טרומפלדור, אבי הציונות הצבאית, עיצב את גיבורו דווקא בדמות "היהודי הגלותי"

בכ' בטבת תר"פ, 10 בינואר 1920, בלילה חורפי וגשום, שפך יוסף טרומפלדור את רחשי ליבו הרוגשים בְּמה שלימים יכונה "יומן תל חי", בתארו את חבורת הצעירים העבריים שבמחיצתם גר כשבועיים ימים. "אילו ראו הגוֹגוֹלים, הדוֹסטוֹיֶבסקים ושאר הסופרים הרוסים את קומץ הבחורים האמיצים ועזי הרוח האלה, היו בוַדאי טפּוּסיהם היהודיים מתוֹארים אחרת לגמרי", הוא התפעל, ובהתפעלותו נמסכה גאווה. "שתי נקודות עבריות קטנות בלב ים סוֹער של מתקוממים, ים המאיים לבלוע גם אותם כהרף עין, ורק ארבע עשרות של אמיצי לב עומדים על משמרתם בלי חת".

כבר בחייו נודע יוסף טרומפלדור כגיבור מלחמה מעוטר בצלבי גאורגי ממלחמת רוסיה־יפן, שהתחוללה בשנת 1904 ובה נפצע ואיבד חלק מידו השמאלית. היותו מייסד ומפקד הגדוד העברי הראשון, נשיא תנועת "החלוץ" ברוסיה ואקטיביסט ציוני, הוסיפו להילת ההערצה כלפיו. לאחר נפילתו בקרב תל חי בי"א באדר תר"פ, הואדרה דמותו והועלתה למדרגת גיבור קדוש: הסוציאליסטים ראו בו סמל לחיי שיתוף ועבודה, והרוויזיוניסטים ובראשם ז'בוטינסקי ניכסו אותו לתנועתם והדגישו את דמותו הצבאית. הפולמוס על אופן הנצחתו בשנים הראשונות היה כה עז, עד שגלש לאלימות.

בחייו הקצרים הותיר טרומפלדור חותם על מפעלים ציוניים חשובים, אולם בני דור התחייה וקום המדינה רקמו סביבו מיתוס שהצטמצם ל"גיבור מלחמה אגדי". בטרומפלדור נמצא המענה המושלם לכמיהה למודל יהודי חדש, ממשיך שלשלת הגבורה העברית מימי המכבים, לוחמי מצדה ובר כוכבא. פרשת קרב תל חי הסעירה את היישוב. טרומפלדור נפצע פצעים אנושים ודימם למוות שעות ארוכות, ורק לעת ליל הגיעה תגבורת שכללה את ד"ר גרשון גרי ואת אברהם הרצפלד. לשאלתם החרֵדה לשלומו, הוא השיב במילותיו האחרונות, "אין דבר, כדאי למות בעד הארץ", או בנוסח קרוב לזה. מילים אלו נערכו ולוטשו למימרה "טוב למות בעד ארצנו", ועליה חונכו דורותם בשנות המאבק להקמת המדינה ובעשורים הראשונים לקיומה. טרומפלדור הונצח כ"גיבור שלנו": גבוה, נאה וחסון, לוחם מיומן ואמיץ לב – סמל לאהבת הארץ והעם.

באופן לא מקורי, עיקר ידיעותיי על טרומפלדור התמצו במה שלימדו בבית הספר על קרב תל חי, הטיול המסורתי לאנדרטת האריה השואג, וכמובן ההלצות, המערכונים והבדיות שנרקחו סביב מיתוס הגיבור הלאומי. ככל שלמדתי על האיש שהיה לאגדה, כך ניעורו בי שאלות נוספות. טרומפלדור הצְדיק את הכינוי "גיבור חידה" שדבק בו. נעתי ונדתי בעקבות סקרנותי בין ארכיונים בארץ ובחו"ל, הבאתי לתרגום עשרות כתבים שלו ועדויות שנמסרו עליו, ואט אט אישיותו המורכבת והמרתקת נחלצה מהאנדרטה שנכפתה עליה. התברר שהאיש שהונצח רק כאיש צבא בכלל הגדיר עצמו כפציפיסט, ולמעשה שירת בצבא כשש שנים מתוך למעלה מעשרים שנות פעילות ציונית. הוא למד רפואת שיניים ואף עסק בכך תקופה קצרה, היה עורך דין ואינטלקטואל שהרבה לכתוב, וחלק מכתביו התפרסמו בבמות שונות. טרומפלדור, כך גיליתי, היה אדם שהאמין בכוחה של מילה לחולל שינוי בתודעת אדם ובהלכי נפשו של עם.

