איש השעה בספורט הישראלי הוא גשאו איילה, רץ מאגודת מכבי תל־אביב. בשבוע שעבר בריצת המרתון השלישית בלבד בקריירה הקצרה שלו, הוא שבר בתחרות בסביליה את שיא ישראל עם תוצאה מדהימה של 2:05.33 שעות, תוצאה שהיא השישית בטיבה באירופה בכל הזמנים. "בקילומטר ה־35 כבר הבנתי שאני בקצב של שיא ישראלי והרגשתי שאני שולט בריצה ולא היא שולטת בי. ועדיין, המשכתי להיות מרוכז כי בריצה ארוכה כזאת אפשר לאבד הכול ברגע ועד שאתה לא מסיים מרתון אתה אף פעם לא יודע מה יקרה", משחזר איילה את השלבים האחרונים בריצה המיוחדת שלו, "קשה לי לתאר את מה שהרגשתי ברגע שחציתי את קו הסיום וראיתי את התוצאה, שברתי את השיא של מארו טפרי שהוא חבר כל כך טוב וקרוב. זה היה מיוחד מאוד ועדיין קשה לי לעכל את הדברים".
נתון מדהים נוסף בנוגע לאיילה בן ה־26, נוגע בעובדה שהוא החל לעסוק באתלטיקה לפני שמונה שנים בלבד, מה שלא מנע ממנו להפוך לשיאן ישראל בריצה לעשרת אלפים מטרים והראשון לרדת מ־28 דקות, ועוד מדובר בענף שבו הרצים מגיעים לשיאם רק באמצע שנות השלושים.
"גשאו בעצם חדש בעולם האתלטיקה ובדרך כלל מגיעים לרמות שהוא נמצא בהן אחרי עבודה של יותר מעשר שנים. אין ספק, הוא עשה קפיצה מקצועית מאוד מרשימה", מחמיא גזאצ'ו יוסף, מאמנו של איילה בשלוש השנים האחרונות, "יש לו ביטחון עצמי גבוה, הוא יודע מה הוא רוצה ואני אוהב את זה אצלו, כי בניגוד לאחרים שנלחצים ומתעצבנים מכל דבר, בזמן אמת הוא רגוע ונינוח, אצלו הכול טוב. הוא יודע מה הוא צריך לעשות ולא משנה את התוכנית. ההתנהלות שלו מאוד בריאה מבחינה מנטלית והתפקיד שלי לשמור עליו שיישאר ככה".
"למרות התוצאה הטובה התבאסתי כי הרגשתי שיכולתי לרוץ את המרתון הרבה יותר טוב ושאני שווה יותר. מה שעודד אותי היה שלמדתי מזה ואוכל לתקן בהמשך"
סיפורו של גשאו איילה החל בכפר קטן במערב אתיופיה בשם גוג'ם, משם עבר עם משפחתו בגיל שנתיים לעיר גונדר השוכנת באמהרה שבצפון המדינה. "החיים כילד באתיופיה זכורים לי כרגילים מאוד, הייתי תלמיד טוב שממוקד בלימודים, והספורט היחיד שעסקתי בו היה לשחק כדורגל עם חברים בשכונה", הוא נזכר, "הקושי היה בכך שלא נתנו לנו תחושה שאנחנו שייכים, כי פחות קיבלו אותנו שם כיהודים, מה שהוביל את ההורים שלי לחלום על עלייה לארץ".
כשהיה בן 13 הגשימו הוריו את החלום והגיעו לישראל עם חמשת ילדיהם. בארץ הם נשלחו למרכז קליטה בצפת, שם שהו כשנה וחצי. "בהתחלה הייתי בשוק. לא ידעתי עברית והייתי צריך להסתגל למקום ולסגנון חיים אחר לחלוטין, כאילו נולדתי מחדש. להורים שלי היה עוד יותר קשה בגלל השפה אבל ברוך השם הם צעירים, שניהם עובדים ומתפרנסים בכבוד והצליחו להתאקלם בארץ", הוא משתף, "אחרי חצי שנה במרכז הקליטה שלחו אותי לישיבה התיכונית בנהריה. בהתחלה היו שם סביבי בעיקר ילדים אתיופים חדשים כמוני, שהתקשו עם השפה. הייתי חייב להתאקלם ולמזלי זכיתי לפגוש אנשים מדהימים, ובהם מחנך שלימד אותי במשך כמה שנים ועד היום אנחנו בקשר. בנהריה למדתי במגמת רפואה בישיבת אביר יעקב, זה סקרן אותי מאוד ובעתיד ארצה ללמוד סיעוד ולעזור לאנשים כמה שאפשר".
