העיסוק של חן מרקס במקור הרע בעולם מצליח לגעת בלב

עשרות אלפי הגופות שכבר הוצאו מבין ההריסות בטורקיה ובסוריה, ומאות אלפי האנשים החיים שאיבדו קרובי משפחה וחברים, נפצעו או נותרו חסרי כול, מספרים סיפור של סבל אנושי עצום. בימים כאלה, שאלת מקורו של הסבל האנושי מתעוררת במלוא עוצמתה. בדיוק לשאלה הגדולה הזו, שבני האדם שואלים את עצמם כבר אלפי שנים, מציע ספרו של חן מרקס, מרצה לספרות חז"ל, כמה וכמה תשובות מרתקות.

כדי לשאול "למה דברים רעים קורים לאנשים טובים", לא צריך לעבור רעידת אדמה או להיפגע בתאונת דרכים. השאלה הזו מתעוררת גם כאשר הכול טוב, שהרי פעמים רבות הרע נמצא בפרטים הקטנים; בפינה של שולחן שפוגשת את האצבע הקטנה של הרגל, במכתב פתאומי מרשות המיסים שאנחנו חוששים לפתוח, או בדליפה מהגג שאף אחד לא מצליח לאטום. אולי העולם שלנו הוא הטוב שבכל העולמות האפשריים, אבל עדיין די בקורטוב של סבל כדי לעורר את האדם לצאת למסע חיפוש תשובות לשאלה "למה זה קרה לי". גם הספר של מרקס הוא כזה. אף שכותרת המשנה שלו, "מסע בעקבות התשובות שהעניקה התרבות היהודית", איננה מרמזת על כך, מדובר גם במסע אישי מאוד, שבו שוזר המחבר ביד אמן את הטרגדיה שטלטלה במפתיע את הבית הפרטי שלו.

בזה יתרונו הגדול של הספר. הוא מוקדש לעיון במקורות, אך במקביל מגולל סיפור אישי, שמופיע בגלוי כבר במערכה הראשונה וממשיך להתגלות לאורך הספר כמו סיפור בלשי, פרט אחרי פרט, תמונה כואבת אחרי תמונה כואבת. בין ניתוח מקור הגותי אחד לאחר, מרקס חושף בפני הקורא לפרטיה את הטרגדיה שפקדה אותו רגע לפני שהתחיל לכתוב את הספר, עם ההתפרצות הפתאומית של מחלת אשתו. הוא מתאר את רגעי המשבר ואת רגעי השמחה, את האבל וגם את התקווה המהוססת. כך הופך הספר מניתוח עיוני ואקדמי לחיבור נוגע ללב, ולמורה דרך אנושי מלא חן ומשמעות.

בפרק שעוסק בחטא אדם הראשון ותוצאותיו המרות, שבו פותח מרקס את הדיון בשאלת מקור הרע, הוא מראה כיצד חיפוש אשמים הוא מנגנון פסיכולוגי יסודי להתמודדות עם רע. הוא מודה בכנות כי אחרי שהאסון הכה בביתו, הוא היה "משכיב את הילדים בלילה במיטתם, דואג שיירדמו, ואז מסתובב ברחבי הבית וחוזר על המשפט… 'איך דפקת אותי'… הייתי חייב לסמן אשמים בכאוס שסבב אותי". והוא אכן מצא, ודווקא את האדם האחרון עלי אדמות שהיה אשם בכך – אשתו. דומה לכך גם העיסוק בשאלה האם הגורל העיוור הוא התשובה לשאלת מקור הרע. מרקס מספר שם כיצד "במשך קרוב לחודשיים" הוא עמד מול סטטיסטיקה שניבאה קרוב לחמישים אחוזי מוות או נכות לאשתו: "הגורל ניבט אליי מן הסטטיסטיקה, חד ואכזרי, לא יכולתי להילחם בו, אבל יכולתי לא להתמסר אליו".

איוב, אסתר והאדמו"ר

לב ליבו של הספר הוא המקורות היהודיים שהמחבר מציג אותם כלשונם. העם היהודי הוא מהעמים העתיקים בעולם, ומאחר שקורותינו היו רצופות סבל מתמשך ומפגשים חוזרים ונשנים עם הרע, אין זה מפתיע שהמקורות היהודיים מציעים תשובות רבות מאוד לשאלת מקור הרע. מרקס, שאינו אדם דתי, קורא את המקורות הללו מתוך רגישות רבה, ומכבד אותם ואת העולם שבו נכתבו. זו דרכו גם כאשר הוא מטפל בסיפורים הקשים ביותר לאוזן המערבית, כמו מותו של רבי עקיבא על קידוש השם או פרשת התאבדותם של יהודים דתיים באשכנז של מסעות הצלב, שכללה גם הריגת ילדים רכים בידי אימהותיהם כדי למנוע את הטבלתם לנצרות. הרגישות הזו, שנמנעת משפיטה אנכרוניסטית של התרבות היהודית, ראויה לציון מיוחד בתקופה שבה הכול שפיט.