להכשיר צבא ליישוב העברי

דבר ממה שלימדו אותי על טרומפלדור לא הכין אותי לגיבור סיפורו הקצר "ורטהיימר": צעיר חרדי צנום וחלוש, ביישן ומופנם, מיהודי החלוקה של ירושלים, שאת פניו העדינות עיטרו זקן ופאות. מה חיבר בין טרומפלדור, איש העולם הגדול, ובין הצעיר החרדי? מדוע מי שהונצח כגיבור מלחמה חילוני וכמודל ליהודי החדש בחר דווקא ב"יהודי הישן" כגיבור העברי של סיפורו? והאם ורטהיימר הוא דמות בדויה?

כדי להשיב על שאלות אלו, עלינו לשוב לימי מלחמת העולם הראשונה ואל ארץ ישראל שכרעה אז תחת שלטון האימפריה העות'מאנית. טורקיה הצטרפה ל"מדינות המרכז" ובהן גרמניה, במלחמתן נגד "מדינות ההסכמה" שכללו, בין השאר, את האימפריה הבריטית והאימפריה הרוסית. המלחמה הפכה את תושבי היישוב העברי שעלו מרוסיה לנתיני מדינת אויב. הם חויבו "להתעתמן", כלומר, להפוך לאזרחי טורקיה, או לעזוב.

צביונו היהודי־לאומי של הגדוד היה מעיקרי חזונו של טרומפלדור. הוא הקפיד שחגי ישראל, התפילות והצומות יצוינו, טרח על הקמת בית כנסת וקיום תפילות חגיגיות, ולימד על ההיסטוריה של הציונות תוך קשירתה למורשת ישראל. "פעמיים ביום מתאסף מניין", תיעד ביומנו בסיפוק, "ובבית התפילה מתפללים ברגש, בזמירות"

את טרומפלדור תפסה המלחמה בהיותו פועל בדגניה. בניגוד לחבריו הוא התנגד להתעתמנות, בסוברו כי חובה להילחם נגד גרמניה. "עם ניצחון גרמניה ישתלט על העולם משטר ביורוקרטי מיליטריסטי שאין כמותו לרוע", הוא צפה, "ואם תנצחנה בעלות הברית, בעיקר אנגליה, הדבר ייטיב עם היהודים". ראייתו החדה מפליאה, נוכח העובדה שפחות משני עשורים לאחר נופלו בקרב, מילותיו התגשמו בדיוק מחריד. טרומפלדור הסגיר עצמו לשלטונות הטורקיים, גורש, נכלא בדמשק ומשם הוגלה לאלכסנדריה שבמצרים. הוא הצטרף לאלפי יהודים מגורשים שמצאו עצמם ללא קורת גג, עבודה ומזון, בתנאי צפיפות במחנות פליטים.

לאלכסנדריה הגיע גם זאב ז'בוטינסקי, לא כפליט אלא כעיתונאי מטעם עיתון רוסי נודע, כדי לסקר את הקורה בחזית. מראה הצעירים היהודים המתגוללים בסמטאות ובבתי מרזח החריד אותו. על כך נוספה דאגה נוכח איומו של הקונסול הרוסי במצרים לגייס בכפייה את הפליטים הצעירים לצבא הרוסי, שהיה ידוע ביחסו האנטישמי והאכזר. פתרון למצב הוא מצא ברעיון להקים יחידת לוחמים יהודית בצבא הבריטי שתילחם על כיבוש ארץ ישראל. הוא פנה ליוסף טרומפלדור, שאותו לא הכיר אך עליו שמע, שטח בפניו את רעיונו והציע שיפעלו יחדיו. טרומפלדור הסכים, אולם לאחר שהפיקוד הבריטי אישר הקמת גדוד תובלה ולא יחידה קרבית, ז'בוטינסקי ניער את חוצנו מהעניין.

