמוד לסחנה".
את המעיין בעין־הנצי"ב מקיפה גדר ובה שני שערים נעולים ועליהם שלטי אזהרה: "סכנת טביעה! הכניסה אסורה!" והכול בשלוש שפות, כדי שכולם יבינו. אבל אלה לא רק הגדרות. המקום נראה כמו מזרקה בפתח־תקווה או מקסימום עוד גני חוגה בזעיר אנפין. הכול נראה מתורבת מאוד, אולי יותר מדי. עץ אחד קרס לפני כמה שנים בגלל עומס מטיילים שעלו עליו וקפצו ממנו למי הבריכה, העץ השני נשאר אבל כל הצמחייה העבותה כוסחה, הירוק נעלם ושתי בריכות מלאכותיות, רדודה ועמוקה, החליפו את הבריכה הטבעית עם מי הטורקיז.
טייכטל סבור שהזרז המשמעותי לשינוי התרחש בתקופת הקורונה: "זו הייתה נקודת זמן משמעותית להרבה מקומות, כולל המעיין הזה. מקומות שהיו עד אז סודיים, ומאז הקורונה כבר לא. ישראלים יצאו לטייל בהמוניהם כי אי אפשר היה לטוס לחו"ל, וחיפשו דברים שהם לא מכירים. המעיין הפך לאחד המקומות הפופולריים באזור, והבלגן והלכלוך החלו לעלות על גדותיהם ועל עצביהם של התושבים שנאלצו להתמודד עם כל זה. נכון שבני נוער דתיים הגיעו לפה מכל הארץ שנים לפני כן, אבל מבחינת הישראלים ההתפוצצות קרתה בקורונה. המעיין קרוב לכביש הראשי, אפשר ללכת פחות מקילומטר ברגל, ממש בכניסה לקיבוץ – מקום מאוד נגיש. כשדיברתי עם אנשי רט"ג הם הגדירו את התכנון שלהם למקום כ'מיני סחנה', וזה באמת נראה שכפול".
הדילמה ברורה, מצד אחד ישמרו על המקום והוא יהיה נקי, מצד שני הוא כבר לא יהיה טבעי ופראי כמו פעם.
"בהתחלה התבאסתי שהכניסה אליו תהיה מעכשיו בתשלום. היום זה פחות חשוב לי, כי אפשר להשיג מנוי 'מטמון' במחיר טוב, והתשלום יהיה שולי למי שמטייל בארץ באופן קבוע. אבל כן ציפיתי שישאירו לפחות במשהו את המראה הטבעי. שישפצו וירחיבו, אבל שישאירו את הבריכה עם הסבך והצל. הורידו הכול. הבעיה מבחינתי עם רט"ג היא שהם לא משתפים מספיק את הציבור בהחלטות. יש שם אנשי נוף ותכנון טבע כמובן, אבל בסוף זה ארגון שצריך כסף אז הם חושבים מה יהיה בטיחותי ולא יביא להם תביעות ומה גם יכניס להם כסף. איכשהו יש יותר אנשי משרד מִטבע, והם קובעים בסופו של דבר איך האתר ייראה. אני לא מאשים אותם בקטע של הכסת"ח, כי אף אחד מאיתנו לא רוצה לשחק עם הביטוח. מי שאשמים אלה הרשויות שמאפשרות לאנשים שעושים שטויות, כמו לקפוץ מעץ לתוך מעיין רדוד, לתבוע את הרשויות אם קורה משהו. וזה מה שקורה לא פעם, אז לא פלא שהרשויות עושות הכול כדי לכסת"ח את עצמן. לא אתפלא אם ינקזו מתישהו את עין נזם וייבשו אותו כדי להימנע מתביעות נגד המועצה שהוא נמצא בתחומה".
