בשיא המהפכה התעשייתית באנגליה ובעיצומה של ההגירה מהכפר אל העיר – אל האורות הנוצצים והביקוש לידיים עובדות במפעלים המתרבים כפטריות – בחרה אגתה כריסטי לשים במרכז ספריה דווקא את אזוריה החקלאיים־ירוקים של אנגליה, ולהתחקות אחר הצד האפל של האחוזות הכפריות והאצולה המקומית. גם מריה אדולפסון, סופרת המתח השוודית, הולכת כנגד זרם הנוסטלגיה אל התום הכפרי המדומה והקהילתיות החמה־כביכול באזורי הכפר והשוליים של המדינה, ובוחרת לחשוף בספריה את הרוע, האלימות ורדיפת הכסף והמעמד, שאינם נפקדים גם מהם.
ארצות הצפון, החל במדינות הסקנדינביות שבדיה, נורבגיה ודנמרק וכלה באיסלנד ופינלנד, מספקות בעשורים האחרונים כמויות של ספרי מתח ופשע איכותיים לחובבי הסוגה. חלק ניכר מהם, כמו למשל ספריו של יו נסבו (המתרחשים ברובם באוסלו), סטיג לרסון ו"לארס קפלר" (סטוקהולם) ויאן קוסטין וגנר (פינלנד), משקפים מבט פסימי על החברה העירונית בת ימינו, ששחיתות, אלימות וכוחנות נטולת רסן, לצד סמים ואלכוהול, הופכים אותה לביצה עכורה וממארת.
אבל יש גם סופרים, ובמיוחד סופרות, של מותחנים, שבמרכז עלילותיהם עומדת החברה הכפרית, והם חושפים את הרוע גם באזורים החקלאיים, בעיירות הספָר ובאיים הקטנים, הפריפריאליים. אלה הנחשבים למקומות שלווים ואידיליים כביכול, שמיליוני העירוניים נוהרים אליהם בחופשות חג המולד והקיץ, בתקווה למצוא בהם את ההפך מלחצי החיים ומן הזיהום הסביבתי והחברתי שהם רגילים אליהם בערים.
בספרה הנוכחי, כמו בקודמו שתורגם גם הוא לעברית, "ראייה לקויה" (מודן, 2021), ממקמת אדולפסון את העלילה באי בדיוני קטן בשם נורו, אחד משרשרת איים בארכיפלג של מדינה בדיונית בשם "דוגֶרְלנד". במבט שטחי של נופשים־לרגע הוא מזכיר באופיו הכפרי והמסורתי את הנופים החברתיים של הספרות הסקנדינבית מראשית המאה הקודמת, כמו בספריו של הלדור לקסנס האיסלנדי, בירנסטירנה ביירנסון הנורווגי ומרטין אנדרסן נקסֶה הדני. הוא מנותק פיזית מיתר האיים ומשאר חלקי המדינה, ורק מעבורת הפועלת בלוח זמנים מצומצם מקשרת אותו איתם.
שליטת משפחות האצולה
חיי החברה באי מזכירים את האווירה הישנה: הליכת חובה לכנסייה ביום ראשון, דרשה מפי הכומר המקומי, ואותה היררכיה ישנה ומוכרת – "משפחת אצולה" מקומית של בעלי ממון שבבעלותם מכרות הפחם, אלה שבעבר, לצד ענף דיג משגשג, היוו מקור התעסוקה והקיום של מרבית התושבים, וכיום תפס את מקומם מפעל מצליח לייצור בירה בבעלותם של אותם בני משפחה אמידה. לצד אצולת הממון, שבראשה עומדת מאז ומתמיד משפחת גרוט, ישנן גם "משפחות אצולה" של ותיקי האי, שבעבר התפרנסו בכבוד מדיג, אך כיום מתקיימות בדוחק לאחר שהדיג הולך ופוחת בעקבות הניצול המואץ של משאבי הדיג בכל האוקיינוסים.
כל בני המשפחות הללו קשורים זה בזה בקשרי משפחה ונישואים מסובכים ובעייתיים שראשיתם בעבר הרחוק, וכולם מכירים את כולם. סביבם המון לא גדול של תושבים: דייגים, סוחרים זעירים, צעירים חסרי עבודה ומשועממים, על הקו הדק שבין מעשי קונדס לפשיעה קטנה. וכמובן, באי הקטן הזה – שכלום לא קורה בו וששישה מחודשי השנה שרוי בחושך הצפוני הקשה – כולם ספוגים באלכוהול במידות שונות של שכרות ועליבות.
נוסף לכל אלה יש באי נורו שלוש שלוחות של העולם הגדול: כומר אחד, תחנת משטרה קטנה ובה כוח אדם דליל של חוקרים ופתולוג, וחבורת אופנוענים רכובה על אופנועי הארלי־דיווידסון אימתניים. הם מכנים עצמם "OP" – "הטורפים של האל אודין" ((Odin Predators או "האחוזון העליון" (One Percenters), ומנסים להיות חיקוי מושלם של ה "Hell's Angels" – כנופיית רוכבי האופנועים האמריקאית הידועה לשמצה בפראותה ובאופייה העברייני.