עם זאת, לפעמים המחבר מודה שהוא לא מצליח להבין את המניעים של אותן אימהות יהודיות: "אינני מצליח למצוא ולו נקודה אחת של הזדהות", הוא כותב בחתימת החלק העוסק בבחירה למות ולא להיטבל לנצרות, בחירה שהוא מכנה "הפחד מן המים הקדושים", ומוסיף כי "מצב שבו הורה שוחט את ילדו ניצב מחוץ למציאות שאני מסוגל לדמיין". אבל גם כאשר הוא לא מזדהה, מרקס איננו שופט את מושאי ספרו אלא רק משתף את הקורא בתחושות האישיות שסיפוריהם ובחירותיהם עוררו בו, בענווה מבורכת ומתוך הכרה בפער התרבותי שבין עולמו לעולמם של אותם יהודים.

לאורך הספר מציע מרקס נקודות מבט מקוריות, המחברות בין מקורות שבמבט ראשון נראים רחוקים. כך, למשל, כשהוא מצביע על הדמיון והשוני שבין חטא אדם הראשון וייסוריו של איוב – שני סיפורים שבהם השטן (הוא הנחש, הוא היצר הרע) מערערים על ידע העולם של א־לוהים, ומגייסים לשורותיהם את האישה שמשתפת פעולה עם הגורם המחטיא. אך בעוד שהאדם הראשון כשל, איוב הצליח לחמוק ממלכודת המילים שהניחה לפניו אשתו.

דמויות יהודיות, היסטוריות או ספרותיות, הגיבו באופנים שונים למאורעות קשים שפקדו אותם ואת העם. מלבד דמויות מתבקשות כמו אדם הראשון, איוב ורבי עקיבא, הספר מפגיש את הקורא גם עם משה רבנו, עכן, אסתר, יהודית, בר כוכבא והאדמו"ר מפיאסצנה. כל אחד ואחת מהם מציג מודל משלו להתמודדות עם סבל קוסמי ורוע אנושי, שזוכה למבט אוהד ומנחם. מרקס יודע גם לתמלל את אותן דמויות, וגם כאשר המקורות מספרים את סיפורן בתמצית לקונית, הוא מצליח להפוך אותן לדמויות אנושיות ועגולות הרבה יותר.

כך הוא מתאר, למשל, את רגעי הקריסה של איוב: "דבריו האחרונים מותירים אותו ללא רכוש, ללא ילדים, ללא חברים, ואפילו כבודו העצמי – שנבע מטענותיו כלפי שמים – נעלם כאן כלא היה. בשלב זה איוב מחכה לרגע שבו יחזור אל העפר, מחכה למוות שיבוא ויגאל אותו מבדידותו וייסוריו". איוב המיתולוגי הופך למישהו שכולנו מכירים. אולי השכן הערירי מהבית ממול, אולי ההומלס שאנחנו פוגשים בדרך לעבודה וכל עולמו מסתכם במזרן ובארגז קרטון.

הספר נע על ציר כרונולוגי. הוא מתחיל בתשובות שניתנו בתנ"ך ובספרים החיצוניים, ומתקדם משם לספרות בית שני ותקופת מרד בר כוכבא. גם מקומן של התשובות שניתנו בימי הביניים לא נפקד, תוך שהמחבר מקדיש פרק גם לתורה החדשה של גלגולי הנשמות כפתרון לשאלת הסבל. הספר מזכיר גם פרשייה היסטורית עלומה יחסית, גלות מוזע, ומציג את התשובות שנתנו לה יהודי תימן.

בשאלה הקלאסית היכן היה א־לוהים בשואה הוא דן מתוך ניתוח ההתפתחויות שחלו בתפיסתו של רבי קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר החסידי שתורתו זוכה כיום לעדנה דווקא בקרב הציבור הדתי־לאומי. יש להצטער על כך שהמחבר לא הקדיש פרק לתשובה שהציע הרמב"ם לשאלת הסבל האנושי, תשובה שלטעמי היא התשובה המורכבת ביותר, ולכן גם המעניינת ביותר (מורה נבוכים ג, יב).

