"תודה רבה שבאתם למרות מה שקורה בחוץ עם כל האלה שלא יודעים להפסיד", כך נפתחה הופעת הסטנדאפ שנערכה לפני כשבועיים בבית ציוני אמריקה בתל־אביב במקביל למחאה שהתקיימה בעיר והביאה להתחלת ההופעה באיחור ניכר. המשפט הלא סטנדרטי הביא 35 אלף צפיות לסרטון שתיעד את הרגע הזה ולמאות שיתופים תוך זמן קצר.
בדיוק כמו שהמשפט נחשב לחריג בעולם הסטנדאפ בישראל שרבים בו מעדיפים לא להיכנס לתחום הפוליטי, כך גם האדם שעמד על הבמה ואמר אותו נחשב ליוצא דופן בקרב הסטנדאפיסטים המקומיים. האיש הזה הוא מתן פרץ, סטנדאפיסט שנחשב למטאור עולה, שנושא איתו סיפור חיים מיוחד ולא שגרתי. הוא נולד וגדל בקריית־ארבע, ולמד בישיבות חרדיות עד שהגיע לאחת מהישיבות התיכוניות המוכרות בישראל. בהמשך עשה שירות קרבי מלא, השלים תואר בתקשורת והוריד את הכיפה, והוא בעיקר לא חושב פעמיים לפני שהוא אומר את הדעות שלו. לא משנה אם הקהל ימחא כפיים או יצעק בוז.
לומר שאתה חריג בנוף זה אנדרסטייטמנט. אין סטנדאפיסטים שמחזיקים בדעות דומות לשלך ומוכנים להגיד את זה על הבמה.
"קודם כול יש הבדל בין הסכמה על דעות ובין היכולת לומר את זה על הבמה. כשאנחנו יושבים בחדר האמנים ומדברים, אז לרוב יש גם המון דברים שאנחנו מסכימים עליהם. מי שלא אומר את הדעות שלו על הבמה זה מפני שהוא מעדיף לא לדבר על נושאים נפיצים, כי על הרבה פחות ממה שאני אומר יש כאלה שנכוו וקיבלו איומים וקללות. סטנדאפ הוא תחום מאוד רגיש, בשנייה אחת אפשר לאבד את הפרנסה. אנשים לא מזמינים הופעות, לא קונים כרטיסים וזהו, אתה יכול להיות קומיקאי עד מחר, זה לא יעזור. יש אנשים עם משפחה וילדים והם לא יכולים להפסיק לעבוד, אני רווק והכול בסדר, לאחרים יש יותר מה לסכן ממני".
פרץ מספר שמאז ומעולם הוא אמר את מה שהוא חושב בלי לסנן. "אם אלה הדעות שלי אז אני אגיד אותן. מה שיפה במדינה דמוקרטית זה שאתה יכול לומר את הדעה שלך וזה בסדר, גם אם היא שונה משל מישהו אחר. בוא נשמע מה כל אחד חושב ואפשר לא להסכים, הכול בסדר. לכן מעצבן אותי שחופש הביטוי הוא רק שמאלה".
ככה אתה מרגיש?
"בטח, כי אם אתה אומר משהו בעד השמאל אז זה נתפס כחופש ביטוי, אבל אם אתה אומר משהו בעד הימין אז אתה בור ובבון. בתור צופה מהצד, זה לא נראה פייר".
"מה שיפה במדינה דמוקרטית זה שאתה יכול לומר את הדעה שלך וזה בסדר. במיוחד אם היא שונה משלי. וכן מעצבן אותי שחטופש הביטוי הוא רק שמאלה"
אתה משלם מחיר על האמירות שלך?