טרומפלדור מצידו הבין כי במלחמה כל יחידה תורמת, ויחידות אספקה בוודאי חיוניות ללוחמים, ונטל על עצמו את המשימה להקים את הגדוד העברי הראשון, היחידה הצבאית העברית הראשונה מאז חורבן בית שני. בט"ז באדר תרע"ה התכנסו חברי ועד הטיפול בפליטים, והחליטו על ייסוד הגדוד. כבר למחרת פצח טרומפלדור באימונים בחצר מחנה הפליטים גבארי. בשעה שהגברים התאמנו, קבוצת נערות עמלה על תפירת דגל הגדוד.

טרומפלדור מונה לסגן מפקד בדרגת קפיטן (סרן), וכעבור חודשים אחדים קודם לתפקיד מפקד הגדוד. בעיניו היו לגדוד מטרות חשובות במיוחד, מעבר למשימתו המלחמתית העכשווית. לאור תחזיתו שהערבים תושבי הארץ יתקוממו כאשר יבינו את עומק השאיפות הציוניות, סבר טרומפלדור שיש למהר ולהכשיר צבא שיגן על היישוב העברי ועל המולדת שתקום. איך עושים זאת, כאשר אין לעם היהודי ארגון צבאי רחב היקף, בסיסי אימונים, נשק או אפילו שפה צבאית? העניין הטריד אותו במשך שנים. והנה, התפתחות האירועים בזירה הבינלאומית זימנה בפניו הזדמנות פז – להכשיר את מפקדי וחיילי צבא ההגנה למולדת שתקום, על חשבון הצבא הבריטי ובמסגרתו. עוד הוא סבר שלחימת החיילים היהודים לשחרור הארץ מהשלטון הטורקי תהיה אקט של תביעת בעלות עליה, שישמש את מנהיגי הציונות בזירה הבינלאומית עם תום המלחמה ולאחר שהאימפריה העות'מאנית תקרוס (כפי שצפה), ושטחיה יחולקו בין המדינות המנצחות.

"בני ילך בשם ה' למלחמה"

זוהי נקודת הפתיחה של הסיפור "ורטהיימר (לזכר חבר שמת)" שפרסם טרומפלדור בעיתון יהודי רוסי במרץ 1919, כשנה לפני נופלו בקרב תל חי. ביום השנה לאזכרתו תורגם הסיפור לעברית ופורסם בעיתון הארץ, ומאז שב ופורסם מעל במות שונות. עלילתו נפתחת באלכסנדריה של שנת 1915, בצריף הדחוק שבו התכנסו פליטי ארץ ישראל והחליטו על הקמת גדוד עברי. בסיפורו החליק טרומפלדור על פני הקשיים שניצבו בדרכו, ולא פירט את המחלוקות והאכזבות שגדשו את יומנו באותה עת. באורח פלא צץ, יש מאין, בסיס אימונים יהודי שבו ניתנו פקודות בשפה העברית. את חלקו הכביר בייסוד המיזם הוא צמצם כליל, והציג עצמו כאחד מתוך הכלל.

מעדויות חיילי הגדוד אנו יודעים שהופעתו של טרומפלדור הותירה רושם רב על קהל הפליטים שהתכנס בצריף באלכסנדריה וזרע את זרע הציונות הצבאית. אחד מהם תיאר בזיכרונותיו:

האסיפה הראשונה הייתה סוערת. בא אלינו יוסף טרומפלדור, גבה קומה, זקוף, שיערו הערמוני גזוז קצר על ראשו האיתן… אנו כבר ידענו עליו. הוא היה האגדה ממלחמת רוסיה ויפן… הוא היה היהודי היחידי ברוסיה אשר זכה באות ההצטיינות הצבאי הגבוה ביותר… עיניו הכחולות־ירקרקות הבריקו מתחת למצחו הנמוך, הבעת פניו עוררה גם יראת כבוד וגם רתיעה. פנים שותקות היו אלה, ואפילו כשדיבר היו הפנים שותקות… המילים המעטות של טרומפלדור עשו עלינו רושם עז. הוא דִבר פשוטות: מה יש לנו, אם אנו יוצאים למלחמה בשביל אחרים? הנה יש לו צלב גאורגי. שום יהודי ברוסיה לא זכה להצטיינות כזו, יש לו שרוול אחד ריק, אבל הרדיפות על היהודים לא דילגו עליו. עכשיו הגיע הזמן להילחם למען היהודים.

