הייפ, באזז, הדבר הגדול הבא. תקראו לזה איך שאתם רוצים. כל כמה זמן עולה בית אוכל לגדולה עם נהרות אדם שעומדים בתור לבדוק הכצעקתה. לפעמים זה מוצדק (הרים), לפעמים פחות (אור שפיץ). עם היציאה מסגר הקורונה "פיצה פארינו" נהנתה בדיוק מההייפ הזה. השמועה על הפיציולו יאן הרוש, שהתאהב בבצק האיטלקי ונסע לנאפולי להתמחות באופן הכנתו, עשתה לה כנפיים ברחבי הרשתות החברתיות ועד מהרה כל עמך ישראל הגיע להצטלם עם קופסת הקרטון הצהובה. טוב, כמעט כולם. פארינו אומנם שמרה על פיצה מנופה ונטולת תוספות בעייתיות, אבל רק לאחרונה הלכה עד הסוף וקיבלה כשרות רשמית של צהר.
לא באמת יכולנו להתעלם מהבשורה ושמנו פעמינו למרכז מסחרי שכונתי קטן וצנוע, ששוכן כמה רחובות מחוף הים של אשדוד. כרגע יש כאן סגירת חורף (לא מאוד הרמטית, לא מאוד אסתטית) אבל לאור השמשיות והפופים ברחבה נדמה כי בקיץ נחמד כאן יותר.
פיצריות ובתי קפה רבים ממהרים להתהדר בתואר "נפוליטנית" אבל האמת היא שמאחורי שם התואר הזה עומד לא מעט מאמץ. הבצק אמור להיות מקמח מיוחד ועליו לעבור לישה מושקעת ותפיחה של 48 שעות, וכמובן תנועת המתיחה המפורסמת של הפיציולו בעודו מרדד את הבצק לעובי של מילימטרים ספורים; מוצרלה טרייה ורסק מעגבניות סאן מרזנו, בילוי קצר בתנור (לא יותר משתי דקות) ובחום של קרוב ל־500 מעלות, והרי לכם אושר בביס.
לפני הכול בדקנו את המרגריטה. כשהפיצה נקייה מקישוטים, אדפטציות או תוספות מוגזמות אפשר לבחון את הכלה. ובכן, כאן בהחלט מדובר על הדבר האמיתי: בצק עדין ואלסטי, בועות אווריריות ושוליים של קראסט חרוך ומענג. וגם עלי בזיליקום לצד כתמי פרמזן ומוצרלה מומסים, שוחים בשמן זית. מה יש לומר, מרגריטה על פי כל כללי הטקס.
דגמנו גם פיצת מלנזנה (חציל שרוף, טפנד קלמטה, תערובת עלים ושום קונפי) שהייתה קצת עמוסה מדי ובמרכזה כבר החלה לקרוס. לא ויתרנו על נציגת הביאנקות, פיצת כמהין שכללה שכבה של קרם ריקוטה־פקורינו וכמהין קיץ שחורות עם תערובת פטריות צלויות ועלים. גם כאן נתנו ביצוע מעולה עם בחירה טובה של חומרי גלם ושילובם.
מעבר לגימיק הגזירה של הבצק עם המספריים הצהובים (הופתעתי מכמה שהפעולה מהנה), האופן שבו מומלץ לאכול פה את המשולש הוא לקפל אותו, שכן הבסיס לא מספיק עבה לשמש בסיס יציב והתוספות מתחילות לנזול לכל עבר. עניין קצת מאתגר עבור ילדים, במיוחד שלא מציעים את הקרטון המסורתי.
ומה לגבי סלטים? אפשר לבחור בין קפרזה לבוראטה, שניהם כמובן על טהרת עגבניות השרי והבלסמי. אז הלכנו על קפרזה שהייתה אחלה, אבל אין ספק שהיה חסר לנו קצת ירק כדי לאזן את כל הבצק־הבצק הזה. ומה שהיה חסר אף ממנו הוא קפה. כלומר, יש שתייה קלה וקצת בירות, אפרול ויין אבל בהגיענו לשלב הקינוחים אך מתבקש היה ללוות אותם עם איזה קורטדו חמדמד. כששאלנו, הפתרון שהוצע היה לרכוש כוס קפה בבר הסמוך. רציניים? אם כל בורגני כבר טוחן לעצמו את הפולים בבית גם אתם יכולים לרכוש מכונה. תודה.
אם כן, המשכנו למנות האחרונות, שבהן איטליה מפורסמת לא פחות מאשר בעיגול הקסם. אכזבה גדולה נרשמה כשגילינו שאין היום ספוליאטלה (להלן: אובססיית חיי) כי מתברר שמכינים אותה רק יומיים בשבוע. החליפה אותה ברוטציה הנובולטה – לחמניית בריוש במילוי מסקרפונה, הדרים ופיסטוקים, שהייתה סתמית ביותר. אבל היה טירמיסו מצוין שהורכב מאצבעות ביסקוטי ספוגות בקפה וקרם חלב ואספרסו אוורירי שעטף אותן. והייתה גם "בייבי נוטלה", מעין קלצונה עשויה מבצק מחמצת שבה נטמנו שוקולד ומסקרפונה לוהטים. אי אפשר באמת ליפול עם שילוב של בצק חמים ונוטלה ואף שכביכול כבר לא נותר מקום – הוא נמצא גם נמצא.
פיצה פארינו בהחלט מגישה פיצה מעולה. אם אתם אשדודים ודאי הייתי מכניסה אותה לחיוג מהיר, ועוברי אורח גם יקבלו תמורה בעד האגרה. אבל האם היא מצדיקה נסיעה מיוחדת? לא בטוח בכלל, אפילו לא בשביל הסטורי.
