בפרפרזה על השורה האלמותית משירו של מאיר אריאל, נאמר כי בסוף כל משפט של עמנואל לוינס יושב אדם מוסרי שחושב על אחריותו כלפי האחר. הרי זהו חידושו הגדול של הפילוסוף היהודי שנולד בליטא והעביר את רוב חייו בצרפת – הכנסת הממד האתי למגרש הפילוסופיה המערבית. בעוד שלאורך השנים ניסתה הפילוסופיה לברר את מהות היש, כלומר את תפקיד המציאות הקיימת ואת הדרך שבה אנו תופסים אותה, לוינס ביקש לשאול על היחס של האדם כלפי האחר ועל האחריות האתית הגדולה שנושא האדם.
בספרו מבקש חנוך בן פזי, פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטת בר־אילן, להתבונן בהגותו של לוינס מתוך ההקשר הישראלי, ולבחון את השאלות העקרוניות שמלוות את מדינת ישראל מתוך סוגיות פילוסופיות יסודיות. בניגוד לחוקרים אחרים שעסקו בסוגיה זו, בן פזי לא סוקר את אמירותיו ועמדותיו של לוינס ביחס לציונות ולמדינת ישראל, אלא הוא מנתח סוגיות יסוד שעולות מתוך המציאות הישראלית החדשה. את זאת הוא עושה באמצעות דיונים פילוסופיים המבוססים על הוגים כגון אפלטון, קאנט ואחרים, ביחס להשקפה הפילוסופית העולה מכתביו של לוינס.
כך למשל, כדי לדון בנושאים משמעותיים מההוויה הישראלית, כמו היחס לאדמת ארץ ישראל וגבולות המדינה, פורש בן פזי דיון פילוסופי שמתחיל באפלטון ומנתח את מושג המקום במשנתו, כל זאת כדי לשאול האם האדם שייך לאדמה, האדמה שייכת לאדם או שמא האדמה היא אפשרות הניתנת בידי האדם. בהמשך הוא מנתח את היחס של לוינס לאדמה מתוך קריאה תלמודית של ההוגה היהודי בסיפור המרגלים, וקובע כי לוינס מבקש "לתאר את עמדתם של המרגלים כעמדה אנטי־טריטוריאלית, אנטי־היידגריאנית".
פוליטיקה מוסרית
עמנואל לוינס נולד בקובנה שבליטא בשנת 1906. הוא עבר לחיות בצרפת לאחר התיכון והחל ללמוד בסורבון. במלחמת העולם השנייה פעל כקצין תרגום בצבא הצרפתי, נשבה על ידי הגרמנים ובילה במחנה שבויים, שם המשיך לכתוב במחברותיו הגיגים, שלימים יפותחו להגות מגובשת ועצמאית. לוינס דבק בזרם הפנומנולוגי של הפילוסופיה בזכות מורו הגרמני מרטין היידגר, ואף היה זה שחשף על ידי תרגומיו את התנועה הזו לקהל הצרפתי. משבר גדול עבור לוינס היוותה הצטרפותו של מורו היידגר למפלגה הנאצית, ולאורך כל חייו, עד מותו בשנת 1995, התפלמס עם דמותו והגותו של מורו.
ההגות הלוינסית משופעת בהתייחסויות לפילוסופיה המערבית לצד עיונים רבים במקורות היהודיים; הוא קרא בתלמוד כפילוסוף ולמד פילוסופיה כיהודי, ובשתי הדרכים השונות ביקש תמיד את הדגשת האקט המוסרי. הוא מוכר לציבור הישראלי בעיקר בזכות הקריאות התלמודיות שלו בסוגיות מן הגמרא, אך היה ידוע בצרפת גם כמי שהעביר שיעור שבועי ברש"י על פרשת השבוע וכמי ששאב השראה מתפיסת האדם של ר' חיים מוולוז'ין וספרו "נפש החיים".
השאלה המרכזית שמובילה את ספרו של בן פזי היא השאלה שמהדהדת מבין שורות ספרו החשוב של לוינס "כוליות ואינסוף" – האם פוליטיקה מוסרית יכולה להתקיים? ומתוך כך – האם גם אחת כזו יכולה להופיע מתוך החכמה היהודית והביטוי הישראלי שלה. מתוך שאלות אלו יוצא בן פזי לדיונים מפותלים על סוגיות פילוסופיות עקרוניות העומדות בפני החברה הישראלית, אך הוא מבהיר כי הן רלוונטיות לכל שיח פוליטי באשר הוא. כך נידונות סוגיות כמו האם המדינה משמשת כרשות של צדק או שמא היא נתונה בידי כוחות פיסיים וכלכליים בלבד; כיצד יכול החוק – ובתוכו החוק ההלכתי – לכונן תפיסה מוסרית; לצד דיון על האפשרות לאוטופיה ועל כתיבתו של לוינס ככתיבה אוטופית; על המשיחיות כתפיסה אתית המוטלת על האדם, ועוד.