"אני מבין שלבך כואב הרבה, אבל תדע שנפל בנך גבור בעד עם ישראל ובעד ארץ ישראל". הדמיון בין מילות הניחומים הנרגשות של טרומפלדור לאב השכול, ובין אמירתו האחרונה בקרב תל חי – מצמרר

המתנדבים שהתגייסו לגדוד היו מפועלי ארץ ישראל ואנשי "השומר", מספר טרומפלדור בסיפורו הקצר. צעירים חסונים, איתנים, מלאי ביטחון עצמי ויוהרת נעורים. כאשר בא ורטהיימר, מלווה באביו, כדי להתנדב לגדוד, החבורה קיבלה את פניו בלגלוג נוכח מראהו המרוּשל והצנוּם, פאותיו הארוכות, תלבושתו ומבנה גוו החלוּש. אך אביו לא הסב ליבו למלעיגים ופנה אל טרומפלדור: "אדוני, בני זה רוצה ללכת למלחמה בעד ארץ ישראל. קחהו נא. היינו ממקבּלי החלוּקה בירושלים, ואנשים כמוך סוברים בוודאי כי רק החלוקה מנת חלקנו ורק היא יקרה לנו, אבל הדבר אינו כן. בני ילך בשם ה׳ למלחמה, וישפוך את דמו אם יהיה צורך בכך, ובזה יוכיח לכם כי ארץ ישראל יקרה לנו לא פחות מאשר לכם".

הבן נשאר איתנו, מספר טרומפלדור, אולם תנאי החיים הצבאיים והעבודה הפיזית היו קשים לו בימים הראשונים. הרשלנות והחולשה היו בעוכריו. ביום השלישי לשירותו פנה אליו הקולונל האנגלי והעיר לו על מראהו המרושל ועל משמעת הצבא, ודבר־מה זע בנפשו של ורטהיימר. הוא התייצב בפני טרומפלדור כשהוא גלוח למשעי, והכריז כי מעתה יהיה חייל כדבעי. ורטהיימר השתדל להתערות בחברת החלוצים־חיילים, שאורחותיהם היו זרים לו. הוא נעשה יותר גלוי לב, תקיף ומהיר.

הפקודה לצאת לדרך הגיעה. יחד עם החיילים האנגלים והאוסטרלים עלו חיילי הגדוד העברי על הספינות שהפליגו לחזית בגליפולי. על הסיפון שרו שירי ארץ ישראל, רקדו את ריקודי הארץ ונאמו נאומי עוז ולהבות. רק ורטהיימר לא היה בין החוגגים. לפני עלות השחר, בשוב טרומפלדור אל תאו, הוא מצא את הצעיר ממתין לו ליד הדלת ופניו נפולות. "מה אתה עושה פה? מדוע אינך שם, בין כולם?" הוא שאלו. "מַחשבוֹתי ישאוני אל החזית. אני הוגה באש… ואני מפחד", השיב ורטהיימר. טרומפלדור ביטל את רגשותיו, ספק נזף בו. "אֵיחרת את המועד, וגם פחדך מוּקדם הוא", הוסיף ועודד. אלא שוורטהיימר מיהר לתקנו: "לא, לא, אדוני. לא מפני הסכנה אני ירא. לא מפני המוות… אבל ירא אני שמא לא אעמוד בנסיון, שמא ירך לבי שם… ואז אַמיט חרפה על הלגיוֹן, על היהודים… ואנו הלא למולדת יוצאים למלחמה…". טרומפלדור הציע לחייל הצעיר לשכב לישון, ולעזוב את המחשבות על אפשרות של מורך לב ורתת.

"אדוני, עתה לא אדע עוד פחד"

בליל 29 באפריל 1915 עגנה האונייה "היימטוס" לחופי גליפולי, ועל סיפונה החיילים העבריים הראשונים, מתנדבי "גדוד נהגי הפרדות" של טרומפלדור. רבים מהם גויסו זה עתה לראשונה, והנה מצאו עצמם בחזית עקובה מדם, כשתפקידם לספק לשוחות הקדמיות תחמושת, מים וכל הדרוש להם. בין החיילים בני הלאומים השונים היה גם אפרים אוירבך, צעיר בן 22, שלימים נודע כמשורר, סופר, מתרגם ועורך. בממואר שלו "בעקבות הגאולה" הוא תיעד את הלילה הראשון בשדה הקרב. גם מאה שנים לאחר שהירייה האחרונה בגליפולי נדמה, תיאוריו עדיין חיים, רוטטים ושותתי דם.

