"חצי קפה חצי תה": לוי אשכול הופך למודל לאמנות הגישור הלאומית והאישית

"חצי קפה וחצי תה", ציטוט המיוחס ללוי אשכול, הפך לביטוי המתאר הססנות וחוסר החלטיות, והצטרף לאמירות אחרות ששרטטו את דמותו של ראש הממשלה השלישי כאדם פשרן. ואולם אם חוזרים אל ההקשר המקורי של האמירה, היא צובעת את אישיותו בגוונים אחרים. זה קרה בישיבה שקיימו אשכול ופמלייתו בעת ביקור מדיני בארה"ב. מלצר עבר ושאל את הנוכחים בזה אחר זה אם יעדיפו קפה או תה, ואשכול, שזמנו היה קצוב, קרא לו ואמר: "תביא מגש עם חצי קפה וחצי תה, כולם יסתדרו עם מה שיהיה". האנקדוטה הזו מתיישבת עם אמירה לא פחות מוכרת של אשכול: "אני מתפשר ומתפשר ומתפשר עד שאני משיג מה שאני רוצה".

במידה רבה, תפיסת עולמו של אשכול מתכנסת אל תוך האמירה הזו. הוא מעולם לא ויתר בנושאים שעמדו בתשתית תפיסתו האידיאולוגית, אך כל הכרעה ומעשה התקבלו אצלו רק לאחר שיח ממושך עם הסובבים, כולל מתנגדיו. דרך הפשרה שלו לא הייתה דרך של אמצע, אלא אידיאולוגיה שראתה בגשר שבין דעות ואמונות שונות יעד לחתור אליו. יכולת זו היא שאפשרה לו להוציא אל הפועל החלטות קשות ומורכבות בתפקידיו הרבים כאחד המנהיגים הבולטים של היישוב העברי ומדינת ישראל הצעירה; לפני שהחליף את דוד בן־גוריון בתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון כיהן אשכול כשר האוצר (במשך כ־11 שנים), שר הפיתוח ושר החקלאות. הוא היה ממייסדי דגניה ב' וממייסדי מפא"י, ממקימי חברת המים הלאומית "מקורות", ראש מחלק ההתיישבות של הסוכנות, גזבר הסוכנות, יו"ר עמידר ועוד.

ד"ר תמי מולד חיו: "אשכול היה אדם חילוני לגמרי אבל גדל בבית דתי, והוא שימר את הזיקה הזו גם בתוך העולם המאוד חילוני של הפוליטיקה הישראלית באותן שנים. היום את נדרשת לבחור אם להיות קודם ישראלית או קודם יהודייה. אשכול לא קיבל את הדיכוטומיה הזו"

לאחרונה, בעיתוי סמלי של מחלוקת פוליטית עמוקה, יצא לאור ספרה של תמי מולד חיו, "גישור בשיטת אשכול" (בהוצאת יד לוי אשכול). הספר עוסק בגישור ויישוב סכסוכים בהשראת רוחו ודרכו של אשכול, ומציג את השפה הגישורית שלו כשפה לחיים. אשכול מעולם לא עסק בגישור ובוודאי לא התייחס לעצמו כמגשר – מונחים שלא ממש היו קיימים בימיו – אך בהתנהלותו בפועל הוא עשה שימוש בכלים גישוריים מובהקים. הספר הנוכחי מצטרף לספרים נוספים בסדרה העוסקת בהגותו ומחיה את מורשתו.

העלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי

אני פוגשת את מולד חיו בבית לוי אשכול, מבנה קטן ויפהפה בלב שכונת רחביה. המקום שימש כמעון ראשי הממשלה עד שנת 1974, והתגוררו בו דוד בן־גוריון, לוי אשכול וגולדה מאיר. לאחר שנים של מאמצים הצליחה יד לוי אשכול לשפץ את הבית והוא הפך למרכז מורשת המנציח את חייו, פועלו ומורשתו של אשכול.