עמוס גלסנר (בתמונה למטה): "הייתה עלינו אחריות ולא יכולנו לפקח ולעמוד בה. בנס איש לא טבע ומת. היו פה קטטות כמעט כל יום. נכון שהיו בקיבוץ קולות לכאן ולכאן, אבל הרוב המוחלט בסוף הבינו שאי אפשר להמשיך ככה"
בדרך החוצה אנחנו מדברים עם עמוס גלסנר, ממקימי עין־הנצ"יב, שניצב עם הקלנועית שלו ממש ליד הגדר החדשה התוחמת את המעיין, ודווקא מרוצה מאוד ממראה עיניו. "זה יהיה יפה, אל תדאגו", הוא אומר לנו, "זה היה גם קודם יפה, אבל בלתי אפשרי. היה פה בלגן, זבל, צואה בכל מקום. אי אפשר היה להמשיך ככה".
מה השתנה? תמיד הגיעו לפה אנשים?
"פעם הרבה פחות אנשים הכירו אותו אבל בשנים האחרונות אנשים כבר חנו בכל מקום, השאירו הררי טינופת שסתמו את המפל הקטן שבהמשך הזרימה, נהיה בלתי אפשרי עבור הקיבוץ להמשיך לטפל במעיין".
זה אולי יישמע לך נוסטלגי אבל המראה כאן עצוב.
"גן השלושה, הסחנה, לא עצוב היום. הכרתי אותו כשהיינו ילדים, ומה היה שם? בריכת מים וקוצים מסביב. עכשיו זה נראה מצוין. כשרט"ג לוקחת תחת ידה מקום, אין מה לעשות, זה עולה כסף. נתרגל גם למה שיעשו פה, גם אתה תתרגל. ואל תשכח שזה עוד לא מוכן. השאירו חלק מהדברים שהיו פה כמו השיזף, הקנה, אזור החצבים, נטעו עצים שיגדלו עם הזמן – אני סומך על רט"ג ועל המתכננים שלהם שהם יודעים מה שהם עושים. הייתה עלינו אחריות ולא יכולנו לפקח ולעמוד בה. בנס איש לא טבע ומת. היו פה קטטות כמעט כל יום. נכון שהיו בקיבוץ קולות לכאן ולכאן, היו ויכוחים, אבל הרוב המוחלט הבינו בסוף שאין ברירה ושאי אפשר להמשיך ככה יותר".
כמה דקות נסיעה, ואנחנו בעין נזם שנמצא בין שדה־אליהו לטירת־צבי. מעיין גדול ועמוק, עם מים מעט מליחים יחסית לשאר המעיינות בעמק, שכבר שנים משמש מפלט לחובבי מעיינות שרוצים מקום אותנטי עד כמה שאפשר, כמעט ללא מגע יד אדם. המעיין נמצא בשטח המועצה האזורית עמק המעיינות, ומוקף בשדות של קיבוץ שדה־אליהו. לעין נזם יש עדיין איזשהו מעטה סודיות אבל כבר ממש לא כמו פעם, אף שאין כרגע חופש מהלימודים, קבוצה לא קטנה של בחורים דתיים נמצאת שם ונהנית מהמים. שלט גדול מקבל את פני הבאים: הרחצה אסורה ומסוכנת, אין שירותי הצלה, אנא שמרו על הניקיון. ישראבלוף במיטבו – הרי ברור שמי שמגיע לכאן עושה זאת על מנת להיכנס למים, ולמרות האיסור יש כאן צפרדע זבל של המועצה. מבחינת טייכטל, מדובר בסידור לא רע בכלל: "שישימו שלטים, אין בעיה, רק שלא יסגרו בגדר ויעשו כאן עבודות. זה כמו בסטף, גם שם יש כבר שלושים שנה שלט שאומר שאסור לקפוץ, הכול בסדר, בעולם מתוקן, שלט שאומר 'הרחיצה על אחריות המתרחץ' אמור לתפוס. בישראל זה לא באמת מספיק, כי בסוף תמיד יהיה שופט שיטיל את האחריות על גוף כמו המועצה ולא על האדם שאולי היה פזיז ופושע מבחינת מה שמותר ואפשרי לעשות במקום כזה".