"בוודאי. אנשים מגיבים ברשת אבל זה לא משפיע עליי כבר", הוא אומר ומראה לי מייל שהגיע אליו בעקבות הקטע האחרון. ההודעה כללה אכזבה מחשיפת הדעות שלו בהופעות ואף מילות גנאי רבות כמו "ערס מכוער וטיפש". "אין ספק שהוא יודע להתנסח", אומר פרץ בציניות וממהר להבהיר, "אני לא משתייך לאיזשהו צד, אבל צביעות מעצבנת אותי. רוצים חופש ביטוי? אז תעמדו מאחורי מה שאתם אומרים ותאפשרו לכולם לדב. רוצים להפגין? אז כשהימין מפגין אל תגידו שזה הורס את המדינה". הוא מספר שהמחשבה להוריד את הקטע מהרשת חלפה בראשו מספר פעמים בשבועיים האחרונים: "לא עשיתי את זה כי הבנתי שזה מה שרוצים שיקרה. הם יגידו שסאטירה יש רק מהשמאל וכשהימין עושה משהו כזה אז הוא ישר מתקפל".
התוכנית לשינויים במערכת המשפט טובה לדעתך?
"חייבים להגיע לפשרה", הוא מבהיר, "בסופו של דבר אנחנו לא רוצים מלחמת אחים למרות שזאת הפחדה. אנחנו לא רוצים שתחלחל לאנשים המחשבה שאם הרפורמה תעבור אז הם יעזבו את המדינה. למה זה צריך להגיע לפסים האלה בכלל? בואו נדבר ונגיע לפשרה. אני לא מחפש לריב".
אתה צופה ב"ארץ נהדרת"?
"אני מת על המערכונים שלהם והתוכנית מצחיקה אותי אבל אני מרגיש שהם בבועה. זה טרנדי להגחיך את בן־גביר, אבל למה לא להגחיך גם את השמאל? תעשו סאטירה לשני הצדדים", הוא מתרגז ומתייחס לקטע שהעלה בקיץ שעבר שבו התייחס לנושא הלא שגרתי – מחבלת מתאבדת שכלואה בישראל וביקשה לעשות ניתוח פלסטי: "בגלל שהדעה שלי נוטה לימין אז אסור לי להגיד דברים? כשהייתי רואה 'גב האומה' רציתי לשבור את הטלוויזיה, כי משמאל זאת סאטירה ומימין זאת הסתה לרצח. יש כאן איפה ואיפה".
אתה באמת חושב שהשמאל לא יודע להפסיד, כמו שאמרת בקטע?
"כן, אבל גם הימין לא. אף אחד במדינה הזאת לא יודע להפסיד, זאת חלק מההוויה שלנו כישראלים. השאלה היא מה אתה עושה אחרי ההפסד ואיך אתה מתמודד איתו. אתה יכול להתעצבן עם עצמך ואתה יכול גם לצאת בהצהרות על סוף הדמוקרטיה. תראה, אני לא מתכנן להחביא את הדעות שלי ולהצניע את מה שאני חושב ומאוד גאה בדרך שגדלתי. אני ממשיך בדרך הזאת, ואם יש אנשים שזה פחות מתאים להם אז אני מכבד אבל לא אתן שיסתמו לי את הפה, לא משנה מאיזה צד ומה הם שמו בקלפי".
פרץ, בן 34, גדל בגבעת החרסינה בקריית־ארבע עד כיתה ו'. משם נדדה המשפחה לרמת בית־שמש ולאחר מכן לגן־יבנה, שם השתקעו עד היום. במהלך השנים למד בישיבה חרדית בירושלים ("קראתי את כל ספרי הארי פוטר בשירותים, אז חשבו שיש לי בעיות בקיבה – זרמתי עם זה"), ישיבה קטנה במעלה־חבר ("רק מקצועות קודש") ואז בפנימייה הצבאית באור־עציון. אחרי שהבין שהמסגרת הצבאית לא מתאימה לו ("בחופשים לקחו אותנו למטווחים וזה היה יותר מדי בשבילי") הוא עבר לישיבה התיכונית במקום.