הספר נפתח בפרולוג הנושא אופי של תעלומה: "היא מסתכלת על הטלפון הנייד בשאט נפש", מהססת, נמנעת מלהיישיר מבט אל הצג השחור, "ובכל זאת היא יודעת שתכף תיקח את הטלפון ותבצע את השיחה הארורה… זה בניגוד לכל היגיון. אבל אין לה ברירה". זה כל מה שהפרולוג מספר לנו. עד מהרה אנחנו מבינים ש"היא" היא קארֶן אֵייקֶן הוֹרנבּי, גיבורת הספר (וגיבורת ספרה הקודם של אדולפסון). אבל את פתרון חידת הפרולוג ותעלומת שיחת הטלפון שלה – אל מי היא מתקשרת, ומדוע זו "שיחה ארורה" – נגלה ממש בסוף, בעמוד האחרון של הספר. בינתיים אנחנו חוזרים "ארבעה שבועות לפני כן", אל "צוהרי יום חג המולד" ואל מה שהתרחש באי נורו, מצידו השני של הים ההולך ונסגר תחת שכבות של שלג שקופא בהדרגה לקרח.
דרכים מושלגות ומעורפלות
בנורו, בערב חג המולד, נחפזת גרֵטרוד סטוּב, אישה זקנה עטופה בבגדים חמים ובצעיף שמכסה את פניה עד העיניים, לאורך שביל עפר "הזרוע מהמורות, ששלוליות הגשם שעליו קפאו למראות עשויות קרח בוגדני", בחיפוש אחר אחיה שלא נכח בכנסייה כמנהגו מדי שנה בשנה, וגם לא בא לביתה לאחר סיום התפילה. ככל שנושאות אותה רגליה, ובנשימה קצרה וחנוקה, היא ממהרת אל צלע "גב העז", אל ראש ההר שבקצה האי, שנחתך בפתאומיות וצולל במדרון תלול אל "תהום אכזרית שמסתיימת בבור שחור". שם, הרחק למטה, לצד הבור השחור, שוכבת גופתו השבורה של אחיה הנעדר, פרדריק סטוב.
ממש באותו ערב חג, בעיצומו של החורף והחושך הצפוני, כשכל האנשים השפויים בעיר נוטשים את מקום עבודתם ומתפזרים אל בילויי החופשה שלהם, וכאשר הבוס שלה טס עם משפחתו לתאילנד החמה, קארן אייקן הורנבי נשלחת אל האי נורו לחקור את מותו החשוד של אותו פרדריק סטוב, אלמן קשיש, פרופסור בדימוס באוניברסיטה וחוקר עצמאי בתחומי הביולוגיה והכימיה ובייחוד הטוקסיקולוגיה – מדע הרעלנים.
קארן היא חוקרת בכירה במחלק הרצח המרכזי בעיר הבירה של מדינת "דוגֶרְלנד". בביתה שבלַנגֶוויק מתארחים בדרך קבע סיגמונד, נערה צעירה שמעדיפה לגור אצל קארן ולא בביתו של אביה, מפקד המשטרה, ולֵאו פרייס, לשעבר נגן ג'אז מפורסם ועכשיו הומלס ונווד. שניהם התייצבו על מפתן דלתה של קארן, והיא פתחה להם את דלת ביתה ואת המקרר שלה. אבל נראה שאת חג המולד היא לא תחגוג איתם, אלא באי המרוחק ובחקירת פרשה שעדיין לא ברור אם היא תאונה או גרוע מכך.
הורנבי אינה זרה באי נורו. משפחתה משתייכת לאותה "אצולה ותיקה" של דייגים מדורי דורות, שהייתה פעם מצליחה ואמידה, והתרוששה עם חלוף הזמן ודלדול אוכלוסיית הדגים. כל מה שנותר לה הוא גאוותה, וחלקת קרקע רחבת ידיים שעליה מתגוררים אינגבורג, דודתה של קארן, ואחדים מבני המשפחה האחרים. כצפוי, הימצאותם של קרובי משפחה סביבה באי אינה מסייעת לקארן אלא דווקא להפך. בייחוד כאשר חקירת המוות של סטוב הופכת לחקירת רצח, ואז לחקירה של רצח שני. ובעת שחוקרי המשטרה, אלה מן האי ואלה שנזעקים לסייע להם מן המטה בעיר הבירה, תועים וטועים בדרכי האי המושלגות והמעורפלות ללא מוצא, הכול הולך ומסתעף ומאפיל יותר ויותר, בדיוק כמו מזג האוויר.
