"היסטוריה", סיננתי לאדם שעמד לידי על גדר היציע בזמן ששנינו היינו בעיצומו של ניסיון ללכוד פריים אחד של רינגו סטאר. "לגמרי היסטוריה", הוא ענה תוך כדי כיוון הסלולרי בשלל זוויות שיביאו לו את התמונה המנצחת. כשחזרתי לשבת הוא תפס אותי ביד ואמר שלא משנה לו מה רינגו ישיר או איך הוא ינגן הערב, הוא הגיע במיוחד מאשדוד רק כדי לראות אותו במציאות, וזה מה שחשוב. סביר להניח שזה מה שהניע את רוב הקהל שהגיעה להופעותיו בראשון בערב ובמוצאי שבת.
לא בכל יום מזדמן לפגוש פנים אל פנים, גם אם במרחק מה כפי שנוצר בין קהל לאמן על במה, את מי שהיה חלק מאחת התופעות הכי חשובות בהיסטוריה של המוזיקה. ולא פחות חשוב מכך, לא בכל יום זוכים לומר תודה למי שהיה חלק מהלהקה שכנראה יותר מכל להקה אחרת עיצבה פס קול בחייהם של אנשים.
כמו כל מתופף שרוצה למנף קריירת סולו אחרי התפרקות להקת האם שלו, רינגו גילה לאורך עשרות השנים מאז שהביטלס הפסיקו להיות פעילים, שיש לו על הגב משימה הרבה יותר מורכבת. גם בלי המראה העגום של יציעים ריקים בהיכל הספורט יד אליהו, לחיפושית הרביעית לא היו חסרות תזכורות לכך שקשה לו להמציא את עצמו מחדש. אמנם להופעה הראשונה הגיעו כ־8,000 איש, אבל המחזה העצוב של ההופעה השנייה היה זה שנצרב.
מספיק להסתכל על רשימת האלבומים או הלהיטים שכל אחד מהחברים בהרכב הוציא מאז הפירוק, ועל קריירות הסולו של ג'ורג', ג'ון ופול והשפעתן על עולם המוזיקה (עד שמתו או נרצחו או שהיו פול מקרטני). רינגו אמנם הוציא 19 אלבומי אולפן מאז, אבל כאמור לא השאיר חותם כמו כל אחד אחר מההרכב.
קשה לצלול אל נפשו של אדם, והביטלס הם הוכחה נהדרת לעובדה שהאגו בתחום הזה אף פעם לא ידע שובעה, אבל ייתכן שבמקרה של רינגו הוא שלם עם המקום שהוא נמצא בו. האינסטינקט המיידי שלנו הוא לרחם עליו, גם בגלל שקריירת הסולו שלו לא התרוממה כמו אצל שאר חברי הלהקה, וגם בגלל שרינגו ניצב השבוע מול אולם שרק שליש מתכולתו מלאה.
אבל כשהוא עמד על הבמה הוא ניהל דיאלוגים עם הקהל, נתן את המס הנדרש מאמן חו"ל כשאמר "סבבה" במבטא הליברפולי שלו. הוא הגיע חמוש בלא מעט הומור עצמי, ולא מיעט להשתמש בו גם כשהמשמעות הייתה לרדת על עצמו. בפראפרזה ישראלית, ואולי גם בגלל המידות הצנומות, הוא הזכיר לי את דני סנדרסון.
"כתבתי המון שירים בלהקה הזו שהייתי חבר בה, אבל זה השיר הראשון שהם הסכימו להקליט", אמר רינגו בחיוך כשירד מעמדת התופים לעבר שורת הנגנים הקדמית, והציג את השיר שכתב בשנת 1963:
I Wanna Be Your Man.
קשה מאוד להתעלם מהעובדה שהאדם הזה עם הסקיני־ג'ינס, חולצת הפיס ושרשרת הכסף המשתלשלת ממכנסיו, שעובר בין התופים לקדמת הבמה, עושה את זה עם אנרגיות מעוררות הערכה בהתחשב בכך שהוא בן 78. כמובן אפשר להניח שעם חשבון בנק כמו שהקריירה של להקת האם השאירה לו, יש אמצעים שהוא יכול לנקוט בהם לשימור האנרגיה והמראה הזה.
סטאר הקיף את עצמו בקבוצה של נגנים שכל אחד מהם ניגן בהרכבים מ"הליגה הלאומית". אמנם ותיקי הגיטרות לא ניגנו בהרכבים מיתולוגיים כמו הביטלס, אבל מוזיקאים מלהקות כמו "טוטו" ו"סנטנה", שאת מה שהם שכחו נגנים צעירים שנכחו בקהל לא ילמדו אף פעם, וייתנו ללופר כזה או אחר לעשות במקומם.
בחירת השירים הייתה מעט תמוהה לאור הציפייה שכמה שיותר שירים מהביטלס שסטאר חתום עליהם יבוצעו. בפועל היו ארבעה (Octopus's Garden הנהדר דווקא נעדר), ואת מרב הערב הקדישו לקאוורים אחרים שהיו רלוונטיים יותר לנגנים בהרכב.
אבל כשהוא שר לקראת סיום את With A Little Help From My Friends, כל המחשבות על האולם הריק נעלמו. ה־peace המוכר שלו עזר לנו להתאהב בו מחדש ולרצות רק להגיד לו תודה על הביטלס.
מספרים שג'ון לנון אמר בשחצנות שרינגו לא רק שלא היה המתופף הכי טוב בעולם, אלא גם לא הכי טוב בביטלס. אבל למרות זאת, ולמרות היציעים הריקים בתל־אביב, סביר להניח שרינגו לא היה מחליף חיים עם פיט בסט, מתופף מליברפול שהספיק להוציא אלבום אחד עם הביטלס והוחלף על ידי אחד, רינגו סטאר. גם הקהל מצידו היה מוכן לוותר על דרישות שהיו לו בכל הופעה אחרת, רק כדי להגיד תודה למי שהיה חלק ממה שהפך את החיים של כולנו לנעימים ונחמדים יותר.