על אף שבמשך ארבע שנים, מסוף בית הספר היסודי ועד שהגיע לאור־עציון הוא לא פגש במקצועות חול, הצליח פרץ להדביק את הפער מהר מאוד ואף לימד את עצמו אנגלית, כשהטריגר היה החוש המוזיקלי שלו: "מי שישן איתי בחדר ניגן בגיטרה חשמלית וחשף אותי ללהקות מחו"ל כמו לינקין פארק ורדיוהד. בסוף כיתה ט' שמעתי את השיר שלהם 'קריפ' בפעם הראשונה וממש התחלתי לבכות, למרות שלא כל כך הבנתי את המילים, רק בגלל הלחן והאווירה. אז ישבתי ופירשתי את כל השיר. אמרתי לעצמי שאין מצב שמוזיקה כל כך עמוקה תהיה עם מילים שטותיות. משם המשכתי לתרגם לעצמי עוד שירים וככה למדתי אנגלית", הוא אומר ומספר שהתאהב בשפה הזאת עד כדי ערבי סטנדאפ שלמים שבהם הוא מחליף את העברית באנגלית.
לקראת סוף כיתה י"ב בישיבה התיכונית אור־עציון, נקרא פרץ לשיחה במשרדו של הרב חיים דרוקמן, ראש הישיבה. "הוא הציע לי ללכת לישיבה גבוהה, ניהלנו על זה שיחות ארוכות", הוא מספר היום, "אמרתי לו שזה לא מתאים לי ושאני רוצה להמשיך ישר לשירות מלא. מבחינתו הוא שמר לי מקום בישיבה הגבוהה אם ארצה אבל אמר שאעשה מה שאני מרגיש שנכון".
חמוש בברכת הדרך של הרב דרוקמן, המשיך פרץ לשירות קרבי מלא בחטיבת כפיר. אחרי השחרור הוא נרשם ללימודי מוזיקה במכללת BPM בתל־אביב כצעד ראשון בקריירה המוזיקלית שחלם עליה.
"הייתי בטוח שאהיה מוזיקאי", הוא אומר ומספר על דחיות רבות שקיבל מבעלי מועדונים, לטענתו, בגלל הכיפה שהייתה על ראשו: "אמרו לנו בכל מקום שהם 'פחות בקטע של מוזיקה חסידית', אפילו שבכלל עשיתי קאברים באנגלית ושירים מקוריים בסגנון רוק ומיינסטרים".
פרץ מספר כי בדומה לעולם הסטנדאפ, גם הרקע המוזיקלי שלו מגיע דווקא מחו"ל ומתרבות הפופ האמריקנית. יחד עם זאת הוא מציין שני שירים ישראליים ששמע בשנים האחרונות והזיזו אצלו משהו בפנים. הראשון הוא "רוק 30" של הראפר איתי זבולון, הידוע בכינויו "טונה", שבפעם הראשונה שמע אותו בנסיעה, ועל אף שכבר הגיע ליעד המשיך לנסוע עד שהשיר נגמר.
"במקום שגדלתי בו יש מסלול קבוע – יוצאים לדייטים, מתארסים, מתחתנים, ילדים ובונים בית. כל החברים שלי מהבית התחתנו כבר בגיל 24 ואני הייתי הרווק היחידי בחבורה והרגשתי אבוד. כששמעתי את השיר הזה הבנתי שאני לא האבוד היחידי ושיש עוד הרבה כמוני", הוא משתף ומספר שהיום הוא פתוח מתמיד לזוגיות: "לא התעסקתי בזוגיות בשנה האחרונה בגלל הקריירה, במערכות היחסים הקודמות שלי הרגשתי שהקשר מעכב אותי. לאחרונה אני פתוח ולא שולל. לא מעניין אותי העדה או דברים כאלה. חשוב לי שיהיה חיבור מסוים לדת ולמורשת כי הבנתי שקשה לי עם אתיאיסטיות".