גבר מכה ופוליטיקאי בכיר
במקביל מתרחשים דברים רעים גם בבית, בסביבת מגוריה וחבריה של קארן בעיר הבירה. איילין, חברתה הקרובה, נמלטת אל ביתה של קארן עם שני ילדיה הקטנים מבעלה המתעלל והמכה, בּו דֵמנס, וקארן מוזעקת הביתה באמצע החקירה על ידי שני הדיירים הקבועים שלה, כדי לסייע גם כאן. דֵמנס הוא הטיפוס הקלאסי של הבעל המכה: קודם פוגע באשתו, ואחר כך מתחרט, בוכה ומתחנן על ברכיו שלא תעזוב אותו, מבקש סליחה ומבטיח לא לחזור על המעשה. עד הפעם הבאה. המשימה העיקרית היא למלט את איילין ואת ילדיה למקום שבו הבעל לא יוכל למצוא אותם. האם ייתכן שבשוודיה הנאורה, עם מערכת מפוארת של שירותי רווחה, לא קיימים מקלטים לנשים מוכות? או אולי הבעל, שהוא מועמד מרכזי בבחירות הקרובות מטעם מפלגתו, היה מצליח להתגבר גם על מקלט כזה?
לאמיתו של דבר, התקשיתי למצוא הנמקות משכנעות להוספת הפרשה השנייה הזאת, שמסבכת את חייה וסדרי עבודתה של קארן, הנדרשת לדלג מעניין לעניין ומן העיר אל האי ובחזרה – מה שמגדיל את נפח העלילה, שהיא ארוכה ומסועפת דיה גם בלעדיה. אבל אין ספק שעלילת המשנה הזאת מוסיפה לספר משקל אנושי ופמיניסטי, על רקע שני מקרי הרצח שמרכיבים את העלילה המרכזית, ושנושאים אופי גברי ואף שוביניסטי מובהק.
כפי שמתגלה במהלך הסיפור – ולא רק בזכות הנוכחות המוזרה במקצת של שני ה"דיירים" שהזכרנו – חייה הפרטיים וחיי החברה של קארן אייקן הורנבי מלאים בדמויות מעוררות חמלה ובטיפוסים יוצאי דופן, שרוטים מסיבות שונות ומשונות. הדבר נכון גם ביחס לקארן עצמה, אישה בודדה עם טרגדיה משפחתית נוראה בעברה. ואגב, כשחושבים עליה ועל בלשים ספרותיים אחרים שזכו לאריכות ימים ספרותית– החל בשרלוק הולמס, נרו וולף ואדם דלגליש ועד אברהם אברהם של דרור משעני ומיכאל אוחיון של בתיה גור המנוחה, וכן הארי הולֶה השרוט של הסופר הנורבגי יו נסבו, שהוא האסוציאציה הקרובה ביותר שעולה על הדעת – נראה שלדעת יוצרי הספרות הזאת, חוקר ראשי או בלש מצליח במשטרה חייב להיות אומלל, דפוק ו/או חסר משפחה. בעיניהם זו כנראה בחירה מעניינת יותר מאשר בלשים ואנשי משטרה "נורמליים" שיש להם חיי משפחה מאושרים.
פיתולי החקירה והחיפוש אחר האחראים לרציחות באי נורו, ומאמצי ההימלטות של איילין מבעלה, מעלים בהדרגה את מפלס המתח עד החלק האחרון של הספר, שהוא עוצר נשימה ממש וגם צובט לב. השילוב בין תיאורי הנוף והטבע באי, לצד פירוט הקשיים האובייקטיביים שהטבע מציב לניידוּת בתוך האי וממנו אל עיר הבירה, ובין הטבע האנושי בגילוייו הגרועים – מקנה לספרה של אדולפסון ערכים ספרותיים ורעיוניים שהם מעבר לסתם אכזריות, מתח ואלימות, שהם חלק צפוי מן הסוגה. תיאור שיירת המכוניות הענקית שנתקעת במסוף המעבורת, לא בגלל תאונת דרכים, המפגע השגרתי של החיים המודרניים, אלא בגלל איתני הטבע, לא רק מוסיף מתח לעלילה, אלא מלמד גם שיעור חשוב בענווה אנושית מול כוחות שאין לנו שליטה עליהם.
לאוהבי מותחנים ורומנים בלשיים איכותיים, ובעיקר לאלה מבתי היוצר של סקנדינביה הקרה בחודשי החורף החשוכים, ספרה של מריה אדולפסון הוא בגדר קריאת חובה. חשוב להעיר שחלק מהדמויות ואולי גם מהמיקומים בספר הנוכחי מופיעים כבר בספרה הקודם, "ראייה לקויה", שאותו לא קראתי ולא הכרתי. אבל הפער במידע אינו ניכר בעת הקריאה ואינו מפריע. יצוין לטובה גם התרגום משוודית של יעל צובארי, שהוא בדרך כלל מדויק ולשונו עדכנית וגם עשירה ונעימה לקריאה, אפילו לקפדנים שבינינו
