מירב רינגל, אמנית ומעצבת, מגדירה את עצמה כאוטודידקטית אך למרות זאת סיימה תואר ראשון בחינוך. את כל מה שהיא עושה, היא למדה באופן עצמאי תוך כדי תנועה. היא מאמינה גדולה שכל דבר שאתה עושה עם תשוקה הוא המקום שבו נמצאות ההצלחות הכי גדולות שלך.
את רוצה להגיד לי שלא למדת אומנות בשום מקום מסודר?
"בדיוק כך. המקום האוטודידקטי הוא נטול פרדיגמות. אין אסור ומותר. המקום החופשי נתן לי את החופש ליצור יש מאין. נלחמתי על הדרך שלי משלב ההתחלה של היצירה".
אז קצת היסטוריה
"היא מגדירה את עצמה כפריקית "חזרתי בתשובה, השיא היה גיל ההתבגרות, הלכתי ללמוד במוסד חרדי בירושלים , אחר כך התחתנתי בשידוך ואחרי שבע שערה שנה התגרשנו כששנינו כבר היינו חילונים". "הכול התחיל בעצם בבית", היא אומרת. "בילדותי עברנו המון. גדלתי ברמת גן וברמת השרון ואז עברנו לתל אביב שגם שם עברנו שלושה בתים, ושלושה בתי ספר.
"חציתי תרבויות – חזרתי בתשובה ואחרי כמה שנים חזרתי בשאלה. זו אחת הסיבות שהאישיות שלי בבסיסה תמיד רעבה. לא סתם אני מתעסקת באמנות לבית, הבית שלי התפרק. בגדול יכולתי להמשיך בחיים בינוניים אבל באמצע החיים הלכתי בעקבות החלומות והלב כי לעשות אמנות זה משהו שבער בי כל החיים".
ספרי קצת על האומנות שלך
"אני רואה את האומנות שלי נפרדת ממני ולכן הרבה אנשים נקשרים אליה", היא מספרת. "האמנות מלאת רגש והלך רוח, ברזל זו אהבת חיי, לרקום חלום בראש, להעביר אותו אל היד הרושמת ופשוט לקחת את החיים ואז לראות את הוויזן נולד בברזל. אין עוד אמנות כזו בעיניי שכולה חלומות שהופכים מוחשיים, חזקים, נצחיים כמו הברזל, אין יפים ממנו ואין חומר שדומה לו. זו חוויה בלתי שגרתית ולא סתם זו שעתו היפה של הברזל. כל זרמי העיצוב והאומנות הפוסט מודרניים הביאו לכך. זה חומר שלא נותן שיתעלמו ממנו, גונב כל הצגה, לכן העבודה שלי היא סוג של אאוריקה בלתי נגמרת שמפתיעה כל פעם מחדש.
"הבית זה המקום בו האהבה נמצאת והמשמעות הכי עמוקה לאדם ואותו אני תמיד מחפשת. האובססיה הפנימית והחיפוש אחר משמעות חזקה מתבטאת באמנות ובסטודיו שהקמתי. אני תמיד מרגישה בתוך איזשהו מסע ואבולוציה. גם הצורך לכתוב ולבטא רגשות עמוקים הוא דבר בלתי נפרד מהיצירה שלי".
מה זאת אומרת?
"אני סקרנית בלתי נדלית ואדם שקורה תיגר על דברים ותמיד רוצה להתפתח ולהשתנות. גם אני כמו אמנים רבים הגעתי ליצירות הכי גדולות שלי ממקומות של תהומות. יצירה טובה באה מתוך קונפליקט. חלק מהחיים שלנו זה סבל וחיפוש. האומנות שלי היא בית וכשאיבדתי את שלי הבנתי כמה שצריך להעריך את הבית. החברה החילונית קצת הלכה לאיבוד עם המושג בית ודווקא משם אני זוכרת ולוקחת איתי ממסע החיים שלי ומהתקופה שהייתי עמוק בתוך הדת. זה החשיבות של בית, של משפחה".
למה בחרת דווקא בציפור כנושא מרכזי ביצירות שלך?
"ציפור היא החיה היחידה ששוברת את כוח המשיכה. לא סתם הסמל שלי ושל הסטודיו הוא ציפורים. הכמיהה לחופש, לתעוזה פועמת בי, אני לא שגרתית. הציפורים מייצגות בין השאר גם את בית הסוהר הפנימי".
למה דווקא ברזל?