את השיר השני שהשפיע על פרץ – "ויקיפדיה" של חנן בן־ארי, הוא פגש ברגעים של שבירת ההגדרות והרצון שלא להיכנס לתבניות מסוימות. "השיר הזה גרם לי לבכות. מסתכלים עליי בצורה מסוימת ומחליטים עליי משהו שאני לא. החלטתי להוריד את הכיפה כדי להיות שלם יותר עם מי שאני כי תמיד הרגשתי שאני מייצג את הציבור אפילו שאני לא, וזה לא הוגן שישפטו את הציבור על פי ההתנהגות שלי. אני לא מייצג את הציבור הזה כמו שמגיע לו להיות מיוצג. לקח לי המון שנים לאזור אומץ ולהוריד את הכיפה, עכשיו אני מרגיש יותר 'אני'. אנשים מסתכלים עליי כמתן פרץ ולא כ'דתי הזה'. כשהסברתי לאמא שלי את החוויה שלי היא אמרה שאם ככה אני מרגיש אז בהצלחה והעיקר שאהיה מאושר. אגב, אני שמח שלמדתי בבתי ספר דתיים ואני אשקול לשלוח את הילדים שלי למסגרות דתיות, אשמח לתת להם את הבסיס והמורשת, שתהיה להם את האופציה לבחור בעתיד".
במהלך הלימודים במכללת BPM הבין פרץ כי הוא נמצא לראשונה בחייו בקרב אנשים שמעולם לא פגשו אנשים כמוהו. "היו שם אנשים שדיברו על 'מתנחלים', בחצי מילה גסה שכזאת. וזה היה לי מוזר כי תמיד הייתי מוקף באנשים שידעו במה מדובר". באחד המקרים הוא נכנס לעימות עם אחד המרצים שטען במהלך מבצע "שובו אחים" כי שלושת הנערים אשמים במצבם כי הם תפסו טרמפים וזה חוסר אחריות והמדינה לא צריכה להשתגע בגללם. "התפוצצתי עליו וקראתי לו גיס חמישי. שם נפל לי האסימון שיש אנשים שגרים במרכז ועבורם 'מתנחל' זאת ממש מילה גסה. זה שרט אותי, בטח כשאני המתנחל היחידי שהם פגשו אי פעם. הפריע לי מאוד שאנשים לא מכירים את ההקרבה שנדרשת במגורים בהתנחלות, לא יודעים על הציונות והשליחות ביישובים האלה, על הבחירה לחיות שם למרות שזה מסוכן, כי זאת המדינה שלנו והיא חשובה לנו. עד היום זה מאוד חורה לי. הילדות בקריית־ארבע עיצבה מאוד את הדעה הפוליטית שלי".
הכניסה הראשונה לעולם המוזיקה הייתה קשה. ההוצאות הכספיות על השעות הרבות של חזרות באולפן, הסנכרון בין כל חמשת חברי הלהקה ואתגרים נוספים גרמו לפרץ לוותר על הקריירה המוזיקלית אחרי זמן לא ארוך: "הניסיון נידון להיכשל והכחשנו את זה המון זמן אבל בסוף הכול לטובה".
אם הגעתם עד לכאן ולא הבנתם במי מדובר, כנראה אתם ממש מנותקים מהרשתות החברתיות. פרץ, שמוכר כאושיית רשת עוד משלהי העשור הקודם, בנה אימפריה של ממש ומתחזק בעקביות חשבונות בכל רשת אפשרית – טיקטוק (170 אלף עוקבים), אינסטגרם (73 אלף) וגם פייסבוק ויוטיוב עם עשרות אלפי עוקבים נוספים, כשבכולם תוכלו למצוא את הקטעים החדשים והישנים שעולים בתדירות גבוהה. בנוסף, כבר שנה וחצי שהוא משדר הסכת שנקרא "נכנסים לפינות" יחד עם רז ספני ומעלה פרק מדי שבוע שבו השניים מדברים על ענייני הביצה המקומית.