אז מה זה גישור בשיטת אשכול, אני פותחת ושואלת. "זו תפיסה שלא רואה בגישור תחום מקצועי בלבד, אלא דרך חיים כוללת", משיבה מולד חיו. "אשכול חי את חייו כדמות מגשרת, והספר מציע לאמץ את התכונות האלה בחיי היום־יום: תלמדי מה מפריע לך להקשיב לאנשים, תלמדי לחוש אמפתיה. ברגע שזו שפה שאת מאמצת, יש לך פחות עימותים. אי־הסכמה, ואפילו ויכוח ער ועמוק, לא צריכים להפוך לריב או לעימות. אפשר ללמוד להתדיין ולשוחח גם עם מי שאנחנו חלוקים על דעותיהם באופן משמעותי.

"אחד הדברים שאשכול היה ידוע בהם, וזה משהו שמקורביו חזרו והעידו עליו, הוא שכאשר הצד המתנגד לא נמצא בחדר, לא מקבלים החלטה. הוא נהג לומר 'היום לא נחליט בנושא, כיוון שאומרי הלאו המושבעים לא נוכחים. חובה עלינו לשמוע את דעתם; אולי נלמד משהו שישפיע על החלטתנו, אולי הם יפנו את תשומת לבנו לנקודות החשובות'. אני חושבת שהאמירה 'דברים שרואים מכאן לא רואים משם' לא הייתה נכונה לגבי אשכול. הוא היה כל הזמן גם פה וגם שם, והראייה שלו תמיד כללה גם את נקודת המבט האחרת. במקום מסוים זה הלב של גישור בשיטת אשכול – להיות גם וגם, לדעת כל הזמן שלסיפור יש תמיד עוד צד ולא כל האמת אצלי. שלא נטעה, לאשכול היו דעות מוצקות ואידיאולוגיה סדורה, אבל הוא ידע שיש יותר מדרך אחת להשיג את החזון".

"ההומור שימש את אשכול להציע אלטרנטיבות, להביע ביקורת באופן לא פוגעני. היו מקרים שבאו והציגו לו שני פתרונות לבעיה מסוימת. הוא היה עונה 'מצוין, בואו נבחר אחד משני השלושה'. הוא ציפה לאפשרות שלישית שהיא לא כן או לא, שחור או לבן"

עוד לפני מינויו לראש ממשלה, מספרת מולד חיו, נהג אשכול לנסוע בארץ עם עוזריו, לבקר במקומות שונים ולשבת עם אנשים. לפעמים אף עצר בדרך וסייע לחקלאים בעבודות השדה. גם כשר אוצר הקפיד לשמוע את הציבור, והחלטותיו שילבו את הידע שלו עם דעותיהם של אחרים. "הוא זכר שהוא מקבל החלטות לא עבור עצמו אלא בשביל העם. כאשר היה שר אוצר, הוא נשאל פעם מדוע אנשים מוכנים לקבל ממנו סירוב ביתר קלות. הוא ענה: 'כששר אחר אומר לא, חושבים שיש לו והוא לא נותן. כשאני אומר לא, כולם יודעים שבאמת אין לי, והם משתתפים בצערי'. זו דוגמה כיצד הקשבה מייצרת אמון ודיאלוג".

התפיסה הגישורית של לוי אשכול הגיעה מהבית. הוא נולד כלוי יצחק שקולניק, בעיירה באזור קייב. אביו בא ממשפחה חסידית ואימו ממשפחת 'מתנגדים', והאהבה פרחה על אף הפערים. הנשים בחייו הצעירים היו דמויות חזקות; הסבתא והאימא מתוארות בזיכרונותיו כמי שהטילו את סמכותן ביד רמה, לצד אוזן קשבת וחיבוק.

המקרה הגישורי הבולט ביותר מתקופתו של אשכול כראש הממשלה הוא ההחלטה להעלות ארצה את עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי. הבקשה לעשות זאת הועלתה שוב ושוב מצד אנשי חרות, אך בן־גוריון סירב בתוקף לבצע את המחווה הזו כלפי יריבו הגדול. ז'בוטינסקי, שמת בארה"ב ב־1940, כתב בצוואתו שעצמותיו יועלו לארץ רק בהחלטה רשמית של ממשלה יהודית. רק בשנת 1964, לאחר שאשכול החליף את בן־גוריון בלשכת ראש הממשלה והביא עימו גישה רכה ופייסנית יותר, היה אפשר למלא את צוואתו של אחד מאבות הימין הישראלי.