נגיש ומאתגר

אף שהמחבר מצהיר בפתיחת ספרו שאין מדובר בחיבור אקדמי, הוא מקפיד לגבות את ניתוחיו ופירושיו בשלל הפניות ומקורות, מסורתיים וחדשים. ובכל זאת, אני רוצה להתייחס גם לנקודה שבה הוא שוגה לדעתי בניתוח פרשה מרכזית בתולדות עם ישראל, פרשת משיחיותו של בר כוכבא. כדרכו בספר, מרקס מצטט את המקור, ומפסק אותו לטובת הקורא שאינו בקי, תוך שהוא מוסיף מילות הסבר בסוגריים מרובעות:

אמר רבי שמעון בן יוחי: עקיבה, רבי [הרב שלי], היה דורש – 'דרך כוכב מיעקב' [במדבר כד, יז]. [בהערת אגב אומר רבי שמעון:] דרך כוזבא [שקר] מיעקב (עמ' 141).

לאור קריאה זו, מרקס טוען שרבי שמעון בר יוחאי ורבי עקיבא בן יוסף התייחסו בצורה שונה לבר כוכבא. בעוד שרבי עקיבא ראה בו משיח "שינצח את הרומאים", רבי שמעון ראה בבר כוכבא משיח שקר: "לא 'כוכב' עלה מזרע יעקב, אלא 'כזב', משיח שקר שהטעה את החכמים ובראשם רבי עקיבא" (עמ' 142). מתוך כך סבור המחבר ש"רבי עקיבא ושיטתו נכשלו כישלון חרוץ במבחן במציאות", וכישלון זה "הוא הסיבה לתסכולו של רבי שמעון בר יוחאי" (עמ' 144).

לדעתי, לא מיניה ולא מקצתיה. רבי שמעון אינו חולק על עקיבא רבו בשאלת משיחיותו של בר כוכבא, אלא מוסר את דברי רבו כלשונם. המילים "דרך כוזבא מיעקב" אינן הערת אגב של רבי שמעון בר יוחאי, אלא לב דרשתו של רבי עקיבא. אין בדברים ולו שמץ גנאי או ביקורת על בר כוכבא, שאחת מצורות הכתיב של שמו היא בר כוזבא, כפי שמוכח מתעודות היסטוריות (הוא עצמו כתב את שמו בצורות "בר כוסבא" ו"בן כושבא"). עריכה קפדנית יותר הייתה מונעת את השגיאה.

פרקי הספר כתובים בצורה קולחת ומעניינת, ובבחירה ספרותית מקורית, כל אחד מהם מסתיים בהמלצות קריאה להרחבת הידע (תחת הכותרת החוזרת "עוד כמה דברים"). כל פרקי הספר נוגעים בקורא, אולם פרק הסיום, שבו מבקש המחבר להסיק מסיפורו הפרטי מסקנות כלליות, כאלו שטובות לכל אדם שנתקל בחייו בסבל וברוע, הוא לטעמי הפרק הנוגע ביותר, שכן בו חושף המחבר במלואו את תפיסות עולמו בנוגע לשאלת מקור הרע.

כפי שהזכרתי לעיל, בזכות הפיסוק וההסברים, הספר נגיש גם לקורא חילוני וחסר ידע במקורות וביהדות. גם הקורא הדתי ימצא בו סיפורים מוכרים עם פרשנויות חדשות, שגם אם על חלקן אפשר לחלוק, הן תמיד מאתגרות ומעוררות מחשבה.

כאמור, הספר שוזר את האישי באוניברסלי, ובזה סוד קסמו. למעשה נראה שהספר עצמו, בעצם קיומו בצורה זו, הוא תשובה לשאלה "למה דברים רעים קורים לאנשים טובים". אלמלא הטרגדיה שאירעה למחבר סמוך לכתיבת הספר, הספר היה נשאר רק ספר טוב, אך לא יותר. דווקא אותה טרגדיה אישית, שנגעה במישרין לנושא שעליו תכנן לכתוב, היא שהפכה את הספר מטוב לטוב מאוד, מעוד ספר לסיפור אנושי. למה דברים רעים קורים לאנשים טובים? לפעמים זה כדי להוציא מהם את המיטב.

אליהו גליל הוא רכז זהות יהודית במועצה האזורית מעלה־יוסף, ומחבר הספר "המשיח שלא מת: להבין את חב"ד המשיחית"