רק שבועות ספורים עברו מהופעת ספרה החדש של מאיה ערד, וכמעט כל כלי תקשורת אפשרי כבר הקדיש לו סקירה. המבקרים פשוט רצו לקרוא. ככה זה כשאַת מאיה ערד: מי לא רוצה לראות מה עוללת הפעם. אולי מתוך הידיעה שהקוראים שומרים לה נאמנות, היא סמכה עליהם שיסמכו עליה. לכן הרשתה לעצמה להתחיל את הספר במכתב של העורכת הבדויה שלו המודיע כי אין ערך ספרותי לתוכנו, ולבנות אותו מחמישים איגרות שנה טובה עתירות מידע מיותָר שאישה בינונית כותבת מדי שנה בשפה בינונית על חייה הבינוניים. היא ידעה שהקוראים יודעים שמשהו ירחש פה מתחת. שאם אין להטוט, בטח יש תעלול.
כותבת האיגרות, לאה שמה, שולחת אותן מדי שנה לחברות שלמדו איתה בסמינר למורות באמצע שנות השישים. לאה הייתה תלמידה לא אהודה שם, עולה מרומניה, יפה במיוחד ומטופחת, שלשונות רעות ייחסו לה קלות דעת מוגזמת עם גברים. היא נשלחה ללמד בעיירת פיתוח חדשה בנגב, ואז, במפתיע, בבית ספר יהודי בארה"ב. כפי שקורה לא פעם, השליחות הפכה לשהות והשהות הפכה להשתקעות. וכפי שקורה מדי פעם, הירידה לא הובילה לעלייה מי־יודע־מה בהצלחות בחיים. במקרה של לאה היו עליות מסחררות־לרגע, לפעמים בזכות היזמוּת שסיגלה לה, לפעמים על כתפי גברים מבטיחים שכולם עד אחד הכזיבו.
גם קורא לא חשדן יבחין מהרה שלאה נוטה לייפות את המציאות. היא עצמה מעידה על כך, למשל כשהיא אומרת על שיטת העבודה בתיווך נדל"ן שצריך "לא לשקר, חלילה, פשוט להבליט את הדברים הטובים ולהצניע את הפחות טובים. כמו שאני עושה במכתבים שלי". הדבר גלוי כבר בפערים בין המכתבים שהיא שולחת לכלל החברות ובין נספחי נ"ב שהיא מוסיפה לחברתה הקרובה. אך זו רק רמה אחת של הסתרה. ישנה גם הסתרה שבתוך ההסתרה: גם בנ"בים הללו ניכר שהיא מעגלת פינות. וישנה הסתרה שבתוך ההסתרה שבתוך ההסתרה: דברים שליבה לעטה לא גליא. רבים מהם הקורא מבין מעצמו. זו, הוא מגלה, משימתו העיקרית בקריאה.
לקראת הסוף לאה נעשית כנה יותר; ואת אשר היא מוסיפה להסוות מגלה הסרת קליפות הבצל האחרונות בידי בנה לאחר מותה. דמעות מציפות אז את העיניים, כפי שכבר כתב מישהו, ולא דמעות בצל כי אם דמעות של חמלה, של כמירת לב, של אהבה לגיבורה הטרגית אכולת האופטימיות.
משחק ההסתרות והאירוניות הוא אולי העיקר אבל הוא לא הכול. איגרותיה של לאה הן מחקר, מודע לעצמו רק לפעמים, על תהליכים חברתיים שאירעו לאורך מחצית המאה. כזו היא למשל ההשתנוּת של המוסכמה ההרסנית המגלגלת על האישה אחריות להטרדות ולניצול. כזו היא גם הדינמיקה של הירידה, מ"יצאתי לאמריקה בשליחות חינוכית, ללמד ילדים יהודים שאולי, ביום מן הימים, יבחרו לעלות לישראל" עד, כעבור 16 שנים־טובות, "אבל תבינו, הילדים שלי אמריקנים". לאה, שהיא גם יזמית של כתיבה, מתבוננת גם (בשירי ילדים, בין היתר) על הקונפליקטים הפנימיים של יהודי ארה"ב. ועוד.
לפעמים אלה הם מהלכי עלילה המדברים בעד עצמם. לאה עבדה לאורך חייה בהוראת עברית ואז בתיווך בתים לישראלים בקליפורניה: מעבר מהקניית שפה להקניית בית, ועמוק מכך, מחיבור יהודים אמריקנים לישראל – להשרשת יהודים ישראלים באמריקה. התהליכים הסמליים הללו, חלקם נגלים לעיניה הרכות של לאה, חלקן נסתרים מהן – וגם אותם תפקידנו המהנה לזהות.