"אשכול אמר לאנשי חרות שנכון שהבקשה להעלאת העצמות תבוא מהמשפחה, לא מחברי המפלגה", מוסיפה מולד חיו. "הוא בעצם אמר להם 'בואו נהפוך את הבקשה לאנושית, לא לאידיאולוגית, ולבקשה אנושית שכזו אי אפשר לסרב'. הבקשה הייתה אותה בקשה, אבל אשכול חשב מחוץ לקופסה והתוצאה הושגה באופן המיטבי. זאת הייתה החלטה מרחיקת לכת מבחינתו, כי העצמות לא רק הועלו אלא גם נקברו בהר הרצל".

החזיר לעולים את ספרי התורה

בשונה מבן־גוריון, אשכול לא האמין בכור היתוך. בעיניו כל קהילה הביאה צבע וערך משלה לפסיפס הגדול של החברה הישראלית. דוגמה לרגישות הזו אפשר לראות במהלכים שקידם בקרב עיירות הפיתוח. המדיניות הבן־גוריונית הייתה לערבב את כל העולים יחד, ללא קשר למוצאם; אשכול הורה שבכל כניסה לבניין יגורו עולים מאותה עדה וארץ מוצא, כך שכאשר אישה יוצאת לבקש קמח משכנתה היא לא תצטרך לשבור את השיניים. מולד חיו: "הוא ידע שהילדים כבר ייפגשו בחצר וייצרו קשר זה עם זה, אבל דאג גם למבוגרים. אין בכך כדי לגרוע מהטעויות שעשה או מהתבטאויות קשות שנשמעו ממנו, אך במידה רבה דווקא אשכול, שבתפקידיו המשולבים בסוכנות ובממשלה הקים קרוב ל־500 יישובים, הבין את החשיבות של שמירה על תרבות המוצא כחלק מיצירת התרבות הישראלית החדשה".

כור ההיתוך הבן־גוריוני כלל גם השפעה חילונית על העולים החדשים, וגם בעניין הזה אשכול נבדל ממנו עמוקות. הרב מנחם הכהן, שהיה רב תנועת המושבים, העיד כי אשכול הורה להחזיר לעולי תימן את ספרי התורה ותשמישי הקדושה שנלקחו מהם בידי שליחי העלייה. לפי עדותו של הכהן, אשכול אמר לו: "שמע נא חבר צעיר… תפקידך לעזור ליהודים האלה לחיות את חייהם כפי שהם רוצים. אל תיתן לחברים שלך לשנות אותם. הם היו יהודים טובים בתימן, והם צריכים להישאר יהודים כמו שהם… עליך לדאוג שהבנים והנכדים של העולים האלה יהיו יהודים… אני מפחד שהם יהיו בורים ועמי ארצות. באזור מוצאי באוקראינה, היהודי היה מכניס את הפרה שלו לרפת עם פסוק מהתורה או בציטטה מהתלמוד. את זה אני רוצה".

אשכול זכה לאהדה חוצת מחנות, והיה ראש הממשלה היחיד מטעם מפא"י שהגיע לנאום בוועידת מפלגת חירות. "הוא לא בא כדי להגיד 'אני צודק ואתם טועים', או 'אני בשלטון ואתם באופוזיציה', אלא כדי לכבד אותם, ומתוך ראיית החשיבות העצומה שביצירת גשר בין כל חלקי העם. בנאומו הבהיר שהוא מודע להבדלים המהותיים, אך גם למה שמחבר. הוא אמר שם, בין השאר: 'האופוזיציה מהווה חלק אינטגרלי במסכת החיים הפרלמנטריים והממלכתיים. מחובתנו לחפש תמיד את האינטרס הלאומי המשותף הכולל, אשר מאחוריו ניצב העם כולו'. היכולת שלו לראות אנשים כפי שהם אפשרה לו להגיע ללבבות. הוא היה מנהיג במובן החברתי והתרבותי הרבה לפני הפוליטי".

