בתחילת שנות ה־90, לאחר התפרקות בריה"מ, נוצר חלון הזדמנויות נדיר במיוחד להחתים בכדורגל הישראלי זרים באיכות גבוהה במחירים שפויים. מי שניצלה את ההזדמנות הזו עד תום הייתה מכבי תל־אביב, שהנחיתה בקיץ 1991 את השוער אלכסנדר (שורה) אובארוב ואת הבלם אלכסנדר פולוקארוב, שחקני נבחרת בריה"מ שהגיעו מדינמו וספרטק מוסקבה, אז קבוצות פאר שהחלו לחפש את דרכן בעידן הפוסט־קומוניסטי.
"באותה תקופה התקיים טורניר כדורגל במוסקבה וסוכן שחקנים ישראלי־רוסי בשם יעקב גרשנזון הגיע לראות שחקנים ונפגשנו", מספר פולוקארוב כאשר אנחנו נפגשים במוסקבה. "אחרי שהטורניר הסתיים הוא הגיע לאימון של טורפדו ואמר למאמנים שהוא מחפש בלם עבור מכבי תל־אביב. הם דיברו איתי ושמחתי לקבל את ההצעה".
הפגישה בינינו מתקיימת בקומפלקס האימונים של מועדון טורפדו, שם הוא עובד בשבע השנים האחרונות כסגן מנהל דירקטור הספורט של בית הספר לכדורגל של המועדון. הוא ממתין לי בחוץ, לוחץ את ידי בחום, וכשאנחנו נכנסים הוא מסביר לי על האזורים השונים במקום. "זהו אותו אצטדיון שאני שיחקתי בו לאורך כל השנים, אבל היו כאן הרבה בעיות כלכליות, וכרגע טורפדו משחקת בליגה הרוסית השנייה", הוא אומר, "השנה, בנק גדול נתן למועדון חסות, אז עכשיו יש כאן כסף ואני מקווה מאוד שבקרוב נצליח לחזור לצמרת הכדורגל הרוסי ושהכל יהיה בסדר".
בסיום הסיור אנחנו מגיעים למגרש צדדי כדי לצפות במשחק של קבוצת הנוער של המועדון מול הקבוצה של בית הספר של לוז'ניקי. "יש כאן לפחות שלושה שחקנים שאני מאמין שיעלו בקרוב לקבוצה הבוגרת ויהפכו למובילים שם. זו עבודה קשה לעבוד עם נוער, אני נמצא כאן כל יום כל היום, בלי הפוגות או חופשות במהלך העונה עצמה".
מאחר שאני לא מדבר רוסית ופולוקארוב לא שולט באנגלית, אנחנו מנהלים את השיחה בעברית שהוא למד בימיו אצלנו, כשהוא לא מפסיק להתנצל על כך שהוא כבר לא זוכר מספיק טוב את השפה. מתברר שאת יום ההגעה שלו לישראל, שהפכה לבית עבורו במשך שש שנים, הוא דווקא זוכר מצוין.
"הייתי אז בן 32, אחרי 11 שנים בקבוצה הבוגרת של טורפדו ויצאתי להרפתקה חדשה. בשדה התעופה במוסקבה פגשתי את שורה אובארוב בפעם הראשונה בחיים, אבל כבר במטוס התחברנו ועם הזמן הפכנו לחברים קרובים. אני זוכר שיצאתי מפתח המטוס, ופשוט לא האמנתי כמה חם. זה היה חודש יולי בישראל, היה שרב, ונציג של מכבי לקח את שנינו לדירה באזור תל־אביב. בימים הראשונים היה לי קשה מאוד להסתגל למזג האוויר שלכם, שלא הייתי רגיל אליו. הייתי מסיים את האימונים מותש בצורה שלא הכרתי עד אז. למזלי, כעבור כמה ימים כבר יצאנו למחנה אימון באירופה ושם היה מזג אוויר נורמלי, והדברים הפכו לפשוטים יותר עבורי".
