"יִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאֵר וְיִתְרוֹמֵם שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים ב"ה הָעוֹזֵר תָּמִיד הַבָּאִים לִטָּהֵר. וְלִי אֲנִי עַבְדּוֹ בֶּן אֲמָתוֹ יוֹסֵף בֶּן אַבְרָהָם אוֹהֲבוֹ ע"ה הַמְכֻנֶּה ן' חַיּוּן נָתַן כֹּחַ לְהָחֵל וּלְכַלּוֹת לְפָרֵשׁ הַסֵּפֶר הַזֶּה שֶׁל יִרְמְיָהוּ נְבִיאוֹ ע"ה". דברים אלה כתב רבי יוסף חיון, מנהיג קהילת ליסבון שבפורטוגל במחצית השנייה של המאה ה־15, בסיום פירושו לספר ירמיהו.
לאחרונה הוציא לאור ד"ר יוחנן קאפח, מרצה לתנ"ך ודיקן אקדמי במכללת אורות, את פירושו של רבי יוסף חיון לספר ירמיהו. פירוש זה מצוי בכתב יד יחיד, הנמצא בספריית המוזיאון הבריטי בלונדון. כתב היד מכיל 232 דפים כתובים משני עבריהם, בכתב ספרדי קשה לקריאה, ושולי הדפים עמוסים בהגהות ובהערות. על כל האוצר הזה השתלט קאפח באופן מרשים והנגיש ללומדים את הפירוש במהדורה בהירה וקריאה. הוא הקדים לחיבור מבוא מפורט בן חמישה פרקים, העוסק הן ברבי יוסף חיון בכלל (קורות חייו, יצירתו, שיטתו הפרשנית והגותו) הן בפירושו לספר ירמיהו (מחברו, אופן סידורו ותיאור כתב היד). שלושה גופים מכובדים חברו למיזם החשוב: האיגוד העולמי למדעי היהדות, רשות המחקר של המכללה האקדמית הרצוג, וקרן הרב דוד משה ועמליה רוזן.
מלבד הפירוש לירמיהו כתב ר"י חיון פירושים לספרי מקרא נוספים, שרובם יצאו לאור במהדורות שונות, חלקם עדיין מצוי בכתבי יד וחלקם אינו מצוי בידינו כיום. קאפח עצמו פרסם עד כה את הפירוש לתהילים ואת הפירוש לעמוס. מהדירים אחרים (המפורטים במבוא) הוציאו עד כה פירושים לחמישה ספרים נוספים מתרי עשר, פירוש לספר יחזקאל ולמגילות אסתר ושיר השירים. הפירושים לישעיהו, משלי ואיכה אינם מצויים בידינו, ושישה ספרים מתרי עשר עדיין מחכים לגאולה. חיבורים נוספים שכתב ר' יוסף חיון הם: פירוש להפטרות שאינו מצוי בידינו, פירוש למסכת אבות שזכה לתפוצה רחבה, תשעה מאמרים על התורה שהודפסו, ותשובה הלכתית אחת שנתגלתה ופורסמה לפני כתשעים שנה.
בעיות היגיינה בעיר
את הפירוש לספר ירמיהו לא כתב ר"י חיון בעירו ליסבון, מחמת מגפת דבר שהייתה בעיר, כפי שהוא מתאר בהמשך לציטוט שבו פתחנו: "ותכל עבודתו יום שני ארבעה ימים לירח סיון ממאתים ועשרים ושש שנים אחר האלף החמישי ליצירה (1466), במתא איבורה ממלכות פורטוגאל, ואני נפרד מארצי ומולדתי ובית אבי, ומקהלתי קהלת קרית לישבונה ההוללה, דואג ונחלה על מכות הארץ ההיא ותחלואיה אשר חלה ה' בה זה לה שלש שנים, כי הדביק ה' בה את הדבר וחלאים רעים ונאמנים, חדשים גם ישנים, ותהי קהלתי הומיה וצועקת, כי רבים אנחותיה ולבי דוי" (עמ' 660).