את מדברת בספר על חשיבותו של הומור בתהליך הגישור. איך זה בא לידי ביטוי אצל אשכול?

"צריך להבהיר שאשכול לא היה איש מצחיק. הוא היה אדם מלא הומור אבל לא בדחן או ליצן. טעות נפוצה לחשוב כאילו הומור שווה צחוק, אבל הומור זה משהו אחר לגמרי. שמעתי פעם שיחת רדיו עם הפילוסוף ד"ר שמעון אזולאי, שהגדיר את ההומור באמצעות ההפך שלו, 'פונדמנטליזם'. זו הגדרה שהיממה אותי כי היא כל כך נכונה. הומור זה להסתכל על המציאות מזווית שונה, מפתיעה ואחרת. זה לשבור את מה שמצופה להיות, להרחיב את הקיים. כך הומור מאפשר להכיל אי נעימויות ומחלוקות. היו מקרים שבאו אל אשכול והציגו לו שני פתרונות לבעיה מסוימת, והוא היה עונה 'מצוין, בואו נבחר אחד משני השלושה'. הוא ציפה לאפשרות שלישית שהיא לא כן או לא, שחור או לבן.

"הוא ראה תמיד את האפשרויות שבין הקצוות כאפשרויות טובות יותר. האמירות שלו, שנאמרו כאילו בבדיחות הדעת, שימשו אותו כדי להציע אלטרנטיבות, להביע ביקורת באופן לא פוגעני, להזיז אנשים מעמדות קיצוניות ולהניח את האגו בצד. לאשכול היה גם הרבה הומור עצמי מתובל במעשיות יהודיות, והוא ידע לשלוף את המעשייה הנכונה כתשובה מוחצת".

לא תמיד ההומור של אשכול העלה חיוכים, אבל המסר והתוכחה נבעו מאהבת אדם עמוקה. "פעם נכנס ללשכה שלו תת־אלוף ודיווח על תקרית עם פצועים, 'אבל אל תדאג, יש רק שני פצועים קל'. אשכול אמר לאותו קצין: 'לך לדלת, שים את האצבע שלך וטרוק את הדלת על האצבע'. הקצין לא הבין מה אשכול רוצה ממנו, ואשכול אמר: 'אף פעם אל תגיד רק פצוע קל'. האמירה שלו בעצם הייתה נזיפה, אבל מאחר שנאמרה בהומור הוא הצליח להעביר את המסר, לא לזלזל בפציעה של חייל".

לצד הצלחותיו כמנהיג־מגשר היו גם אירועים שאשכול חווה ככישלון, כמו פרשת האונייה "שלום" שעמדה בלב סערה פוליטית בשנות השישים. ראשיתה של הפרשה בהחלטה מדינית לפתח את השיט הטרנס־אטלנטי ולחזק את מעמדה של הספנות הישראלית כמוקד תיירותי. חברת צים הזמינה ספינת פאר בעלות עתק, כשחלק ניכר מהמימון הממשלתי הגיע מכספי השילומים מגרמניה. במהלך העבודה על התוכניות גילו אנשי הרבנות הראשית כי מתוכננים באונייה שני מטבחים – אחד כשר והשני לא. ההנחה הייתה שמרבית התיירים לא יהיו יהודים, ויהיו מעוניינים במאכלי ים. הרבנות הודיעה בתגובה על הסרת הכשרות מכל אוניות ומתקני צים, והדבר הוביל למשבר קואליציוני.

מולד חיו: "אשכול נכנס לעובי הקורה, ישב עם אנשי הרבנות ואמר להם: 'הרי אתם לא אוכלים מזון לא כשר, והוא לא מיועד עבורכם. אנחנו פונים לשוק הבינלאומי, ומה שהם אוכלים בוודאי אינו כופה את עצמו עליכם'. הוא עשה כמיטב יכולתו לגשר בין הרבנות לצים, אך הניסיונות לא צלחו".