במה שונה דינו של עין נזם מהמעיין של עין־הנצי"ב?
"עין נזם נמצא בלב שדות, אם יקימו פה גדרות אנשים יעקפו אותן ברגע או יחתכו. זה מה שקורה במאגרים – עושים חור בגדר ונכנסים. עין הנציב קטן יותר וצמוד למקום מגורים. המעיין הזה פחות צלול מעין הנציב, המים בו מליחים קצת יותר והוא רחוק יותר – כל זה יחד הופך אותו לפופולרי פחות".
גוף כמו רט"ג צריך לעשות שיקולים של מטיילים שרוצים את השביל הסודי שלהם ופינה שקטה רק לעצמם?
"מה שבאמת צריך זה פיקוח. בשני דו"חות ביום אפשר לכסות את השכר של הפקחים, אנשים ישמעו שיש דו"חות ויפסיקו ללכלך. האנשים שבאים לפה הם לא עבריינים, אלה אנשים נורמטיביים שכנראה אם תעיר להם, רובם ירימו את הלכלוך. צריך פעולה מידתית, ולסגור בגדר זו לא פעולה מידתית אלא כזו שמשנה את אופי המקום ואת הנגישות אליו לחלוטין. מה שאפשר להשאיר פתוח, להשאיר פתוח. גידור צריך להיות האפשרות האחרונה, כי היא פוגעת גם באנשים שלא בהכרח רוצים לטייל בשעות המאוד מסוימות שבהן רט"ג פותחת את האתרים, וגם בחיות שניזונות מהמים במקום. גם החצבני מזוהם לפעמים, גם נחל חרמון, אבל אותם אי אפשר לסגור אז לא סוגרים".
אלון לוי, רט"ג: "לפני הרבה שנים כל המעיינות נראו אותו דבר. היום, חלק נשארו טבעיים כמו עין נזם, וחלק הפכו להיות גנים לאומיים או חלק מפארק שהמועצה האזורית מתחזקת"
בדרך לעין ג'ונס, הצמוד לחמת גדר, אנחנו מדברים על עין מודע ומסכמים שמדובר בסמל למעיין הכי מאוזן ומנוהל נכון בסביבה: הוא גדול, הרשויות מטפחות ומנקות אותו תדיר, אבל מצד שני נשאר די דומה למצבו הטבעי, הכניסה אליו בחינם לגמרי ובעיקר אי אפשר להגיע אליו עם מכוניות, שחונות במרחק של כמה דקות הליכה ממנו. לא להאמין עד כמה מספר דקות הליכה מהרכב מהווה מסננת מעולה לגורמי רעש ובלגן שאוהבים להגיע עם האוטו, המנגל והרמקולים ממש עד קו המים.
עין ג'ונס הוא מעיין חם שנמצא ממש צמוד לחמת גדר אבל לא בתחומי האתר, ובמרחק מטרים ספורים מגדר הגבול עם ירדן. מדובר במעיין בעל השם "עין ריח", שממלא מספר בריכות סגורות ששימשו בעבר כחמאם לקציני הצבא הסורי. כשמתקרבים אפשר להבין את מקור השם המוזר: גופרית וכימיקלים אחרים שפורצים עם המים מבטן האדמה מעניקים למעיין ניחוח לא מושך במיוחד. ולמרות זאת, רבים מגיעים למקום. קודם כול כי הכניסה אליו בחינם. שנית, כי שמו יצא למרחקים בגין המים החמימים הממלאים את הבריכות, ושלישית כי אפשר להגיע עם הרכב עד ממש מטר־שניים מהמים. אלא שפה בדיוק גם מתחילות הצרות. המקום מטונף, לא מסודר, ורועש ממוזיקה ברוב שעות היום.
