את ספר הביכורים שלה לילדים, שיצא לאור לאחרונה, הקדישה הסופרת נופְיה בר־ניצן לחברתה הטובה. מילות ההקדשה, "לחן, החברה הכי טובה בעולם", אינן מסגירות כמעט דבר, אבל "תעלומת החדשדוש", הספר הראשון בסדרת "גיא וגלי", נולד בעקבות חוויית ילדות מכוננת, המשותפת לשתיים.
"גדלתי במושב נחלים, ויום אחד הגיעה ילדה חדשה למושב", מספרת נופיה. "היא תמיד לבשה בגדים ארוכים והרגשנו שיש בה משהו מוזר, אבל לא ידענו מה בדיוק. הפכתי לחברה טובה שלה, ודי מהר גיליתי שהיא נולדה ללא כף יד. לפעמים הייתה לה פרוטזה ולפעמים לא, אבל כך או כך היא ספגה הרבה הערות לעגניות מצד ילדים. כשארגַנו פעם ארוחת שבט שאלתי למה לא הזמינו אותה, וילדה אחת אמרה שמגעיל אותה לאכול ליד ילדה בלי כף יד. לאורך השנים היא הסתירה את זה ולבשה רק בגדים ארוכים. זה השפיע על החברות שלנו, כי בקיץ לא היינו יכולות להסתובב יחד, רק בלילה. היינו יחד בעניין הזה".
שנים רבות עברו מאז, אך אותה חוויה מצטברת נחקקה בליבה של בר־ניצן. ספר הילדים שהיא מפרסמת כעת, הראשון בסדרת "גיא וגלי" (בהוצאת כנרת זמורה), מספר על חבורת ילדים בקיבוץ בדרום, שאליה מצטרף ילד בשם גיא. הוא לובש מכנסיים ארוכים גם באמצע הקיץ, ומסרב לשחק כדורגל אף שהילדים נואשים לשחקנים נוספים. סודו של גיא הולך ונחשף בהדרגה, ואיתו מתמוססת גם החשדנות שאופפת אותו.
נדמה שבספרות הילדים הנוכחית יש מגמה רווחת של הנכחת נכויות כחלק מפוליטיקת הזהויות.
"נכון, אם כי פה לא מדובר על ילד עם נכות שמופיע ברקע, כסוג של קישוט, אלא הוא עצמו הסיפור. אף שיש בזה צד של תקינות פוליטית אני רואה בזה ערך גדול, כי אני חושבת שהילדים שלנו כמעט לא פוגשים נכויות במציאות שלהם. הפחד מהלא מוכר והלא ידוע משפיע על היחס שלנו לבעלי נכות. כחברה גם נעים לנו יותר לראות מישהו עם פרוטזה, ופחות נוח לנו להיפגש עם נכות כפי שהיא.
"הילדים שלי פגשו את החבֵרה שלי כמה פעמים, ובפעמים הראשונות הם נבהלו. זה באמת מלחיץ ומוזר לראות אדם בלי כף יד. גם הילדה בספר מספרת את הסיפור מנקודת מבטה וגם היא נבהלת בהתחלה, אבל אז היא רואה מעבר לנכות. היא מבינה שזה לא כל מה שמגדיר אותו. הייתי רוצה שילדים יחוו את היחס הנכון לבעלי נכויות, ובגלל זה כתבתי את הסיפור הזה".
אז המטרה היא לחנך ילדים?
"אני מאוד נזהרת מהעניין החינוכי וזאת לא הנקודה. אני לא מתיימרת לחנך אף אחד בכתיבה האישית שלי, ולא מאמינה שצריך לכתוב פרוזה מעמדה מחנכת. אני מספרת סיפור שיש בו את הערכים והאמונות שלי".