בעקבות התעקשות הרבנות, המטבחים באונייה היו כשרים בלבד. "זו לא הייתה רק מחלוקת על כשרות, זו הייתה מחלוקת על כוח", סבורה מולד חיו. "הרי היה ברור שבכל מוסדות המדינה מחילים את הכשרות, אבל למה לעשות זאת באונייה פרטית שמטרתה להכניס כסף ושרוב הקהל שלה בא מחו"ל? לאשכול היה קשה מאד עם כוחנות. הוא אמר 'כולכם צדיקים גדולים, אבל הרי גם אתם לא מקיימים את עשרת הדיברות כל הזמן. אז די לדקדק במצוות שלי'". אגב, בלי קשר לכאורה, המיזם הגרדניוזי נכשל כישלון חרוץ והאונייה נמכרה אחרי שלוש שנות פעילות בלבד.

כתב מעט, עשה הרבה

מולד חיו, תושבת ירושלים, החלה את דרכה כעיתונאית במקומונים של רשת שוקן, ועסקה בתחומי צרכנות, כלכלה ונדל"ן. נקודת המפנה בחייה התרחשה בעקבות רצח רבין. "זה היה שבר נורא, לא יכולתי לשבת מהצד. כאימא לילדים קטנים הרגשתי אחריות על מה שקורה". היא הצטרפה לפעילות של תנועת "דור שלום" שהוקמה בעקבות הרצח, אך כשהתנועה תפסה כיוון פוליטי־מפלגתי, היא פרשה.

עניין נוסף שהוביל אותה לעזוב את העיתונות לתקופה, היה ליווי מאבקם של מחוסרי הדיור בירושלים בשנות התשעים. "באיזשהו שלב גילו שמפנים את מרכז הקליטה בגילה, והם החליטו לפרוץ לשם. ליוויתי אותם בלילה של הפריצה, והרגשתי שאני רוצה לזרוק את הפנקס, לקחת את הלום ולפרוץ את הדלת בעצמי. הבנתי שאני לא רוצה רק לדווח, אני רוצה לעשות ולשנות". מולד חיו הצטרפה לארגוני צדק חברתי, ובין השאר הייתה ממקימי מוקד הזכויות למובטלים. היא המשיכה לעסוק בהוראה במסגרות לא פורמליות, ועבדה בתחנת הרדיו "כל השלום" כמגישה ועורכת. באותם ימים, טרום עידן הרשתות החברתיות, התחנה הייתה בית לגופים חברתיים ולארגוני זכויות אדם שלא מצאו במה בשום מקום אחר.

כשעלתה דרישה לסגור את התחנה הפיראטית, כל גופי התקשורת הפנו לה עורף מלבד אחד, מפתיע למדי. "מקור ראשון היה הגוף התקשורתי היחיד שעמד לצידנו, ובמיוחד חגי סגל", זוכרת מולד חיו. "גם אנחנו, מתוך אמונה בחופש הביטוי, התנגדנו לסגירת ערוץ 7. אנחנו לא רואים עין בעין כמעט באף נושא, ובכל זאת, חגי ואני הגשנו כמה וכמה תוכניות משותפות בערוץ הכנסת והצלחנו לנהל ויכוחים ערים אך ידידותיים".

כמו הרבה דברים טובים בחיים, הקשר שלה למורשת אשכול החל כמעט במקרה. היא התבקשה לכתוב תוכניות לימוד בנושא מים, ושילבה בהן התייחסות לפועלו של אשכול, ממייסדי מקורות. כמה שנים לאחר מכן, מנכ"ל יד לוי אשכול נתקל בחומרים ופנה אליה בבקשה לכתוב חומרים נוספים עבור העמותה. מולד חיו קיבלה גישה לארכיון של אשכול ונחשפה למסמכים שונים מחייו, ואלה הביאו לחיבור כמה ספרים סביב דמותו של אשכול.

"אשכול כתב מעט מאוד", אומרת מולד חיו. "בניגוד לבן־גוריון, למשל, הוא אף פעם לא כתב יומן. כששאלו אותו למה הוא לא כותב, הוא אמר: 'ביומן שלך לא תכתוב שגיתי וטעיתי, אלא תרצה לייפות את המציאות. אני מעדיף לעשות במקום לכתוב על עצמי דברים יפים'. לומדים על אשכול בעיקר דרך מעשיו ופחות דרך דיבוריו".