כמה דקות הליכה משם נמצאים שרידים של בריכות רומיות יפהפיות ומוזנחות לא פחות, שבקרוב יהפכו לגן לאומי. אבל עין ג'ונס הוא ארץ של אף אחד, מקום שאיש אינו מעוניין בו ולכן נותר בעמימות מוחלטת. לדברי טייכטל, סיכוי טוב שזהו המקום הבא שייסגר בגדרות. הסיבה: כמה תביעות משפטיות שמתרקמות סביב פציעות ומקרים לא נעימים שאירעו בחודשים האחרונים במקום.
מבחינתך המצב כאן סבבה, כלומר המעיין לא מגודר. אבל תראה איזה מחיר אנחנו משלמים על זה.
"במקרה הזה כנראה צריך לפחות להרחיק את כלי הרכב. ומה שקורה פה בהחלט גורם לחשוב פעמיים. רמת הלכלוך באמת בלתי נסבלת. ועדיין, הפתרון צריך להיות אחר. אני מגיע מתחום הספורט, במשך שנים מענישים את הקבוצות על מעשי האוהדים, ולכן אוהדים ממשיכים לעשות בלגן. צריך להעניש את מי שמתפרע, באופן כירורגי. זה מסובך יותר אבל יהיה הרבה יותר יעיל ולא יפגעו בכולם עם ענישה קולקטיבית דרך סגירה בגדרות".
עידן גרינבאום הוא ראש המועצה האזורית עמק הירדן, שבתחומה נמצא עין ג'ונס. אני מתקשר אליו כדי להבין מה בעצם הסיפור עם המקום, ולמה הוא נראה כך. "זה סיפור מאוד בעייתי", הוא נאנח, "המקום אכן מצוי בתחומה המוניציפלי של המועצה, כמו עוד 220 אלף דונם אחרים. מצד שני, המקום הזה שייך דה־פקטו לרשות מקרקעי ישראל, ובפועל לא מוחזק בידי שום גורם. המעיין מוגדר כ'מתקן הנדסי', כי יש שם מקום אחד שממנו מקורות שואבת מים. מחלקת ההנדסה של המועצה הכריזה על המקום כמסוכן ושעלול להתמוטט כל יום, זו האחריות שלנו לפי החוק. עשינו פעולות כדי למנוע כניסה כמו גידור ושילוט, אבל תוך פחות מ־24 שעות הפעילות הזו הייתה כלא הייתה. כל שילוט הושחת תוך דקות. במקביל התלוננו בפני רשות מקרקעי ישראל וגם הם ניסו לאטום חלק מהחדרים, הכול נפרץ. המקום שייך לכולם ושייך לאף אחד, וכמובן נמצא מטרים ספורים מגדר הגבול כך שגם הצבא לא רווה נחת מזה שבלילה מסתובבים אנשים כל כך קרוב לגדר".
למחלקת ההנדסה שלכם יש סמכות לקבוע שהמבנה מסוכן, אבל אין לכם סמכות לשלוח לשם פקח שיאכוף ניקיון?
"המועצה לא יכולה להתעסק בזה. זה מקום שמגיעים אליו לפעמים אלפי אנשים ביום, ואנחנו לא יכולים לקחת אחריות על זה, לא יכולים ולא רוצים. כדי לחלק דו"חות צריך שורה של הכרזות שאני לא יכול לעשות. לדעתי היה צריך להוריד את המבנה כבר אתמול, אבל לדברי המועצה לשימור אתרים צריך לשמר אותו. זה בסך הכול מבנה סורי, לא מרחצאות רומיים, אין בו שום ערך היסטורי. אני פונה מזה זמן לכל הגורמים הרלוונטיים ואומר שעליהם לנקוט באמצעים הנדרשים כדי לטפל במקום הזה. אנחנו עושים את מה שאנחנו יכולים על פי החוק".