בלי כיפות, בלי גופיות
העילה לריאיון עם בר־ניצן הוא לא רק ספרה החדש אלא גם תפקידיה האחרים בעולם ספרות הילדים, כעורכת עיתון "אותיות וילדים" ולקטורית בספריית פיג'מה. נשוב לכך בהמשך. היא בת 33, נולדה במעלה־אדומים להורים שעלו ארצה מארה"ב, גדלה במושב נחלים, ולמדה באולפנית ישורון ובאולפנה בנוב ("מקום ששינה את חיי לטובה"). כיום היא מתגוררת עם בעלה וארבעת ילדיהם ביישוב שדמות־מחולה שבבקעת הירדן. הספר הוא גלגול של כתב יד שהוגש כפרויקט גמר לתואר שני בספרות עברית, באוניברסיטת בן־גוריון. "כחלק מפרויקט כתבתי רומן למבוגרים, ונורא סבלתי כשכתבתי אותו. לא נהניתי מהכתיבה. אז בשלב כלשהו החלטתי לכתוב משהו שאני נהנית ממנו, ועברתי לכתוב ספר ילדים".
בחרת לספר את הסיפור כישראלי ולא מגזרי. לאור העובדה שיש מעט מאוד ייצוגים של ילדים דתיים בספרות הישראלית, זו לא החמצה? האם ספרות הילדים הכללית עוד לא בשלה לפגוש גיבורים חובשי כיפה?
"זו שאלה ששאלתי את עצמי, ועדיין שואלת. זו הייתה התלבטות אמיתית. יש בספר ייצוגים לאוכלוסיות שונות, ולא בטוח שזה לא יקרה בהמשך. התכנון של הסדרה הוא שכל דמות תקבל ספר מנקודת מבטה, אז אני עוד שוקלת את זה.
"קצת עצוב להגיד, אבל יש בארץ חוסר פתיחות כלפי הדבר הזה. יש פחד גדול מהדתה, ומתוך העמדה שאני לא רוצה לחנך אני גם לא רוצה לכפות על הסיפור ילד עם כיפה רק כי אני דתייה. אנחנו במציאות מורכבת מבחינת העיסוק בזהויות. יותר קל לספר להתקבל עם ילד שיש לו נכות או שהוא ממוצא עדתי כזה או אחר, אבל ילד עם כיפה זה דבר שעדיין מרתיע בהרבה מובנים, ולא רציתי להכניס את הספר למשבצת מגזרית. ניסיתי שזה יתאים לכולם, ושלא יגרום לאף צד להרגיש לא בנוח. למשל, בהתחלה איירו את הילדות עם גופיות וביקשתי שישנו את זה. או שלא יהיו הרפתקאות עם חילול שבת, גם כי זה העולם שלי וגם כי אני רוצה להתאים לציבור שאני באה ממנו.
יש פחד גדול מהדתה, ומתוך העמדה שאני לא רוצה לחנך אני גם לא רוצה לכפות על הסיפור ילד עם כיפה רק כי אני דתייה. אנחנו במציאות מורכבת מבחינת העיסוק בזהויות. יותר קל לספר להתקבל עם ילד שיש לו נכות או שהוא ממוצא עדתי כזה או אחר, אבל ילד עם כיפה זה דבר שעדיין מרתיע בהרבה מובנים
"השאלה היא האם זה בכלל צריך להיות עניין", ממשיכה בר־ניצן להתלבט בקול. "כמו שהעניין החילוני לא מדובר, גם העניין הדתי לא. אין בסיפור שום עניין דתי ברקע, אז השאלה היא למה לחפש את ההגדרה הזו".
חילונים כותבים על חילונים, וחרדים כותבים על חרדים. איכשהו רק לדתיים יש תסביך שלא לכתוב על עצמם. למה לדעתך אנחנו לא נותנים לעצמנו מקום?
"אני מרגישה שאנחנו חיים בתפר, וזה מה שאני עושה גם בחיים. הוצאתי את הספר בהוצאת ספרים חילונית, אני עורכת עיתון ילדים שמיועד לציבור הדתי־לאומי, ועובדת בספריית פיג'מה שמיועדת גם לדתיים וגם לחילונים. המטרה בספריית פיג'מה היא ליצור בסיס תרבותי משותף, ללכת על מה שמאחד ולא על מה שמפריד. לכן אין בסיפורים של פיג'מה חילול שבת, ומצד שני גם אין אימא שרק עובדת במטבח.