מגפות בפורטוגל בתקופה זו לא היו נדירות, והן נבעו מליקויים חמורים בהיגיינה הציבורית. אכן, התפרצויות המגפות בכפרים היו פחותות יחסית להתפרצותן בערים. עובדה זו באה לידי ביטוי, כפי שמראה קאפח, בפירושו של רבי יוסף חיון לפרק לה בירמיהו העוסק בבית הרכבים, שיונדב בן רכב אביהם ציווה אותם "לֹא תִשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם. וּבַיִת לֹא תִבְנוּ וְזֶרַע לֹא תִזְרָעוּ וְכֶרֶם לֹא תִטָּעוּ וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם, כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם" (פסוקים ו-ז).
בנוגע לציווי "באוהלים תשבו כל ימיכם" כותב רבי יוסף חיון: "מחוץ ליישוב המקומות, כמנהג הערביים גם היום". את הקשר בין קיום הציוויים להבטחה "למען תחיו ימים רבים" הוא מבאר כך: "וזה כי שתיית היין ממית האדם קודם זמנו מצד החלאים הרעים ונאמנים המתילדים ממנו. וכן הישיבה בתוך הערים – כי מצד הבנינים שבהם וגבהם יתעפש שם האויר, וכן מצד עפושי העיר וסרחוניה והצואות והשתנים. ובחוץ לעיר רחוק מאד הדבר בהפך, כי האויר שם זך וצלול ואין שם עפוש".
כתיבתו של ר' יוסף חיון מתאפיינת, כדברי קאפח, "ברגישות גבוהה לעניינים של סדר ועריכה. הדבר בא לידי ביטוי הן בכתיבתו המאורגנת להפליא, הן בהערותיו השונות ביחס לסידור הנבואות בתוך הספר". כך מבחין חיון בין הנבואות של ירמיהו עד סוף פרק מה, שהן נבואות על ישראל ויהודה, ובין הנבואות מפרק מו עד סוף פרק נא, שהן נבואות על הגויים. בכלל הנבואות על ישראל ויהודה מבחין רבי יוסף חיון בקובץ של נבואות נחמה (פרקים ל-לג), לאחר רצף ארוך של נבואות תוכחה ופורענות.
משמעות פרשנית נודעת לאבחנות סדר ועריכה אלה, שרבי יוסף חיון מרבה לציין אותן. כך למשל, בספר ירמיהו מופיע פעמיים צמד פסוקים כמעט זהה. הפעם הראשונה בפרק כג פסוקים יט-כ: "הִנֵּה סַעֲרַת ה' חֵמָה יָצְאָה וְסַעַר מִתְחוֹלֵל עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים יָחוּל. לֹא יָשׁוּב אַף ה' עַד עֲשֹׂתוֹ וְעַד הֲקִימוֹ מְזִמּוֹת לִבּוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּתְבּוֹנְנוּ בָהּ בִּינָה". והפעם השנייה בפרק ל פסוקים כג-כד: "הִנֵּה סַעֲרַת ה' חֵמָה יָצְאָה סַעַר מִתְגּוֹרֵר עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים יָחוּל. לֹא יָשׁוּב חֲרוֹן אַף ה' עַד עֲשֹׂתוֹ וְעַד הֲקִימוֹ מְזִמּוֹת לִבּוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּתְבּוֹנְנוּ בָהּ". רד"ק הבין שצמד הפסוקים בפרק כג מתאר את כיליון הרשעים בימות המשיח, ובפרק ל כתב: "גם זו הפרשה עתידה, והיא כתובה למעלה, ושנה אותה עוד לחזק הענין, ויש ביניהם שינוי בקצת המילות". לדעתו פסוקים כמעט זהים עוסקים בעניין זהה, ונכפלו לחיזוק העניין.