געגועים לחומוס
בסיום מחנה האימונים קיבל פולוקארוב הודעה מאברהם גרנט, שאימן אז את הקבוצה, שלפיה במכבי מאוד מרוצים ממנו, ומתכוונים להחתים אותו ואת אובארוב. פולוקארוב חזר לישראל והחל את שלב הקליטה האמיתי. "אחרי שחזרנו התאקלמתי תוך כמה ימים, ולמשפחה ולי היה טוב מאוד בארץ. אני זוכר שהופתעתי לגלות שהדשא בישראל שונה מזה הרוסי, שיש בו משהו אגרסיבי יותר, וכל נפילה במגרש השאירה לי סימנים על הגוף".
מבחינה מקצועית, ההתחלה של פולוקארוב במכבי תל־אביב לא הייתה פשוטה כלל. במשחק הפתיחה מול בית"ר תל־אביב הוא הורחק בכרטיס אדום, ומהספסל ראה את קבוצתו סופגת פעמיים בדקות הסיום, ומפסידה 3:2. "ההתחלה שלי במכבי הייתה קטסטרופה, ואת המשחקים בעונה הראשונה אני לא אשכח אף פעם, כי הם נחקקו לי חזק בזיכרון. היה לי קשה מאוד להתאקלם בכדורגל שלכם. במשך ארבעה שבועות נראינו רע מאוד, ספגנו הרבה שערים וזה הפריע לנו. אובארוב ואני החלטנו שזה לא יכול להימשך. ישבנו, ראינו את המשחקים ועברנו על כל המהלכים, כל השערים שספגנו, וניתחנו את הדברים שעובדים ובעיקר את אלה שלא. בנוסף, גרנט לקח אותי לשיחה, הסביר לי את ההבדלים בין הכדורגל הישראלי לרוסי וביקש שאשחק פשוט יותר. עם שיעורי הבית שעשינו, יחד עם ההכוונה של אברם, יצאנו לרצף של 12 נצחונות רצופים ועלינו על דרך המלך".
העונה הראשונה של פולוקארוב בישראל, שבמהלכה גם פרצו לתודעה אבי נמני ואיציק זוהר שעלו מקבוצת הנוער, הסתיימה בהצלחה גדולה. מכבי זכתה בתואר אליפות מרשים, לאחר ששברה בצורת זכיות בת 13 שנה. למכבי הייתה באותה עונה את ההגנה הטובה בליגה, ופולוקארוב הפך לאחד הבלמים המובילים בכדורגל הישראלי, שזכורים לטובה עד היום.
בעונה השנייה שלו במדי הצהובים הוא רשם 49 הופעות בכל המסגרות, היה שותף למשחקים הראשונים שלה במוקדמות ליגת האלופות לאחר שגברו בסיבוב הראשון על ולטה המלטזית, והודחו בשני בידי קלאב ברוז' הבלגית. הצהובים המשיכו גם לעונה נהדרת בליגה, שהסתיימה עם 88 נקודות, מה שהספיק אז רק לסגנות האליפות, בצל עונה מושלמת של מכבי חיפה שזכתה בתואר לאחר שלא נוצחה במשך 39 מחזורים. כפרס ניחומים, זכתה הקבוצה בגביע הטוטו הראשון בתולדותיה. העונה השלישית והאחרונה שלו במכבי זכורה בעיקר בזכות שער ניצחון שכבש בדרבי מול הפועל תל־אביב, בנוסף לשער במשחק חצי גמר גביע המדינה מול צפרירים חולון שהסתיים בתוצאה 3:3, והוכרע לטובת הצהובים בבעיטות הכרעה מ־11 מטרים. בגמר שוב פגשו המכבים את היריבה העירונית האדומה, אותה ניצחו 0:2 (ניצחון שמיני רצוף מול האדומים בקדנציה שלו), וזכו בגביע המדינה.
"בסיום העונה השלישית גרנט לקח אותי לשיחה, ואמר שהוא רוצה לתת את הבמה לצעירים, כמו האחים ברומר, והחלטנו שאני לא אמשיך במועדון", נזכר פולוקארוב. "אני חושב שגרנט מאמן מצוין ואני מאוד אוהב אותו. לפני כמה שנים, כשרוסיה אירחה את ישראל במסגרת מונדיאל 2014, הייתי במתקן האימונים ופתאום אמרו שחבר מחכה לי בכניסה. עליתי וזה היה אברם, התחבקנו וזו הייתה פגישה מאוד מרגשת בשבילי".