את עולם האתלטיקה הוא הכיר רק כשהיה בכיתה י"א. "בבית ספר התקיימה תחרות של מרוצי שדה, המורה לספורט החליט להקים נבחרת עם ילדים אתיופים ואני הייתי אחד מהם. קיבלנו ציוד מבית הספר ונהניתי בתחרות, אבל אז עוד לא ידעתי להתאמן כמו שצריך ולא ידעתי כמה סבל וקושי צריך לשאת בשביל להצליח", אומר איילה בחיוך, "באותה תקופה המשפחה שלי עברה לגור ביפו, ובאחד הביקורים שלי בבית, חבר לקח אותי לאגודת רצי הסמטה והתחלתי להתאמן איתם, תחת המאמן יובל כרמי. אחרי חצי שנה בתחרות בשוודיה קבעתי את הקריטריון לאליפות אירופה לנוער עד גיל 20 בעשרת אלפים מטר, הגעתי לתוצאה של 31.02 שנחשבה אז לטובה מאוד וסיימתי בין 16 הראשונים. זה היה משהו חדש ועולם אחר בשבילי. התלהבתי לטוס ולהתחרות, זה גם מה שנתן לי מוטיבציה להתאמן מסודר יותר ולעבוד כמו שצריך".
איילה חי עדיין בבית הוריו, שנמצא היום בחולון, ובשנים האחרונות החל לרוץ גם אחיו הצעיר, דרבה יהודה, שכבר מחזיק בשיאי ישראל לנוער בריצות ל־3,000 ו־5,000 מטרים. "הוא רץ מקצים מ־1500 מטרים ועד עשרת אלפים, גם הוא עובד קשה כמוני, זה כנראה בגנים, אני מעודד ודוחף אותו ומאחל לו להצליח ולפרוח".
שנה לאחר שהחל להתאמן באופן מסודר, הוא עבר לאגודת מכבי תל־אביב, שם עבד במשך שנה עם המאמן דן סלפטר ואז עבר לעבוד תחת גזאצ'ו יוסף, אתלט־עבר מצליח שמחזיק בשלושה שיאי ישראל בריצות בינוניות, ומאמן כמה אתלטים ישראלים בולטים אחרים, כמו איימרו עלמיה, טסמה מוגס וטדסה גטהון. "כשגשאו בא אליי לאימון וביקש שאאמן אותו הוא היה פצוע וחסר ביטחון והייתה לנו תקופה קשה. נדרש הרבה זמן עד שהתחלנו לבטוח זה בזה, אבל ברגע שזה קרה גיליתי ילד מקסים, שעובד קשה מאוד ואני סומך עליו היום בעיניים עצומות". מחמיא יוסף, "שיטת העבודה שלנו כוללת הצבת מטרות שהן ריאליות ומתאימות לשנינו. הוא צעיר יחסית אבל מאוד בוגר לגילו, אפשר לדבר איתו, לשים דברים על השולחן ולשאול את דעתו. ההחלטה הסופית היא שלי אבל אני משתף אותו בתהליך ובמה אנחנו רוצים להשיג. בתחילת השנה הקודמת אמרתי לו שהמטרה הראשונה שלנו היא לשבור את שיא ישראל בעשרת אלפים מטר, והשנייה – לזכות במדליה. ברגע הראשון הוא הסתכל עליי וניסה להבין אם אני רציני. אמרתי לו שאוכיח לו שזה אפשרי במהלך האימונים, ולאט־לאט כבשנו פסגה אחרי פסגה, ובסוף זה קרה".
גם איילה מצידו מביע הרבה רגשות חמים כלפי מאמנו. "הוא כמו אבא שני שלי", הוא קובע, "אני אוהב ומעריך אותו מאוד כבנאדם וכמאמן והוא עושה איתי עבודה יוצאת מהכלל. יש לנו חיבור נהדר, הוא מכוון אותי מצוין ואני נהנה לעבוד איתו ומודה לו מאוד".
בשלב הראשון בקריירה הוא התמקד בריצה למרחקים של 1,500, 3,000, 5,000 ועשרת אלפים מטרים, מקצה שבו הראה פוטנציאל משמעותי להצלחה. "לפני שנתיים, בתחילת העונה, החלטנו שארוץ מרתון כדי שיהיו לנו נתונים טובים להמשך העונה בריצות עשרת אלפים. כיוון שזה מרוץ ארוך יותר שמצריך יותר סיבולת חשבנו שזה בסיס טוב", הוא מסביר את הרקע להשתתפות הראשונה בריצת מרתון, שהתקיימה בדצמבר 2021 בוולנסיה בספרד.