למרות ההצלחה הגדולה, אם הייתם שואלים אותו לפני שש שנים האם הוא רוצה להיות סטנדאפיסט, לא בטוח שהתשובה שלו הייתה חיובית. למעשה הוא התגלגל לתחום די במקרה. "כשעליתי לבמה בפעם הראשונה הייתי בכלל בקהל ושאלתי את מי שהנחה את הערב אם אני יכול לנסות", הוא נזכר באותו רגע ספונטני. "כל החיים שאלו אותי למה אני לא עושה סטנדאפ כי אני בן אדם מצחיק. והתשובה הייתה שאף פעם לא היה לי מספיק אומץ, הרגשתי שזה כמו כוח־על שאין לי. בשנייה שעליתי בפעם הראשונה לבמה, דיברתי ואנשים צחקו אז הבנתי שזה זה. כמו לצאת להמון דייטים, ואז לפגוש את מי שאיתה תתחתן ולתהות עם עצמך איפה התברברת עד עכשיו?"
עוד במהלך לימודי המוזיקה הוא הבין שהתחנה הבאה שלו תהיה האקדמיה, כשהדבר היחיד שעניין אותו היה תחום התקשורת. אותו ערב התרחש בשנה השלישית ללימודי התואר שלו. הוא החליט שהוא יסיים את התואר אבל למעשה כבר מצא את הייעוד שלו בתחום אחר לגמרי.
למרות זאת, הוא שמח מאוד על התואר האקדמי שהוא מחזיק, דבר שהופך אותו שוב, לחריג מאוד בנוף שלא בדיוק משופע בהשכלה גבוהה. "אני חייתי חיים שלמים עד שהתחלתי לעשות סטנדאפ, בניגוד להרבה מהסטנדאפיסטים האחרים שידעו מאוד מוקדם מה הם רוצים לעשות".
"הפריע לי מאוד שאנשים לא מכירים את ההקרבה שנדרשת במגורים בהתנחלות. ולא מכירים את הציונות והשליחות ביישובים האלו למרות שזה מסוכן, כי זאת המדינה שלנו וחשוב לנו להיות שם"
מאז הפעם הראשונה, החליט פרץ לזנק על כל הזדמנות שנקרתה בדרכו וביקש להצטרף לכל ערב "במה פתוחה" שהתקיים באזור. בשלב הזה הבין שיהיה לו קשה מאוד להתפרנס מהופעות הסטנדאפ הקצרות. הוא שמע מוותיקי התחום כי חלקם עד היום משלים הכנסה דרך עבודות קבועות יותר, לכן הוא החליט לנצל את היצירתיות שלו בכתיבת פאנצ'ים בעבודה במשרדי פרסום אך נחל אכזבה. "אף אחד לא קיבל אותי. אמרו לי שאני לא מספיק יצירתי או שהציעו לי משרות זוטרות כי טענו שחסר לי ניסיון. היה קשה מאוד לעבור בין הרבה מקומות ולקבל תשובה שלילית. בסוף, כל משרד פרסום שלא נתן לי לעבוד אצלו ביקש לעבוד איתי. מבחינתי בכיף, הם משלמים לי יותר כסף עכשיו".
אז איך אדם שהתחיל לעשות סטנדאפ רגע לפני תחילת העשור הרביעי לחייו, שלא עבר במקומות המוכרים ולא טופח בידי האנשים הנכונים בתחום, הצליח לפרוץ כל כך מהר? פרץ יודע מה התשובה, "סטנדאפיסטים בשלב מסוים נשמעים אותו דבר. נכון שלכל אחד יש את הסגנון שלו – אחד מהיר, השני איטי, אחד מספר סיפורים והשני נותן פאנצ'ים בשורה אחת. אבל אם כולם עוסקים באותם נושאים וחושבים אותו דבר אז בסוף הכול מתערבב ולא זוכרים בכלל את הקומיקאי. אני מדבר בעד הדת ובעד המדינה ולאנשים זה מוזר וככה זוכרים אותי".