מה בדמותו של אשכול גרם לך לעסוק בו לאורך זמן?

"קודם כול האופי שלו. מרתק לפגוש ולקרוא מישהו שהוא לא מאוד רהוט בדיבור אבל מאוד רהוט במחשבה. ריגש אותי לראות את רמת המחויבות העמוקה שלו לדברים שהוא האמין בהם וגם ביצע בפועל. הוא פעל בהתאמה מלאה לאמונות שלו. מאפיין מאוד מיוחד באישיות שלו היה ההומור, שמצביע על צורת מחשבה מקורית וייחודית. זה נדיר בעולמות של צדק ומנהיגות, שבהם הכול מוחלט.

"אשכול היה אדם חילוני לגמרי אבל גדל בבית דתי, והוא שימר את הזיקה הזו גם בתוך העולם המאוד חילוני של הפוליטיקה הישראלית באותן שנים. ככל שעוברות השנים את נדרשת לבחור אם להיות קודם ישראלית או קודם יהודייה. אשכול לא קיבל את הדיכוטומיה הזו. גם אני רואה את עצמי כישראלית, חילונית, לא מאמינה – ויהודייה בכל רמ"ח איבריי. לא ייקחו ממני את התרבות ואת המורשת, כי היהדות היא משהו מורכב יותר מאשר דת עם כללים. אשכול ראה מעבר לתבניות. במובנים רבים הוא היה גשר עצום בחייו, והמורשת שהשאיר היא של מה שהיה יכול להיות.

"כמות העשייה שלו בלתי נתפסת. הוא אדם שעשה הרבה יותר ממה שדיבר. את מסתכלת על רשימת ההספקים שלו ולא מבינה איך אדם אחד חתום על כל כך הרבה. יותר מזה – הוא תִכלל מערכות שלמות שכיום היו נתפסות כניגוד עניינים מוחלט. הוא היה בו בזמן גזבר הסוכנות, ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, ושר האוצר בממשלת ישראל. הוא ידע בדיוק מה הצרכים וידע לתת את המקסימום. בזמנו זה היה נראה הכי טבעי ונורמלי, היום היינו יוצאים להפגין נגד דבר כזה".

הקרדיט על ששת הימים

איך את מסבירה את זה שבן־גוריון ובגין התקבעו בתודעה כמנהיגים דגולים, ודווקא אשכול, עם רזומה מרשים לא פחות, קצת נפל בין הכיסאות?

"יש לכך כמה סיבות. ראשית, את בגין הקיפו אנשים שהיה להם אינטרס פוליטי לרומם אותו, והם עבדו מאוד קשה על יצירת התדמית הציבורית שלו. גם סביב בן־גוריון התגבשה קבוצה חזקה. לאשכול לא הייתה 'חבורה'. הוא לא החזיק אנשים כאלה סביבו, זו לא הייתה האישיות שלו. הוא לקח אנשים צעירים רבים לעבוד איתו, סייע להם לגדול ולצמוח, וידע גם לשחרר אותם. הם נקראו נערי אשכול, ולימים נערי האוצר.

"שנית, זו יכולת הנאום. בגין היה נואם בחסד, אי אפשר לקחת את זה ממנו. אשכול היה מאוד מפוזר בדיבור שלו. אחד הדברים שריתקו אותי בשנות העבודה עם הארכיון שלו זה הפער בין הטיוטה של הנאומים לנאומים עצמם. הוא היה מגיע עם הנייר, אבל פתאום איזו מחשבה הייתה לוקחת אותו למקום אחר, או שהוא היה מכניס פתאום איזו מעשייה יהודית. אז אנשים היו יכולים ליהנות מהסיפורים ולצאת עם חיוך והרגשה טובה, אבל אף אחד לא היה אומר 'וואו, איזה נאום'.