"קשה לי לעכל את התוצאות שהגעתי אליהן, אבל זה לא אומר שאני חוגג או חושב על זה כל הזמן. אם אסתפק היום בזה שהשגתי את התוצאה השישית באירופה, אני עלול להיות מחר במקום ה־20 או ה־50"
את ריצת הביכורים שלו סיים בתוצאה נהדרת של 2:09.30, מה שהפך אותו לישראלי השמיני אי־פעם שמסיים מרתון בפחות משעתיים ועשר דקות, זאת בנוסף לקביעת הקריטריון לאליפות העולם. למרות זאת, הוא נשמע מאוכזב כשהוא נזכר ביום שבו הגיע להישג, מה שמעיד על היצר התחרותי הגבוה שלו. "הגעתי למרתון בכושר טוב אבל הייתי תלמיד חדש ולא ידעתי איך להתנהל במהלך הריצה", הוא מנתח, "למרות התוצאה הטובה התבאסתי כי הרגשתי שיכולתי לרוץ את המרתון הרבה יותר טוב ושאני שווה יותר. מה שעודד אותי היה שלמדתי מזה ואוכל לתקן בהמשך".
במאי שעבר עמד איילה באחת ממטרותיו הגדולות, כאשר עצר את השעונים בתחרות באנגליה על 27:48:88 בריצה לעשרת אלפים מטרים. כך הוא קבע שיא ישראלי חדש והפך אותו כאמור, לישראלי הראשון שירד במקצה מ־28 דקות. לאחר מכן הוא חזר לעבוד על ריצת מרתון יחד עם נבחרת ישראל, שהתכוננה לאליפות אירופה במינכן באוגוסט שעבר. "עשינו מחנה אימונים מצוין במשך חודשיים באזור הררי באיטליה. כולם היו אמיצים ונחושים לזכות במדליה. האמנו בעצמנו וסיימנו כמו שצריך". באליפות השיגה נבחרת מרתון הגברים של ישראל תוצאה בלתי נשכחת, כאשר מארו טפרי סיים שני עם מדליית כסף, איילה מיד אחריו עם מדליית ארד בריצת המרתון השנייה בחייו, טדסה גטהון סיים שביעי ואיימרו עלמיה תשיעי, מה שהוביל להישג אדיר של זכייה קבוצתית במדליית הזהב באליפות אירופה. "לראות את טפרי רץ ככה חודש אחרי שהשתתף במרתון באליפות העולם היה פשוט מדהים, וזה הוכיח לי שבסופו של דבר הכול בראש והכול אפשרי", נזכר איילה, "טפרי הוא כמו אח גדול שלי, שמפרגן ושמח מאוד בהצלחה שלי, הוא נותן לי הרבה טיפים ואני מודה לו על כל התמיכה".
איך הרגשת כששברת את השיא הישראלי שלו בדקה ועשר שניות?
"אני חושב שהתוצאה שעשיתי קטנה עליו, הצבתי בפניו מטרה חדשה עכשיו ואני מאמין שהוא יגיע אליה בקלות. הוא עזר לי לפני הריצה ופרגן לי מאוד אחרי ששברתי את השיא, מה שיכול להסביר לך איזה אדם מיוחד הוא. אני חושב שהוא אחד הספורטאים הכי גדולים שגדלו בישראל".
איך אתה מסביר את הפריחה שלך בריצת מרתון בגיל צעיר יחסית?
"אני לומד ומתייעץ עם אנשים שיותר מנוסים ממני ואני ממש לא חושב שעכשיו אחרי שלוש ריצות אני יודע הכול. קשה לי אומנם לעכל את התוצאות שהגעתי אליהן, אבל זה לא אומר שאני חוגג או חושב על זה כל הזמן, כי אם אסתפק היום בזה שהשגתי את התוצאה השישית באירופה, אני עלול להיות מחר במקום ה־20 או ה־50. אני לא מתכוון להסתפק במה שעשיתי, אלא רוצה להמשיך להתחרות ולהגיע לרמה העולמית הגבוהה ביותר".
במהלך השיחה קשה שלא להתרשם מצד אחד מהצניעות של איילה, שמרבה לצחוק ולחייך במהלך הריאיון, ומצד שני מהרעב שלו לעשייה ולרצון להמשיך ולהתפתח. "אני יודע שההצלחה תביא איתה עכשיו גם ציפייה ולחץ אבל אני תמיד אמשיך לעבוד קשה, תמיד אדרוש מעצמי יותר, אציב בפני עצמי אתגרים", הוא מצהיר, "בימים הקרובים אסיים תקופת מנוחה קצרה, שבמהלכה רצתי ריצות קלות בלבד כל יום, ואז אשב עם המאמן ונתכנן את ההמשך. השתתפות באליפות באוגוסט בהונגריה, כנראה תהיה המטרה הגדולה הבאה שלי העונה. בשוטף אני מתאמן פעמיים בכל יום, בנוסף לשלושה אימונים ארוכים בחדר כושר. אני עובד קשה אבל כשהתוצאות מגיעות יש הרגשה טובה שכל זה השתלם".