בר־ניצן ממחישה את הדילמה של הייצוג באמצעות מקרה שחוותה בעבודתה כעורכת עיתון ילדים. "פעם ב'אותיות', מאיירת בחרה לאייר את הילדה באחד הסיפורים כשמנה. בחירה לגיטימית. הסופרת התקוממה: למה הילדה מאוירת דווקא כשמנה? עניתי: אבל יש ילדים שמנים, ולא כתוב במפורש שהיא רזה. זה מאוד הפריע לסופרת, אף שלכאורה לא הייתה סיבה להתקומם. ההתקוממות באה מתוך איזה רצון לפגוש רק דימויים מסוימים, ואין סיבה שלא לייצר דימויים אחרים".
כוח המשיכה של סדרה
ז'אנר החבורות הוא אחד המוכרים בספרות הילדים בעולם ובארץ, החל מחבורת הבלשים והכלב והשביעייה הסודית, דרך חסמב"ה ושמונה בעקבות אחד, ועד כס"ח וילדי בית העץ. המצאת הז'אנר מיוחסת לסופרת הבריטית אניד בלייטון, שכתבה כ־800 ספרים החל מאמצע המאה העשרים והייתה אהודה מאוד על קוראים צעירים. אחד מחוקי הז'אנר קובע שהמבוגרים כמעט אינם נוכחים בסיפור, ולילדים יש מרחב משלהם – אי, מערה, פינה ביער או חדר סודי. סדרת "גיא וגלי", שהספר הנוכחי הוא כאמור הראשון בה, מצטרפת לסוגה הוותיקה הזו שכבר הוכיחה את עצמה.
חינוכית
ילדים היום אוהבים לקרוא דווקא סדרות, בדומה להעדפה לסדרות טלוויזיה. מה זה עושה להרגלי הקריאה בעינייך?
"לסדרות יש כוח גדול לקשור את הקוראים לדמויות. כשהייתי בת 13 אהבתי מאוד את 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה' ובלעתי את כל הסדרה. כשסיימתי את הספר החמישי וגיליתי שאין ספר שישי, ממש בכיתי. בְסדרה יש משהו מאוד חזק, אם כי זה לא הופך ספרים בודדים לפחות מוצלחים. סדרה מאפשרת להתעסק בהרבה נושאים דרך הרבה דמויות, וגם לא צריך להתחיל כל פעם את ההיכרות מההתחלה. אישית הייתי רוצה שכל ספר בסדרה יצליח לעמוד בפני עצמו, ולא יהיה תלוי בספרים אחרים. השאיפה היא שילדים יקראו ספרים וזה קשה, זו מלחמה גדולה מול הבינג'ים למיניהם. אם יש משהו שיכול למשוך ילדים לקרוא, צריך להשתמש בזה בכל הכוח".
יש דברים שלא תרצי שיקראו? מה הגבולות?
"הגבולות שלי מאד רופפים, לפחות כלפי הילדים הפרטיים שלי. ספרים זה לא דבר קדוש. יוצאים המון ספרים, ויש בשוק גם הרבה ספרים שהם לא טובים. מטריד אותי אם הילדים שלי יקראו ספר ירוד מבחינה ספרותית, יותר מאשר אם זה ספר שמתעסק בנושאים קשים. אם ספר כתוב טוב, אני אאפשר להם לקרוא אותו".
בשיח ספרות הילדים מתקיים דיון ער בנושא גוננות־היֶתר בספרים. אם בעבר ספרי ילדים לא חששו לעסוק בנושאים כמו שכול, יתמות, גירושים ומוות, כיום הגישה רכה ועוטפת יותר. אני שואלת את בר־ניצן איך היא פוגשת את הסוגיה, בכובעיה השונים.