האונייה קרבה לחוף ועגנה בצמוד לספינת המלחמה "קווין אליזבת". לפתע נורה פגז, הֶדף החריש את האוזניים, התערבל באפלת הליל וזעזע את הסיפון. סאשה, נער מקישינב שעוד לא מלאו לו 18, התעוות והשתטח על רצפת העץ. עשן פצצות הכהה את האוויר, והחיילים האוסטרלים נעמדו בטור ושרו "ארוכה הדרך לטיפררי". גם החיילים היהודים ידעו את השיר, כל חייל אנגלי ידע. יריות קרעו את הצינה, והצעירים גיששו את דרכם על פני סולמות חבלים אל רפסודה רחבה שתשיטם אל החוף. רק נגעו באדמה וידיים אחזו בהם, העמיסו על גבם משא. במרחק, מההרים הכהים, הטורקים ירו, והספינות האנגליות השיבו באש עזה לחפות על פריקת מטענן. זרקורים קטנים ברקו, הבליחו אל תוך האפלה. מבעד לאלומותיהם נגלתה לעיני אוירבך הצעיר אימת המלחמה במלוא זוועתה: מאות חיילים נושאי אלונקות פצועים, והמולתם קורעת את האוויר באנחות, בחרחורים, בבכי, בדם שניגר ובנעליים שבוססו בו בחול. עוד ועוד אלונקות, כותב אוירבך, שלא פסקו לבוא.

את ימיו בחזית גליפולי תיאר טרומפלדור ביומן שרשם על גבי דפי פנקס שאותם שלח לידידתו, לימים ארוסתו, אסתר (פירה) רוזוב, כדי שתשמור אותם עבורו. הדפים שמורים במכון ז'בוטינסקי ומספרים לפרטי פרטים את הקשיים האדירים שעימם התמודד: הקניית עקרונות משמעת וחיילוּת לצעירים שהתגייסו ממניעים שונים, לא בהכרח אידיאולוגיים, ושאפילו שפה משותפת לא הייתה להם, הפרות פקודה חוזרות ונשנות, סחר־מכר, גניבות, תגרות, השתמטות ומתיחוּת בין החיילים האשכנזים לספרדים. טרומפלדור עבד סביב השעון, מיעט בשינה, ודאג לכל צורכי חייליו.

צביונו היהודי־לאומי של הגדוד היה מעיקרי חזונו של טרומפלדור בפיתוח הציונות הצבאית. הפקודות נמסרו בעברית ותורגמו לרוסית וערבית, והמילה "קדימה" הוחדרה כפקודת יציאה למשימה עד שאפילו החיילים האנגלים הכירו אותה. טרומפלדור ביסס את הערך שלפיו המפקד מוביל בראש הכוח, והקפיד להישאר לצד חייליו בקור ולהירטב עימם בגשם, גם כשלמרבה אכזבתו קציניו הזוטרים הסתופפו באוהלי המפקדה תחת שמיכות עבות, צמודים למתקני חימום. הוא הקפיד שחגי ישראל, התפילות והצומות יצוינו, טרח על הקמת בית כנסת וקיום תפילות חגיגיות, ולימד על ההיסטוריה של הציונות תוך קשירתה למורשת ישראל. "פעמיים ביום מתאסף מניין", תיעד ביומנו בסיפוק, "ובבית התפילה מתפללים ברגש, בזמירות". בתשעה באב, ציין, "כחמשה עשר איש צמים מאמש. מתפללים, חלוּצי נעל. אני ציויתי עד כמה שאפשר שלא לשלוח יותר לשום מקום ושלא להפריע בעד מילוּי המנהגים הדתיים. מבית התפילה עולים כל הזמן הניגונים העצובים של התפילות".

ובין כל אלה, היכן ורטהיימר? החייל החרדי התנהג באורח מוזר, סיפר טרומפלדור. קשה היה להבינו אם הוא אמיץ או רפה. אם הוּטל עליו למלא תפקיד מסוכן, עשה זאת בלי שאון עליזים, כאשר נהגו המתיימרים בגבורה, אך גם בלי התאוננויות. הלך בדממה, שקוע ומרוכז במחשבה. נדמה היה כי בעצמו עוד לא החליט.