בנוסף לשבירת השיא הישראלי הגיע איילה גם לקריטריון האולימפי, והוא ישתתף במשחקי פריז, שיתקיימו בקיץ 2024. "היה לי קשה להאמין שהצלחתי להשיג את הכרטיס האולימפי, אבל זה עוד שנה וחצי ויש לי עוד הרבה עבודה והרבה מטרות לפניי. אי אפשר לדעת מה יקרה בשנה הזאת. יש סביבי רצים מדהימים, כל אחד יכול להפתיע כמו שאני הפתעתי וכל מה שאני רוצה עכשיו זה להמשיך לעבוד ולהישאר צנוע, כי הכרטיס האולימפי לא מבטיח לי כלום", קובע איילה.
מאמנו כבר מציב יעד אולימפי ברור, "אנחנו שואפים הכי גבוה שאפשר ומבחינת הכישרון הוא שייך לרמות הכי גבוהות בעולם. יש רצים עם תוצאות נמוכות משלו שזכו במדליות אולימפיות, אז אני מאמין שאם נמשיך לבנות אותו מקצועית ומנטלית ונעשה דברים בצורה איטית ונכונה, נסיים בין עשרת הראשונים בפריז ונתמודד על מדליה בלוס־אנג'לס, 2028", חוזה יוסף, "להישאר בצמרת קשה יותר מאשר להגיע אליה. אנחנו נמצאים עכשיו על גבעה ומסתכלים כבר על הגבעה הבאה, מבחינתנו להסתכל על המטרה הבאה זו הדרך הכי בריאה לעבוד. גשאו עדיין צעיר ואם הכול ילך כשורה, אחרי פריז יהיו לפניו לפחות עוד שתי אולימפיאדות בקריירה. יש לנו יהלום בידיים ואם המדינה תדע לעטוף אותו, נקבל פה נכס אמיתי לספורט הישראלי".
גשאו, תמיד היית כזה רציני בעשייה שלך?
"למדתי עם השנים, ואני עדיין לומד מיום ליום, איך לעשות את הדברים נכון. ההתפתחות וההתקדמות של האתלטיקה בארץ ובעולם היא גדולה ומהירה, ואתה צריך לבדוק את עצמך כל הזמן כי אם אתה רוצה להגיע רחוק, אתה צריך לעבוד יותר ויותר קשה. הסטנדרטים גבוהים מאוד וזה אף פעם לא מספיק".
מבחינת מעטפת יש לך היום כל מה שאתה צריך?
"היום אני מקבל תמיכה ממכבי תל־אביב, איגוד האתלטיקה והוועד האולימפי, בנוסף לחברת אסיקס, שהפכה לאחרונה לספונסר שלי ואני מודה להם מאוד על העזרה. אני רץ קודם כול מאהבה אבל העזרה הזאת מאפשרת לי לעשות את הדברים בראש שקט יותר. אני קם בחמש בבוקר כל יום ויוצא לריצה של שעתיים, חוזר לאכול ולנוח וממשיך לעוד אימון או שניים. כל היום שלי הוא סביב הריצה אז אני לא יכול להוסיף עוד עבודה, ואני מקווה שעוד גופים ירצו לסייע לי".
נתקלת בגילויי גזענות לאורך השנים?
"כן, אבל אף פעם לא נתתי לזה מקום בחיים שלי, לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות ותמיד התרחקתי מההרגשה שאני מסכן כי אני אדם שחור ואני לא נותן לזה להשפיע עליי. לשמחתי אני פחות נתקל בזה עם השנים".
על מה אתה חולם?
"החלום שלי הוא להצליח בתור גשאו ולזכות במדליה אולימפית אבל יש עוד הרבה עבודה לפניי. אני גם מקווה יום אחד לעבור לגור לבד, אבל זה פחות ריאלי עכשיו וכולי ממוקד בריצה".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"מבחינת החיים האישיים שלי אני שמח. יש לי בת זוג נהדרת, בורטוקן, שמבינה אותי, נותנת לי את השקט להתאמן וסומכת עליי, ומבחינתי השיא ששברתי גם שייך לה כי הוא בזכותה. אני אוהב את תשומת הלב שאני מקבל מהתקשורת ומרגש אותי שאנשים מחייכים אליי ומכבדים אותי. הריצה גורמת לי לאושר והיא חלק בלתי נפרד ממני, אבל מבחינתי לא אמרתי את המילה האחרונה ואני מאמין שאני מסוגל להוציא מעצמי הרבה יותר. בחיים אני חמש ובמקצועי מרגיש רחוק משם".