פולוקארוב סיים את הקדנציה שלו במכבי תל־אביב עם 99 הופעות וחמישה שערים. היכולת הגבוהה שהציג בישראל הובילה את מכבי הרצליה, אז בליגה הבכירה, להציע לו חוזה. "השנה בהרצליה הייתה מאוד לא טובה עבורי מבחינה מקצועית", הוא קובע, "סבלתי מפציעה ברגל, היו תקופות שממש שיחקתי עם רגל אחת, וכל הזמן הייתי עסוק בטיפולי פיזיותרפיה. היה לי קשה להתאמן כמו שצריך ולשחק טוב, וזו הייתה עונה חלשה מאוד. בסיום שלה עשיתי ניתוח במניסקוס, התאוששתי מבחינה גופנית, ובשנתיים לאחר מכן, במדי הפועל ירושלים ואז באשדוד, שאיתה עליתי לליגה הבכירה מהלאומית, שיחקתי כבר כמו שצריך והיו לי שנים טובות".
בסיום עונת 96'־97', עזב פולוקארוב את ישראל. "בשבילי ובשביל המשפחה שלי, השנים בישראל היו שנים מאוד טובות ומיוחדות. גם בתקופה שהיו פיגועים בתל־אביב ובירושלים, במסעדות ובאוטובוסים, לא חשבנו לרגע לקום ולעזוב למרות שכן היה פחד, בעיקר מצד הילדים שהלכו לבית הספר ומצידה של אשתי. יש לי הרבה זיכרונות טובים מהמשחקים בליגה הישראלית, מחברים ומטיולי קמפינג שעשינו שם. עד היום אני מאוד אוהב חומוס והולך מדי פעם לחומוסייה מצוינת שמצאתי במוסקבה".
במהלך השיחה בינינו מבקש פולוקארוב עדכון על הנעשה בליגת העל שלנו: "בשנים האחרונות אני פחות עוקב אחרי הכדורגל שלכם. אני יודע שבאר־שבע זכתה שוב באליפות ושמכבי חיפה על הפנים כבר כמה שנים. ממה שכן ראיתי, אני חושב שהרמה בתקופה שלנו הייתה גבוהה יותר, בעיקר בגלל שחקנים נהדרים כמו אנדריי באל, סיריל מקנאקי ואנדריי קודריצקי, ששיחקו בישראל. בימים שלנו גם הייתה תחרות גדולה יותר בצמרת, חיפה הייתה חזקה מאוד, הפועל תל־אביב הייתה טובה ובית"ר ירושלים התמודדה באופן קבוע על תואר האליפות".
אני מעדכן את פולוקארוב על כך ששורה אובארוב, ששימש במשך 17 שנה כמאמן השוערים, יֵרד החל מהעונה הבאה לעבוד עם קבוצת הנוער של מכבי תל־אביב. "אני לא בקשר רציף עם שורה, הוא היה כאן כמה פעמים לאורך השנים, ולפני כמה חודשים דיברנו בטלפון. אני בטוח שלא זוכרים את זה היום אצלכם, אבל לאובארוב ולי יש אותו שם פרטי, אלכסנדר, ואחרי שכל הזמן התבלבלו בינינו בארץ, הוא ביקש מאנשים לקרוא לו שורה, כמו שסבתא שלו נהגה לקרוא לו, וזה נשאר. הוא למד מהר מאוד עברית, היה מדבר בשביל שנינו, והיה לו חיבור מיוחד מאוד עם הקהל של מכבי מהרגע הראשון. הקשר עם האוהדים היה גם מה שהוביל אותו בסופו של דבר להישאר לחיות בישראל. שורה הוא אדם טוב לב, שאף פעם לא אומר 'לא' כשמבקשים ממנו ואוהב מאוד לעזור. הוא גם אחד השחקנים הכי מקצוענים שזכיתי להכיר".
גם הביקור האחרון של פולוקארוב בישראל קשור ישירות לאובארוב. "ב־2001 שורה פרש מכדורגל והגעתי לארץ, יחד עם כל הקבוצה ששיחקה איתו בתחילת שנות ה־90 למשחק שערכו לכבודו. הייתי מאוד שמח לבוא ולבקר אצלכם, אבל לצערי מבחינה כלכלית כרגע הדבר פחות אפשרי עבורי".