"בגיל 34 נכנסתי למפעל מתכת משפחתי שעסק בקופסאות למחשבים ולחברות הייטק, אפור, חדגוני. באתי בוסרית ומרגע שגיליתי את החומר הזה ואת הטכנולוגיות, ראיתי את מה שאף אחד לא ראה. הריח החזק של הברזל על רצפת הייצור מקושר אצלי אוטומטית לתחושה בה הרעיונות שלי קמים לתחייה, וזה יותר מרגש מהכול. למדתי כל חומר וכל טכניקה ובכל יצירה אני מקפלת את הידע הטכני ליצירת אמנות שחותרת להיות פורצת דרך והיא גם פורצת את גבולות הקיר. הרי אומרים שאומן טוב לוקח חול ועושה ממנו יהלום. זכיתי שראיתי בברזל הגס יהלום, זיהיתי את הפוטנציאל שלו להפוך לאמנות יפיפייה, עדינה וחזקה בו זמנית ומלאת אמירה".
גליפס באיזשהו מקום שינתה את חוקי המשחק?
"באים אלי אנשים שמחפשים אומנות אחרת לבית, משהו שונה, משהו לא חדגוני. היצירות שלי הן לחלוטין לא תמונות קיר סטנדרטיות פוסטר או קנבס. העבודה עם ברזל דורשת ממני לעבוד עם חומר אמיתי, מלא נוכחות שיוצר על הקיר דבר שלא נראה לפני כן. יש לי גם איזושהי חתימת יד ייחודית, מאד אוניברסלית שבאה עמוק מתוך עיניי".
ואיך קיבלו את האומנות הזו בהתחלה? הרי ברזל זה לא משהו שמקושר אוטומטית לאומנות?
"אף אחד לא האמין בי וכולם אמרו ״שאני מבזבזת זמן״. הייתי צריכה ללכת נגד הזרם, להתעקש על כל אב טיפוס במפעלים שעובדים בסדרות גדולות ולא אוהבים להתעסק עם מעצבים. אני היחידה שהאמנתי, אבל כל כך חזק עד שמפעלים עם עשרים גברים נכנעו לי. היום זה נראה דבר שגרתי. רק אחרי שנה וחצי היצירות שלי הפכו להיסטריה".
את זוכרת את הרגע שהאומנות הזו החלה לתפוס תאוצה?
"הייתה בהלה, כולם רצו לגעת ביצירות היפות האלה, עם התלת ממד המשגע והשימוש בצבע השחור החזק שהוא חלק מהאייקוניות שלנו עד היום. כאומנית אני רדאר של יופי ותמיד באבולוציה, אני לא מסוגלת לעמוד במקום אלא תמיד מחפשת את הדבר הבא, והברזל הוא אינסופי. לכן הוא ״המאהב״ והשותף האולטימטיבי לאמנות שלי".
מה היעד הבא?
חו"ל. חו"ל זה היעד הבא שלי. הקורונה שברה את גבולות המדינה והמיקום. העולם עבר לרשתות ולאון ליין וזו אחת הסיבות שכבר בתחילת המגיפה התחלתי לצלם בווידאו כל יצירה שלי. כדי שאנשים ירגישו בלייב את האימפקט שלה. ניפצתי את התקרה של התמונות החד ממדיות והיום כל העולם שם. סוג של, אם אתה לא קרובים לסטודיו, אביא אותו אליכם, רק הוידאו יכול להעביר את התחושה של האמנות שלנו. את הרגש, המגע והעומק עם ברזל".
עשית שיתופי פעולה עם אמנים כמו אמנון ליפקין שחק. איך זה היה? איך העבודה המשותפת עם אמן נוסף?
"את אמנון הכרתי בתערוכת עיצוב ענקית בפריז והתאהבתי. מיד כשראיתי את העבודות שלו ידעתי שמתחשק לי לעשות איתו משהו. הוא רוקם סיפור עם מכונת תפירה על בד והקו של עבודותיו הזכיר לי במידת מה את שלי, במיוחד יצירת ה-TLV שלי שהיא סקיילין של בניינים. אלא שאצלו הכול יותר ציורי ומרגיש עבודת יד. נורא רציתי לתרגם את העבודות שלו לאמנות בברזל, וזה יצא מדהים. הטרנספורמציה מהבד שהוא חומר רך לברזל הייתה מדהימה אני מאד מעריכה אמנים ישראליים וכבר עשיתי כמה שיתופי פעולה בעבר".