רק בסוף התברר הדבר, רומז טרומפלדור. היה זה ביום יוני מהיפים ביותר. הארץ הייתה עטופה דשא, השמש ליטפה את האדמה, ובני האדם ערכו קרב קשה בשדות גליפולי. בחפירות הקדמיות היו זקוקים לאספקה דחופה. זוג פרדות הוטענו בנשק, אלא שהאויב המטיר אש איומה על נתיב האספקה עד שהמעבר בו היה כהליכה כמעט ודאית אל המוות. המפקד האנגלי ביקש מתנדב למשימה הדחופה, אולם חיילי הגדוד, אנגלים, הודים ויהודים, היססו. האספקה חיונית לחפירות הראשונות, הבהיר המפקד, אחרת יאבדו הלוחמים, ודרש: "יצא נא אליי האמיץ שבקרבכם!". ועדיין, הכול קפאו על עומדם. הכול, אך לא ורטהיימר. הקריאה ל"אמיץ לב" חדרה לליבו. הוא יצא מבין השורות האחרונות, מבויש מתשומת הלב שהסב, התייצב בפני המפקד ואמר: "הנני, שלחני!"

ורטהיימר, סיפר טרומפלדור, צעד אל תועפות האש במנוחת נפש, וכשהפרדות נחרדו וסירבו לזוע, הוא הנהיגן ביד בטוחה. החיילים צפו בו בנשימה עצורה, התפעלו ולחשו "בן חיל". עוד צעדים אחדים ורטהיימר היה מגיע אל יעדו. פתאום התנודד, התאמץ וצעד צעד נוסף לפני שצנח ונפל. חיילי החפירות משכוהו אל המחסה, גם את האספקה הכניסו, הכול הגיע במועד, אך ורטהיימר נפצע אנושות.

"בהיפרדו ממני", תיאר טרומפלדור, "לפני הפליגו באוניית בית החולים, אמר לי בקולו הרך כמתחטא לפני: 'אדוני, עתה לא אדע עוד פחד'". שבוע לאחר מכן הגיעה אלינו הבשורה המרה כי החייל מת מפצעיו. אביו כתב לי, "ובמכתבו לא היה זכר להתאוננות או להשתפכות הנפש בצער", ציין טרומפלדור בהשתאות, וחתם את סיפורו בהערכה עמוקה: "איש החלוּקה הירושלמי הראה באומץ לב את אהבתו לארץ ישראל".

האב השכול מחפש את התפילין

בני תקופתו של טרומפלדור התאמצו למחוק את דמותו של היהודי הגלותי, כדי לברוא עברי חדש בדמות "החלוץ" ו"השומר". מקס נורדאו הטיף ליהדות השרירים, טשרניחובסקי התפעל מאפולו, והרצל חלם על היהודי האירופי המשכיל. בני העלייה השלישית והדורות שבאו אחריהם הציבו את טרומפלדור כמודל לגיבור מלחמה חילוני, תבנית ליציקת העברי הרצוי. אך טרומפלדור עצמו, אבי הציונות הקלאסית והצבאית, עיצב את גיבורו דווקא בדמות "היהודי הגלותי" – צעיר חרדי שמבנה גופו עדין, קולו רך, הוא בעל פאות ולבוש מסורתי, שחי על דמי חלוקה וקיים את הגולה בארץ ישראל. מה עמד לנגד עיניו? והאם ורטהיימר היה יציר דמיונו?

בחיפוש מדוקדק באירועי חודש יוני ביומן גליפולי, שבו תיעד טרומפלדור אף אירועים קלי ערך, לא מצאתי זכר לקרב או לוורטהיימר. חיפוש ברשימות ההרוגים העלה קצה חוט. במחברת השמורה בארכיון הציוני המרכזי הונצח בכתב ידו של טרומפלדור השם "ורטהיימר בנימין. מירושלים". מהרישום עולה שהחייל נפצע בצווארו, וככל הנראה נפטר באלכסנדריה. באתר "יזכור" מצויים פרטיו של טוראי בן־ציון ורטהיימר ולצד שמו סמל הגדודים העבריים. תאריך פטירתו נרשם כ־10 באוגוסט 1915, ל' באב תרע"ה, ומקום מנוחתו בבית העלמין היהודי באלכסנדריה.