אלון לוי הוא מנהל מרחב גליל תחתון־עמקים במחוז הצפון של רשות הטבע והגנים (רט"ג). אני שואל אותו אם יש נוהל מסודר לגבי מעיינות במדינת ישראל, והוא עונה בשלילה. "לפני הרבה שנים כל המעיינות נראו אותו דבר. היום, חלק נשארו טבעיים כמו עין נזם, וחלק הפכו להיות גנים לאומיים או חלק מפארק שהמועצה האזורית מתחזקת. מרגע שהשטח עובר לאחריותנו הוא מחויב לעמוד בסטנדרטים של בטיחות ותנאי שירות, וזה עיקר ההבדל בין מעיינות שבידי המדינה לבין מקומות פתוחים. עין נזם נמצא בתחום קיבוץ שדה־ אליהו, כל אחד יכול לבוא מתי שהוא רוצה בלי מגבלת שעות, ולכאורה גם בלי מגבלות של מה מותר ומה אסור".
מעיין עין הנציב ועין ג'ונס הם ממש שני קצוות של הסקאלה. אחד מהם מתורבת מדי, ועין ג'ונס מטונף ואנשים מגיעים עם הרכב עד אליו כולל מוזיקה ומנגלים. אי אפשר לנסות ולדאוג שהמקומות האלה יהיו איפשהו באמצע, כמו עין מודע למשל?
"עין מודע נמצא בפארק של מועצת עמק המעיינות, ורט"ג היא רק גוף אחד מני רבים שאחראי שם. אין לנו אמירה מוחלטת, ואם קורה שם למישהו משהו אנחנו לא אחראים. עין הנצ"יב הפך לגן לאומי על פי חוק, כלומר תחת אחריות רט"ג, ואנחנו עובדים שם לפי נהלים ברורים. אני מחויב בסטנדרט שונה מזה של מועצה, ושונה משטח פתוח. יש למשל סטנדרט של שירות לאנשים שמגיעים; האם השירות הוא טוב או לא – אפשר להתווכח. אבל בסוף אני חייב לתת מינימום של פיתוח וניקיון, יכול להחליט אם אני גובה כסף או לא. אתה שואל אותי אם נכון לסגור משאבי טבע ששייכים לכלל הציבור? יש מקומות שכן ויש מקומות שלא. אני חושב שאיזונים הם המפתח לשמירת הטבע. אני רוצה לתת אפשרות למטיילים להגיע לנחל הקיבוצים ללא תשלום ולחוות שם את המים, רוצה לתת לך להגיע לעין נזם, אבל אני גם רוצה לתת מקום למי שלא רוצה להגיע למעיין עם מנגלים על שפת המים ומוזיקה רועשת ולכלוך, וכן רוצה שירותים ושיהיה מקום לקנות ארטיק לילד. בשביל זה יש מקומות כמו הסחנה, הגן הלאומי בעין־חרוד ועכשיו גם עין הנצי"ב".
אולי הלכתם בעין הנצי"ב רחוק מדי?
"תשאל עשרה אנשים, לכל אחד תהיה דעה אחרת על מה שעשינו. אחד יגיד שזה יותר מדי, אחד יגיד שזה מעט מדי, אחד יהיה מרוצה. אפשר להיות חלוקים על התכנון, אבל צריך לחכות עוד שנה שהקנה שם יצמח, העצים קצת ילבלבו, וגם אז זה יהיה בעיני המתבונן. עוד שנה אני מקווה שזה ימצא חן בעיני יותר אנשים. השורה התחתונה היא שרט"ג לא חושבת שכל משאב טבע צריך להפוך לאתר סגור, יש לזה יתרונות וחסרונות. ברוב האתרים האלה גובים כסף, ואנחנו לא ממהרים לקחת משאבי טבע ששייכים לכלל הציבור. צריך בעיקר איזונים נכונים"
תגובת רשות הטבע והגנים: "הרשות פרסמה כבר במאי שנה שעברה את התוכנית לפיתוח המקום במטרה לחשוף לציבור את התוכנית לפיתוח ושימור עין יהודה והנגשתו הצפויה לציבור".