"אני בהחלט פוגשת את זה דרך הספרים שיוצאים לאור", היא משיבה. "יש כיום שתי מגמות. מגמה אחת היא דידקטית, ומבחינתה הספרות היא כלי שהוא יותר חינוכי מאשר ספרותי־תרבותי. שם יש יותר גוננות, הכול צריך להיות מאוד נכון, והמבוגר יפתור לילדים את הבעיה כי הילד לא יֵדע לפתור בעצמו. יש נטייה שלא יהיה מפחיד ומסוכן ושתמיד יהיה איזה מבוגר ברקע. מבחינתי זו בעיה, זו גישה שמפריעה לי. מצד שני יש מי שמבקש לתת לזה קונטרה ולפעמים נוצרת מגמה הפוכה שגם היא מוגזמת בעיניי, עם שפה מאוד נמוכה או עיסוק מופרז בהפרשות גוף, משהו שמשום מה מאוד רווח עכשיו, תחת החסות שמותר להגיד הכול.
"אישית אני מחפשת את דרך האמצע. אני אעדיף את האיכות הספרותית, גם אם זה לא תואם בדיוק את הערכים שלי, מאשר משהו שהוא דידקטי, כי בעיניי זה מרחיק ילדים מקריאה ועושה את הפעולה ההפוכה. גם מורים וגננות חושבים לפעמים שהמטרה של ספרים היא ללמד את הילד דרך הסיפור איך להרגיש ואיך להתנהג. ילדים שלמדו לנהל את עצמם ולהתמודד עם בעיות, כמו בספרות החבורות, זה הרבה יותר מדבר לליבם של ילדים".
פוגשים את עצמם בעיתון
מהעיסוק בכתיבה לילדים אני עוברת לכובעה האחר של בר־ניצן, כעורכת. זה הזמן לגילוי נאות: בר־ניצן החליפה אותי לפני כמה שנים בתפקיד עורכת עיתון הילדים "אותיות", שבהמשך התמזג עם עיתון "ילדים" והפך ל"אותיות וילדים". במסגרת הדיון על ספרות ילדים אני מבקשת למקד את המבט בספרות מגזרית – אם יש חיה כזאת – ולשמוע מבר־ניצן אילו אתגרים ומוקשים היא פוגשת.
"'אותיות וילדים' הוא בדיוק המקום לדבר על הייצוג המגזרי", היא אומרת. "ילדים דתיים, שאכן כמעט לא פוגשים את עצמם מעל במות אחרות, פוגשים את עצמם בעיתון וזה משמעותי מאוד. האתגר הגדול בעיניי הוא למצוא את המשותף בתוך הציבור הדתי, כי הוא הפך בעצמו להיות כל כך מפורד ומחולק לתתי־זרמים, עם קשת רחבה של אמונות וסגנונות, וזה אתגר להתאים לכולם. השאיפה שלי היא להצליח להחזיק במאחד ולא לדרוך לאף אחד על האצבעות.
"במקום הזה, של עורכת ולא של סופרת, אני יותר מגוננת ויותר בתשומת לב לבחירות שלי. אם בכתיבה האישית אני יכולה להרשות לעצמי למתוח את הגבולות, כעורכת עיתון יש לי הרבה יותר אחריות, והעיתון גם נוצר מתוך מודעות ומטרה חינוכית. בהגדרה הראשונית שלו יש משהו שמכוון להיות חינוכי ולא רק תוכן ספרותי או בידורי. יש בו תכנים כמו לימוד משניות או 'צדיק החודש', אם כי גם אז אנחנו מנסים לעשות את זה באופן שילדים נהנים ממנו, דרך קומיקס למשל. יש תכנים שנוצרו בגלל פניות של קוראים, כמו 'שאל את הרב'. לפעמים עולות שם שאלות רגישות או נושאים שלא בטוח שהיינו כותבים עליהם מעצמנו. אז מצד אחד אנחנו מנסים להיות קשובים למה שעולה, ומצד שני לא להיבהל מכל ביקורת".