אוניברסליות לעומת לאומיות
אחת הסוגיות שבן פזי מתייחס אליהן בספרו היא היעדר יחסו של לוינס לפן ההלכתי בתורה, לעומת השימוש הרב שעשה באגדות חז"ל כדי ללמוד מהן ערכים פילוסופיים אוניברסליים. לוינס העיד על עצמו: "אני גם מתבייש מהרגלי לפרש רק מקורות אגדיים בתלמוד. מה אעשה? כדי להתמודד עם ההלכה דרושה מערכת שרירים מיוחדת במינה". ההבנה הפשוטה של אמירה זאת היא שלוינס לא זכה ליכולת החשיבה והניתוח של הדיון ההלכתי, אך בן פזי מתקשה לקבל את אמירתו של לוינס. לטענתו לוינס הוא בעל כוח אינטלקטואלי גדול, כך שלא סביר שללוינס לא הייתה היכולת להתמודד עם הלך המחשבה ההלכתי.
בן פזי מבקש לבחון הכרעה זו מחדש בהקשר הפילוסופי של כתבי לוינס, ומכריע כי הצהרתו של לוינס על כך שהוא לא עוסק באופן פורמלי בהלכה נושאת בעצם ביקורת כלפי מסורת מסוימת של ההלכה והסדרתה. בעיני בן פזי, לוינס מעריך את החופש הקזואיסטי (כלומר, המבוסס על מקרים) שמאפשר הדיון התלמודי, אך סולד מן האופן החוקתי, המנוסח כקודקס מחייב, של ההלכה. האופי של הקודקס ההלכתי סותר על פי בן פזי את השקפתו של לוינס, שכן הוא מבקש להכפיף את האחר לאחדות, לביטול של ה"אחר", ואילו לוינס קורא לעיצוב אתיקה של ייחודיות.
מתוך נקודה זו נעיר כי עם מסקנות רבות מספרו של בן פזי אפשר להתווכח. למשל ארצה לטעון, שלא כפי שטען בן פזי, שהיעדר המחשבה ההלכתית מהגותו של לוינס אינו מבטא סלידה מן ההלכה, אלא פשוט נאמין לדבריו של לוינס ונבין כי צורת המחשבה שלו שונה מזו של איש ההלכה. שהרי איש ההלכה דן בדקדוקי דקדוקים, בפרטים זעירים משתנים, ואילו הפילוסוף פורש תפיסת עולם שנובעת מתוך צורת מחשבה אחרת, חופשית ומרחבית יותר. עובדה זו אינה גורעת מאיכות הדיון של הספר, אך מצריכה את הקורא לקרוא את הניתוחים בעיניים ביקורתיות.
נקודה משמעותית נוספת העולה מהדיונים בספר היא מידת הגישה הנוצרית שעולה מרעיונותיו של לוינס. לשאלה זו התייחס בעבר שלום רוזנברג מעל דפי מוסף זה (גיליון 830, מטות־מסעי תשע"ג). רוזנברג פוטר את השאלה בכך שהוא "לא נבהל מכך כי יסודות אינספור לקחה מאיתנו הנצרות". נדמה שמי שיקרא בשלל הסוגיות העמוקות שמציג בן פזי יוכל להיווכח בכמה מהסיבות להאשמות אלה – למשל ביחס של לוינס לאדמה ולארץ, בהדגשת הפן האוניברסלי של היהדות עד כדי כך ש"הייחוד היהודי לא נתון ללאומיות היהודית אלא לאדם הנענה לאתגר המוסרי שמופיע תחת הביטוי של 'היות יהודי'", ועוד.
מכורה שלי
ספרו של בן פזי מעניין ומאתגר. ניכרת בו קרבה למושא הכתיבה ולרעיונות המובעים בו. בהקשר זה נציין את הפתיחה היפה והאישית של הספר, המבטאת את היחס הסנטימנטלי של המחבר ללוינס. הוא בוחר לפתוח את הספר עם עמוד המוקדש לשירה של לאה גולדברג, "משירי ארץ אהבתי", ומשם לסיפור אישי על ארץ המולדת הישראלית כ"מכורה שלי", ביחס לווילנה וקובנה הליטאיות כמקומות שבהם נרצחו בני משפחת המחבר. קובנה–ישראל היא הדרך שעשתה לאה גולדברג, שלמדה בגימנסיה הליטאית, אותה גימנסיה שבה למד גם לוינס בילדותו, לפני שעזב את מולדתו ואימץ את צרפת כבית.
כוחו של הספר ביריעה הרחבה שהוא פורש סביב השאלות שמהדהדות במרחב הישראלי. מי שיבקש להעמיק ולחדד את עמדתו בנוגע למושגים כמו מסורת, מוסר, חברה ומדינה וביחסים ביניהם ימצא פה כר נאה המאפשר לפתח כיווני מחשבה רבים. מדינת ישראל הקונקרטית, זו שיש לה ממשלה, צבא ועם, נשארת פה מחוץ לתמונה ומפנה מקום לישויות אידיאיות; דיון ספקולטיבי, כפי שמכנה אותו בן פזי. בחירה זו מאפשרת לבן פזי להפליג בדיוניו לכיוונים רבים ומותירה את הקורא עם העבודה של חיבור בין אידיאות לממשות, בין רעיונות למציאות.
ציונות נוסח לוינס, חנוך בן פזי, הקיבוץ המאוחד, 2018, 352 עמ'