חגיגה במוסקבה
אלכסנדר פולוקארוב (58), נשוי ואב לשלושה, נולד בדונבאס, אזור היסטורי תרבותית וכלכלית במזרח אוקראינה. "התחלתי לשחק כדורגל כבר בגיל חמש עם חברים ליד הבית, אהבתי את זה מאוד ולא רציתי להפסיק לרגע", הוא נזכר, "בגיל שמונה כבר הצטרפתי למסגרת קבוצתית. באזור שבו גדלתי ישנם שני מועדונים – שחטאר דונייצק ולוהנסק, שבו למדתי בבית ספר טוב והייתי חלק מקבוצת הכדורגל. התחלתי לשחק בתור חלוץ. היה לי משחק ראש טוב, הבקעתי שערים והייתה לי הבנת משחק, אבל מבחינה טכנית לא הייתי מספיק טוב. בגיל 16, מאמן בשם יוזף סאבו העביר אותי לשחק בלם. מהרגע שהתחלתי לשחק, תמיד רציתי להגיע הכי רחוק שאפשר".
היכולת הטובה של פולוקארוב הובילה אותו גם לנבחרות הצעירות של בריה"מ ואת דרכו בכדורגל המקצועני החל בשנת 1980, בגיל 21, אז עלה לקבוצה הבוגרת של מועדון נעוריו, זוריה לוהנסק, ששיחקה באותן שנים בליגות המשנה של בריה"מ, ומשחקת היום בליגה האוקראינית הבכירה. באותן שנים היה אלכס גם חלק מנבחרת בריה"מ עד גיל 21, שהעפילה לגמר גביע העולם ביפן, מה שמשך את תשומת ליבה של טורפדו מוסקבה, שהגישה לו הצעה לחוזה. "שמחתי לקבל את ההצעה מטורפדו, שהיה מועדון גדול בליגה הבכירה, ועברתי למוסקבה". פולוקארוב הפך לשחקן מוביל בטורפדו ואיתה זכה בגביע בריה"מ ב־1986. בנוסף, היה גם חבר בסגל המורחב של נבחרת בריה"מ הבוגרת, אך רשם הופעות רשמיות אך ורק בנבחרת המשנית. אחרי 11 שנה בטורפדו, עבר כאמור לשש שנים לישראל, חזר לעונה נוספת, לשנת פרישה, וסיים את הקריירה בגיל 38 עם 336 משחקים, שהם מספר ההופעות הרביעי בטיבו בהיסטוריה של טורפדו, בנוסף ל־21 שערים.
"כמה חודשים אחרי שחזרתי למוסקבה, שוב סבלתי מבעיות ברגל השמאלית שלי. מאמן הקבוצה דיבר איתי, והגענו ביחד למסקנה שהגיע הזמן שאתלה את הנעליים, אפרוש ממשחק פעיל ואתחיל לעסוק באימון".
עד כמה היה לך קשה לפרוש?
"זה לא היה קשה, כי הבנתי שהגיע הזמן לעבור לשלב הבא בחיים, אחרי 30 שנה רצופות על המגרש. אני מאוד מרוצה מהקריירה שהייתה לי, שיחקתי המון שנים בהמון משחקים, ועברתי חוויות נהדרות".
בשלב זה פולוקארוב החל את דרכו המקצועית כמאמן קבוצות צעירות בטורפדו. בהמשך היה במשך מספר שנים עוזר מאמן ומנהל מקצועי בפ"צ מוסקבה. מ־2011 הוא נמצא בתפקידו הנוכחי בטורפדו. "היום אני כבר לא רוצה להיות מאמן, אני מרגיש שהספיק לי ויש משהו בתוכי שכבה במקום הזה", הוא מודה, "כשאתה מאמן אתה מוטרד כל הזמן, נמצא בלחץ, צריך לספק תוצאות, הישגים ולנצח. היום אני רוצה יותר שקט. אני אוהב לעבוד עם ילדים ולגדל דור חדש של כדורגלנים".