ומה לגבי עידוד חשיבה ביקורתית?
"כן, אני מקווה שהעיתון עושה את זה. יש דילמות שעולות עם נושאים כמו מוזיקה לועזית, יחסי בנים ובנות, וגם שאלה כמו האם להתפלל להצלחת האוקראינים. שמחתי לראות שלא היו התנגדויות לזה".
כאשר אני שואלת מה חשוב לה לקדם כעורכת, בר־ניצן מהרהרת לפני שהיא משיבה. "המקום התרבותי והספרותי חשוב לי מאוד. חשוב לי שהעיתון יהיה ערכי, ואני מנסה להגיע לאיזון בין היום־יום – קבלת האחר, ייצוג של מגוון אוכלוסיות, חסד ונתינה, ובין המקום הדתי והערכים שלו – גדולי עולם, אהבת הארץ. המקום של היחסים בין אדם לחברו הכי חשוב בעיניי".
בפרספקטיבה של זמן, אילו שינויים את מזהה בעיתונות הילדים המגזרית?
"אני חושבת שסוגיית הגוננות מראה משהו מהשינויים. בעבר פחות נרתעו מדברים שמפחידים או שיש בהם אלימות, היום הרבה יותר נזהרים עם זה. יש יותר מודעות לגונן ולשמור ולהביא את הדברים באופן עדין יותר. במדור הבדיחות, למשל, יש בדיחות שפורסמו בעבר והיום זה כבר לא תקין פוליטית. אז אפשר להתבאס על זה, אבל אני שמחה שהילדים שלי גדלים בעידן כזה".
מחיר המרחק
בר־ניצן מתגוררת כאמור בבקעת הירדן, במרחק ניכר מירושלים ותל־אביב. אני שואלת אותה האם לתחושתה המגורים בפריפריה גובים ממנה מחיר מסוים מבחינת המעורבות בסצנה, או שהיא דווקא מרוויחה תחושת ניקיון וסינון רעשי רקע מיותרים. התשובה שלה מורכבת: "רוב הזמן אני עובדת מהבית ויש לי הרבה שקט, כך שיש בזה משהו מאפשר. מצד שני, כל נסיעה היא לא פחות מחצי יום. הקִרבה למרכז מאוד חסרה לי מבחינה תרבותית – השקות ספרים, סדנאות, המשך לימודי כתיבה. יש לי אינסוף חלומות, וכרגע אני בהכחשה של זה שאני חיה ב'חור', ומנסה להגשים את כל הדברים תוך כדי.
"אני חיה במצב מוזר", היא משתפת. "בעלי מנהל רפת, הוא לא איש ספר ולא קרא את הספר שלי או כל דבר אחר שאני כותבת. אז מצד אחד לפעמים יש לי תחושה שרוב האנשים הקרובים אלי חיים בעולם שונה משלי, מין יקום מקביל. בן הזוג שלי מאוד תומך ועוזר עם הילדים, בלעדיו לא הייתי יכולה לעשות משהו מזה, אבל זה קשה ואני לא יודעת אם לגור כאן זה מבחינתי לכל החיים. אני מאוד אוהבת את שדמות־מחולה, אבל זה ויתור ענק. יש לגמרי את המקום האידיאולוגי של יישוב הארץ, אני מאמינה בו והוא חשוב לי. ביום־יום שלי אין הרבה עשייה אידיאליסטית, ולגור בבקעת הירדן זה לעשות משהו טוב בעולם, אבל זו גם התמודדות".
אגב בקעת הירדן, מה לגבי הייצוג של ילדי יו"ש? עד כמה ספרות הילדים יכולה לתת ביטוי לאתגרים שלהם?