לעומת זאת, ר' יוסף חיון פירש כל אחד מצמדי הפסוקים באופן שונה לחלוטין, כך: "פרשתי הפסוקים שלמעלה (בפרק כג) שהם ייעוד רע, ייעד את ישראל על חרבן בית ראשון, כי כן יחייב ענין הנבואות המצרנות להם, ואלה הפסוקים (בפרק ל) ראוי שיפורשו בייעוד טוב לימות המשיח, כפי ענין הנבואות המצרנות להם" (עמ' 455). לדעתו יש לפרש את הפסוקים בהתאם להקשר שבו הם מופיעים. את צמד הפסוקים שבפרק כג, השייך לקובץ העוסק בפורענות, מפרש ר"י חיון כפסוקי פורענות לישראל, ואילו את צמד הפסוקים שבפרק ל, השייך לקובץ העוסק בנחמה, הוא מפרש כפסוקי פורענות לאומות העולם ונחמה לישראל. מיקום הנבואה בספר הוא גורם משמעותי בפירושה.
תלמידו של הרב קנפנטון
הפרק הארוך ביותר והמרכזי במבואו של קאפח הוא הפרק השלישי, העוסק בשיטתו הפרשנית של רבי יוסף חיון. פרק זה עוסק במקורותיו, בדרך עבודתו ובעקרונות שהנחו אותו בפרשנותו, ובהם שאילת שאלות והעלאת ספקות, ביאור הכוונה הכוללת, הקדמות ושיטתיות בתיחום הנבואות.
בשני הנושאים הראשונים – שאילת שאלות וביאור הכוונה הכוללת – ניכרת השפעתו של רבי יצחק קנפנטון, מייסד שיטת העיון הספרדי, שעל פי עדויות מן המאות ה־16 וה־17 היה רבו של רבי יוסף חיון. מתברר שר"י חיון למד מתודות אלה מדרכו של רבו לפרשנות התלמוד, ויישמן בפרשנות המקרא.
מאפיין מרכזי בשיטתו הפרשנית של ר"י חיון, אליבא דקאפח, הוא הימנעותו מן השימוש במונח "כָפל העניין במילות שונות", השכיח בפירושיהם של פרשנים שקדמו לו. לעומתם הוא השתדל לבאר עד תום את כל צלעות הפסוק המתפרש. גם בנושא זה ניכרת השפעתו של רבי יצחק קנפנטון, אשר כתב: "כלל גדול בעיון, שתדקדק הלשון היטב ותשתדל אם יש בו ייתור לשון או כפל עניין ואם יש חידוש בעניין ההוא או לא… והשתדל להוציא כל הלשון בענין שכל מלה וכל חלק ממנו יורה על דבר חדש שלא היה מובן מכל הקודם".
דיון נוסף, שקאפח מקדיש לו כ־12 עמודים במבואו, נוגע לתלמידיו של רבי יוסף חיון, ובעיקר השאלה המעניינת אם רבי יצחק אברבנאל, בן דורו הצעיר, היה תלמידו. קאפח מציג נקודות דמיון בין שני החכמים, לצד הבדלים ביניהם. הוא מציין שר"י אברבנאל אינו מזכיר בכתביו את רבי יוסף חיון, גם לא כאשר הוא דן בנושא שיש עדות מפורשת שהוא שלח בעניינו שאלה לרבי יוסף חיון ואף קיבל תשובה ממנו. מסקנתו של קאפח היא שר"י חיון לא היה רבו של ר"י אברבנאל, וסביר להניח שר"י אברבנאל לא הכיר את כל כתביו, ואף אם הכירם לא הבחין בינם לבין פירושים אחרים שהיו לפניו.
ברכה גדולה ללומדים יש בההדרת כתבי רבותינו, אלה שמוּכּרים יותר ואלה שמוכרים פחות, ובמיוחד כאלה שלא נדפסו מעולם כמו הפירוש שלפנינו. יש להודות לד"ר יוחנן קאפח שנרתם למשימה נכבדה זו, ולשמוח על כוונת רשות המחקר של מכללת הרצוג והעומד בראשה ד"ר עמוס גאולה להשלים הוצאת כל כתביו של רבי יוסף חיון לאור עולם.