את זכרו של ורטהיימר מצאתי גם באלבומים השמורים במוזיאון הגדודים. בין דפיהם הונצח ורטהיימר הארעליק בנימין זאב. בנימין היה בן יהושע השיל וריילה לבית ורטהיימר, שהקימו משפחה בת שישה ילדים, השתייכו לחסידות חב"ד וגרו בחברון. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גורש יהושע, אבי המשפחה שהיה בעל נתינות רוסית, למצרים יחד עם שני בניו (בנימין ואלתר), ושם הם נרשמו על שם משפחת האם שהייתה בעלת נתינות אוסטרו־הונגרית (ורטהיימר). מהחוקר משה נחמני למדתי שמצד אימו היה בנימין ורטהיימר אחיינו של הרב שלמה אהרן ורטהיימר, חוקר ספרות הקדמונים שנודע כראשון מפרסמי גניזת קהיר. בספר "ליקוטי יצחק", מאת יצחק אייזיק גלב, הונצח בנימין זאב ורטהיימר על ידי משפחתו כמי שנהרג במלחמה בגליפולי "למען כיבוש ארצנו הקדושה".

ובכן, ורטהיימר חי, לחם ונפל בקרבות גליפולי. אבל הוא היה אחד מבין מאות החיילים ששירתו תחת פיקודו של טרומפלדור, ולא ההרוג היחיד. מדוע דווקא לו הוקדש סיפור? והרי היו מועמדים טבעיים ממנו לתפקיד "הגיבור", "העברי החדש", מתאימים יותר לרוח התקופה, כדוגמת צעירי פועלי ארץ ישראל ואנשי השומר. ניסל רוזנברג, למשל, היה אחד מהם. טרומפלדור שיבח אותו בכתביו, ורוזנברג אף קודם בדרגות והצטיין בחזית. והיו גם אחרים. מה, אם כן, היה ייחודו של ורטהיימר?

שבתי וקראתי באזכור ההתכתבות בין טרומפלדור לאב השכול. אולי במילים שהחליפו השניים יימצא פתרון, חשבתי, ושמתי פעמיי למכון ז'בוטינסקי בתקווה שהמכתבים בני מאה השנים אינם בדיה, ושהם השתמרו בדרך נס. התקבלתי בלבביות על ידי עובדי הארכיון, ותיקי המסמכים הוזמנו לעיוני. בין הדפים העדינים והמצהיבים מצאתי את כתב ידו הנאה, העגול והמסולסל של יהושע ורטהיימר, שהעברית בו רטטה משכול וכאב:

לא נעלם מכבודו שבני ווערטהיימער נהרג במלחמה והביאו אותו לאלכסנדירע כל עוד נשמתו בו. ופה מת ונקבר, וכל חפציו נשארו שמה ולא על החפצים אני מצר ודאג. כי אם הדלי איננו למה לי החבל. אבל בין חפציו נשארו התפילין שלו. ומאוד חפצתי שישאר לזכרון אצלי. הדבר שהיה יקר לו. אשר על כן אבטח באהבת אדם שקננה בלבו, שישתדל לדרוש אחריהם ולהחזיר לי ולעולם לא אשכח לו את הטובה הזאת.

את דבריו חתם האב במילים, "הכותב והחותם בדמע, יהושע הרשל ווערטהיימער". טרומפלדור מיהר לחפש אחר התפילין, והשיב לאב השכול:

אדון נכבד! אני קבלתי מכתב שלך. כאשר היה פצוע בנך אני הייתי באלעקסאנדריא. אני לא יודע לאן שלחו את החפצים שלו. עכשיו חפשו אבל לא מצאו. אמרו לי שהתפלין לקח חודורוב… איש צבא שעכשיו באלקסנדריא. אני כתבתי למכירים שלי, שהם יקחו אצלו ויתנו לך התפלין, אבל אתה בעצמך גם כן תמצא את חודורוב… תדרוש אצלו התפלין. שאתה ככה רוצה לקבל אותם, אני מבין מדוע. תקבל כבוד שלי בעד זה שיכולת ללמד ככה בנך, שהוא היה גם איש טוב, גם יהודי טוב וגם איש צבא טוב. אני מבין שלבך כואב הרבה, אבל תדע שנפל בנך גבור בעד עם ישראל ובעד ארץ ישראל.