"זה דבר שאני נותנת לו מקום בעיתון, אבל בכתיבה הפרטית שלי זה פחות נמצא. אני כן נותנת ביטוי לפריפריה. בספר הבא בסדרה יש סצנה שהילדים רוצים להזמין פיצה, אבל היא פתוחה רק פעמיים בשבוע ורק מארבע עד שש. זה משהו שמכירים בכל מיני מקומות שהם 'חור', פריפריה או יו"ש. בעיניי כמו שאתיופי לא חייב לכתוב על האתיופיות שלו, או כבת לאב שהיה עולה חדש אני לא בהכרח מתעסקת בחוויות הגירה – אז יש המון התמודדויות בחיים ואני לא כותבת עליהם. אני לא פוסלת שאולי יום אחד אכתוב על זה".
כולם כותבים
הכובע השלישי של בר־ניצן הוא הלקטורה והפקת הספרים של ספריית פיג'מה. ספרי פיג'מה מחולקים בכל הגנים וכיתות א'־ב' ברחבי הארץ, כפעילות תרבותית לעידוד קריאה ואהבת ספרים. מידי שנה מוגשים למיזם כאלף כתבי יד, מתוכם נבחרים בודדים. "כל מה שנבחר עובר תהליך ארוך של קריאה ומיון. הוועדה מורכבת מאנשי חינוך וממומחי ספרות ואיור. כמי שחברה במערכת הזאת ונחשפת לכתבי יד רבים, אני זוכה לפרספקטיבה רחבה".
מה את לומדת על הכתיבה העכשווית? את מזהה מגמות?
"ראשית, המון אנשים כותבים היום. כל אחד יכול להגיש כתב יד לפיג'מה, ומגיעים סיפורים של כותבים שונים ומגוונים. הכול אנונימי כמובן, אבל אני מזהה הבדלים בין כותבים שבאים מהתחום, עסוקים בכתיבה וקוראים הרבה, ובין כותבים חובבים. יש לאנשים איזו תחושה כאילו ספרות זה לא באמת מקצוע אלא משהו שנובע ממך, אבל במבחן המציאות זה משהו שרצוי מאוד ללמוד אותו. לבוא בלי שום רקע בספרות או בכתיבה ולצפות שתצא יצירת מופת – זה כנראה לא יקרה. צריך לקרוא המון, לפתח חוש ביקורתי.
כל אחד יכול להגיש כתב יד לפיג'מה, ומגיעים סיפורים של כותבים שונים ומגוונים, אבל אני מזהה הבדלים בין כותבים שבאים מהתחום ובין כותבים חובבים. יש לאנשים איזו תחושה כאילו ספרות זה לא באמת מקצוע אלא משהו שנובע ממך, אבל לבוא בלי שום רקע ולצפות שתצא יצירת מופת – זה כנראה לא יקרה
"הסיפורים הטובים מגוונים, ואילו הפחות טובים דומים ברובם: יש בעיה, ואז מגיע מבוגר ופותר אותה. מבחינת מי שכותב סיפור כזה, הסיפור הוא הזדמנות להסביר לילד משהו, אבל זה עדיין לא הופך את הטקסט לסיפור. דברים שחוזרים על עצמם בקטגוריה הזו זה איך להתמודד עם רגשות שליליים או איך להשלים אחרי מריבה, והרבה טקסטים על בריאות – צחצוח שיניים ואכילה בריאה, נושא שחוזר על עצמו המון".
גם במקרה של פיג'מה, כמו בעיתון לילדים, בר־ניצן חותרת למכנה המשותף הרחב. "התוכן צריך להתאים גם לדתיים וגם לחילוניים. הציבור הדתי לא יכיל עכשיו סיפור על להט"ב, והציבור החילוני מצידו לא יקבל סיפורי צדיקים. זה אמור להיות משהו שמתאים לכולם. יש הרבה במשותף, ואין סיבה לדרוך למישהו על האצבע. אני מגיעה ממקום מחבר, ומשתדלת לחפש הרבה יותר את הכן מאשר את הלא. אני מקווה שאותיות וגם פיג'מה יכולים להציע אי של שפיות וחיבורים.