הגעתי לפגוש את פולוקארוב בימים שבהם החלו משחקי המונדיאל ברוסיה, מה שגורם גם לו להתרגשות רבה. "בשביל העם הרוסי לארח את טורניר גביע העולם זה הישג ענק. אנשים כאן אוהבים מאוד כדורגל, ועכשיו הביאו אלינו את הקונצרט הכי גדול שיכול להיות. עד עכשיו הרמה בטורניר טובה מאוד, ולא משנה מי משחק מול מי, אין כאן טיולים ולאף אחת לא קל לנצח".
הרבה חזו מפלה לנבחרת רוסיה, שהפתיעה עם שני ניצחונות מרשימים בפתיחת הטורניר.
"אין ספק שהנבחרת הרוסית מפתיעה עד עכשיו. אחרי המשחק הראשון לא התלהבתי יותר מדי, כי ערב הסעודית קבוצה מאוד חלשה, אבל אין ספק שהניצחון על מצרים היה מאוד מרשים. המשחק שהכי נהניתי ממנו עד עכשיו היה בין ספרד לפורטוגל – זו הייתה חוויה של כדורגל".
מי לדעתך תזכה בטורניר?
"הקבוצה הראשונה שלי היא תמיד רוסיה, למרות שהסיכויים שלה קטנים. מעבר אליה, מאז שאני ילד אני אוהב לראות את הכדורגל של הגרמנים, אבל איך שהם משחקים עד עכשיו, רק אלוהים יודע אם יצליחו לזכות בגביע. אני מאמין שגם לספרד, ברזיל וצרפת, יש סיכויים טובים לזכות בטורניר".
מי שחקן טוב יותר בעינייך, מסי או רונאלדו?
"אלו שני שחקנים נהדרים אבל שונים לגמרי, בסגנון, באופי. אי אפשר באמת להשוות ביניהם. במונדיאל עד עכשיו אין ספק בכלל שרונאלדו נותן הצגות ומשפיע הרבה יותר על הנבחרת שלו. באמת קשה להסביר במילים איזה שחקן גדול הוא".
ברוסיה אוהבים כדורגל ויש 140 מיליון איש, למה כמעט לא גדלים אצלכם כוכבים?
"הסיבה הראשונה היא שאחרי התפרקות בריה"מ במשך עשור היה כאן בלגן גדול, והרבה פחות ספורט ותרבות. בתקופה שהגעתי למכבי לא היה כסף בכדורגל הרוסי. היום יש כסף, יש תנאים ויש קבוצות פאר אבל אני חושב שמשהו השתנה כאן מבחינה מנטלית".
למה הכוונה?
"היום הילדים מפונקים יותר, רוצים להיות בטלפון ובאינטרנט ופחות לעבוד קשה. יש רבים שלא רוצים במאה אחוז להיות כדורגלנים, אלא לעסוק בזה יותר בתור תחביב, ומי שטיפה מצליח ישר רוצה הרבה כסף, לפני שאפילו הוכיח את עצמו. בתקופה שלי, הקומוניסטית, המשמעת הייתה הרבה יותר חזקה וגם השיטה שעבדו איתנו הייתה טובה יותר. אני חושב שצריך להביא מאמנים מוכשרים יותר לבתי הספר שלנו, שיעלו את הרמה, ושריבוי השחקנים הזרים בליגה מפריע לכישרונות שכן קיימים לקבל הזדמנויות ולהתקדם".
מה החלומות שלך?
"יש עכשיו ברוסיה בעיה גדולה עם אוקראינה והרבה איומי טרור, ואני חולם שיהיה שלום, גם כאן וגם בישראל, ושתהיה לנו כלכלה בריאה וכסף. אני רוצה שהילדים שלי ימשיכו לגדול בשקט, שיהיו בריאים ויצליחו בחיים, ומבחינה מקצועית, אני מקווה שטורפדו מוסקבה תחזור לליגה הראשונה ושאני אשאר כאן. טוב לי במקום שבו אני נמצא".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"יש לי עבודה וזה חשוב, המשפחה שלי נהדרת, המונדיאל מוסיף עכשיו הרבה שמחה בלב ואין לי תלונות, רק שנהיה בריאים. אני בארבע".