"אשכול גם לא ראה את עצמו כמנהיג, ואני חושבת שזה חלק מההבדל. אחת התכונות הנדרשות ממגשר היא יכולת לוותר על האגו ולצמצם את העצמי, כדי לאפשר לצדדים לנסח מחדש את הסכסוך ולמצוא דרכים יצירתיות משלהם לפתרון. זו תכונה כמעט מנוגדת לכל מה שמלמדים בעולם המודרני, שדורש בולטות, ובוודאי תכונה מנוגדת לכל מה שאנחנו מכירים היום במנהיגים. כשמרים, אשתו, זעמה על כך שאשכול לא מקבל את הקרדיט המגיע לו עבור הניצחון במלחמת ששת הימים, ואף דרשה ממנו לפרוש, הוא הגיב בכעס ואמר לה שמצוקתו האישית אינה חשובה כמו טובת העם, ושמנהיג לא יכול להיות עסוק בעצמו ובמעמדו".

איך לדעתך אשכול היה מנהל את המשבר הנוכחי סביב הרפורמה המשפטית? אילו כללי אצבע היו מובילים אותו?

"קודם כול הוא היה עוצר הכול ומקים ועדה, כי זאת השיטה המפ"איניקית. ובוועדה היו יושבים מומחים, לא פוליטיקאים. בזמן שהדיונים היו מתקיימים, הרוחות היו נרגעות ולו רק מתוך הידיעה שהנושא מטופל. בזמן הזה, היינו מתפנים לדון בנושאים אחרים שיש סביבם הסכמה רחבה יותר, ומתרגלים הקשבה ודיאלוג. שכחנו איך לנהל דיאלוג ואיך לשתף פעולה. השיח נהיה כל כך מקוטב, וזו השפה היחידה שיש לנו. אחת הבעיות הקשות היום זה האגו האישי, שבצילו אי אפשר לנהל דיאלוג. האגו מכתיב שיח תחרותי, שבו תמיד יהיה מנצח ומפסיד".

ההקשבה, תכונה שאפיינה כל־כך את אשכול, חסרה מאוד בימינו, סבורה מולד חיו. "הוא ישב עם אנשים שחיו במקומות קשים ושהחיים שלהם היו תקועים בבוץ, וספג את התלונות שלהם, נתן להם להגיד את אשר על ליבם וכתב את הדברים בפנקס. גם אם הוא לא היה יכול לעזור, הוא הקשיב. וזו הייתה הקשבה אמיתית, לא מן השפה ולחוץ. פעמים רבות עצם ההקשבה, הבעת העניין והאמפתיה, עזרו לאנשים להתמודד עם הקושי".

כיום מולד חיו היא מגשרת, אשת תקשורת ומנחה במכינות קדם־צבאיות בתחומי אקטואליה וכלכלה חברתית. בעיניה שינוי השיח מתבקש לא רק במסדרונות הכנסת, שכן הכול מתחיל בחינוך. במפגשיה עם תלמידי המכינות היא מתרשמת ש"מערכת החינוך הנוכחית בורחת כמו מאש מללמד דיאלוג ומחשבה פוליטית, מלתת כלים של חשיבה. אנחנו לא צריכים להסכים, אפשר ורצוי להתווכח, אבל צריך לדעת איך עושים את זה ולתת דוגמה אישית. דיאלוג לא יכול להגיע מדף ריק אלא רק מדף מלא ברעיונות, אבל איך אנשים יגבשו עמדה אם אין שיח רעיוני? כדי לנהל דיאלוג צריך להקשיב, ויש היום צורך קריטי בהקשבה. להקשיב זה לא רק לשתוק אלא להשתיק את עצמי ולפנות בתוכי מקום לדברים של השני. זה מעשה אקטיבי. לשמוע זה מעשה פסיבי, וזה המקסימום שמוכנים לעשות היום. אנחנו כלואים במעגל סגור שרק שפה מגשרת תוכל אולי לייצר בו סדק שיביא למציאות טובה יותר.

הגחלת היהודית עברה במשך הדורות דרך הדיאלוג, מאז בית שמאי ובית הלל. איך קרה שליבת הקיום שלנו הפכה למכשול הגדול שלנו? כבר חווינו בהיסטוריה שלנו חורבן בגלל חוסר היכולת לקיים דיאלוג, בגלל הקצנה וחוסר הקשבה. עכשיו, כשיש לנו מדינה, צריך לוודא שלא נאבד את הסולידריות".