"הנני רוצה למות מיתה יפה"

הדמיון בין מילות הניחומים הנרגשות של טרומפלדור לאב השכול, ובין אמירתו האחרונה בקרב תל חי – מצמרר. מההתכתבות בין השניים גם ברור שהקרב המתואר בסיפור הקצר לא התרחש בחודש יוני, שטרומפלדור לא היה עד לו, ושבשל שהותו באלכסנדריה לא יכול היה לשמוע את מילותיו האחרונות של ורטהיימר כפי שתיאר. עם זאת, בסיפור יסודות אמת ששולבו בבדיה, באופן המשקף את רחשי ההתפעמות הכנים של טרומפלדור מהאב ובנו, ואת תפיסתו כי צעידתו של ורטהיימר "במסלול העקידה" אל מותו הוציאה אותו מהשורה האחרונה ומיקמה אותו במרכז. בעיני טרומפלדור, בהתגברות על פחדו ביצע ורטהיימר קפיצת מטמורפוזה ונעשה ל"גיבור העברי החדש". הוא היה ער לעומק התהום הפעורה בין העולם החרדי ובין ההתנדבות למבצע צבאי מסוכן, ואת תעצומות הנפש שנדרשו לוורטהיימר כדי לצלוח מגדה אחת לשנייה.

טרומפלדור פרסם את הסיפור הקצר יותר משלוש שנים לאחר שגדוד נהגי הפרדות פוזר, מלחמת העולם הראשונה הסתיימה, והוא היה מצוי במסעו ברחבי אוקראינה כנשיא ארגון החלוץ. רוסיה הייתה נתונה במלחמת אזרחים עקובה מדם, רעב כבד ואנרכיה, ואלה לוו בפוגרומים מחרידים ביהודים. בכל מקום שאליו הגיע הוא טרח על הקמת ארגוני הגנה מקומיים כנגד הפורעים. בכתביו ביטא טרומפלדור את תסכולו מהתנגדות יהודי תחום המושב לייסוד כוחות להגנתם העצמית, מרפיון הידיים שבו נתקל, ומהנטייה לסמוך על אחרים. ורטהיימר גויס על ידו פעם נוספת, הפעם כגיבור סיפורו. באמצעותו ביקש להראות ל"גוֹגוֹלים" ול"דוֹסטוֹיֶבסקים" כי קיים "יהודי אחר", ואף לעורר את היהדות שנאנקה תחת גל הפרעות וללמדה שבכל אחד מאיתנו מסתתר "גיבור עברי" קדום. אומץ לב, ביקש טרומפלדור לומר, אינו עניין של שרירים ומבנה פיזי או של שיוך חברתי, דתי או אחר; אומץ לב הוא עניין של החלטה.

קשה להיפרד מוורטהיימר ומטרומפלדור מבלי להתייחס לגורלם המשותף. שני אישים שונים אלה נקשרו בקשר עבותות ששורשיו אהבתם לארץ: טרומפלדור הנציח את ורטהיימר, ושנה לאחר נופלו סיפורו על ורטהיימר פורסם להנצחתו שלו. שניהם היו מוכנים לחרף את נפשם בעד ארץ ישראל כמולדת העם היהודי. אך לא רק זאת. ביומן אלכסנדריה, במאי 1916, חשף טרומפלדור את חרדותיו הכמוסות:

לעתים הנני מתאר לי, שצוללת מטבעת את אניתי. אם יקרני מקרה זה, הנני רוצה למות מיתה יפה, מתוך שמחה, כראוּי ליהודי המת על ארץ ישראל (הלא ענין נסיעתי – ארץ ישראל); אבל אולי אחלש ברגע האחרון ולבי יֵרך בי ואמות בפחדנות ובכיעוּר; לא כלביא, כי אם כאפרוח. אם כך יהיה – חרפה לי, לבן העם היהודי החפשי! איני רוצה במיתה בזוּיה כזו.

טרומפלדור לא חשש מפני המוות, אלא מתגובתו לו ברגעיו האחרונים, ממה שהוא כינה "מיתה בזויה" בפחדנות וכיעור. את חששו זה הוא שם בפי ורטהיימר, גיבור סיפורו. ואכן, פחות משנה מפרסום הסיפור, בקרב תל חי, הוא נאלץ להישיר מבט אל האפל בפחדיו. דברי הימים והמורשת שהותיר מלמדים שלא רק שהגיבור הלאומי עמד בניסיון כלביא, אלא ששאגתו ממשיכה ומהדהדת בקרב דורות של יהודים וישראלים.