פרץ לקח תובנות ספציפיות מאוד מתוך ההומור שהגיע מעבר לים, ושאב השראה משלושה סטנדאפיסטים: לואי סי קיי, דייב שאפל וביל בר, שידועים בחוסר התקינות הפוליטית שלהם, היכולת לצחוק על כל דבר ולא לעשות חשבון למבקרים. "הם בעיניי אלילי הקומדיה. אנשים שאומרים את האמת שלהם, ולא משנה מה. בסוף אני לא צוחק רק על שמאלנים אלא על כל מה שמצחיק אותי. אני משתמש גם בהומור שחור כמו איפה א־לוהים היה בשואה, ו'זוכה' למלא קללות מדתיים. אני מצטער מאוד אם זה פוגע באנשים אבל זה מצחיק. כבר אי אפשר להגיד היום כלום – לא על טבעונים, לא על דת ולא על עוד מלא דברים שאנשים ייעלבו מהם. אז על מה נדבר? איפה הסאטירה?"
הוא מספר כי בניגוד לאבא שלו, שמתעניין בעיקר בכמות הכרטיסים שנמכרה לכל הופעה, אמא שלו מביעה את דעתה על תוכן הבדיחות. "בעיקר במה שקשור לדת, אבל היא מבינה ויודעת שזה לשם הקומדיה. קומיקאים הם מראה לחברה, ומה לעשות שהמראה הזאת לפעמים מכוערת ולא נעימה, מה נעשה? החברה לא מושלמת. אני מסתכל על משהו, מעבד אותו ומוציא החוצה בסטנדאפ. אם אתה לא מתחבר לתוכן זה כי ככה אנחנו נראים ולא כי אני אשם.
"השמאל מאיים שאם תהיה ממשלת ימין אז עוד מעט נהפוך לאיראן, והימין מתריע שאם תיבחר ממשלת שמאל אז כולם יאכלו חזיר ברחוב – זה וזה לא נכונים. בואו נתאפס קצת. אנשים לוקחים קשה מדי את החיים. אם לא נצחק אז מה נעשה, נשב בדיכאון כל היום?"
יש משהו שלא תצחק עליו?
"אני לא מסוגל לצחוק על משפחות שכולות, חללי צה"ל ודברים שקשורים לערכים העליונים שגדלתי עליהם, אבל בכנות אני אבין אנשים שצוחקים על זה כי אין באמת גבולות לקומדיה. אם הבדיחה עומדת ברמה הנדרשת אז שיצחקו, אבל אני לא מסוגל. מבחינתי יש קו אדום בקומדיה וזה דברים שמסיתים לפגיעה באנשים או במישהו ספציפי. ראיתי את זה בארצות הברית כשהייתה הסתה לפגוע בטראמפ. זה קו אדום. זאת סאטירה וקומדיה, תצחקו על מי שאתם רוצים אבל אל תסיתו לפגוע בבן אדם. יש לי חוק אחד שמנחה אותי – כשמדברים על נושאים 'קשים', הפאנץ' לא יכול להיות בינוני, הוא חייב להיות הכי חזק שאפשר".
בחודשים האחרונים, פרץ מקבל חיבוק חזק מהציבור הדתי, דרך הופעות במועדון "הגולה" בפתח־תקווה וקהל רב שמגיע להופעות שלו בכל רחבי הארץ, בעיקר בגלל המוניטין שצבר כסטנדאפיסט "נקי", בטח ביחס לשאר האמנים בתחום: "אני לא מדבר על מיניות כי זה המכנה המשותף הנמוך ביותר והבדיחות הכי קלות. חלק יצחקו מהפאנץ' וחלק יצחקו ממבוכה. לי בעצמי לא נעים בגוף לשמוע בדיחות כאלה, זה מביך אותי".
זה קשור למקום שבאת ממנו?
"אני מניח שכן. אני לא מדבר על מיניות, לכן אני צריך שהפאנצ'ים שלי יהיו ברמה יותר גבוהה. זה מה שגרם לי לבלוט בנוף. בבמות פתוחות יש שמונה־תשעה סטנדאפיסטים ולכל אחד יש חמש דקות לעלות ולומר את הבדיחות שלו. היו פעמים שהייתי היחיד שלא דיבר על מיניות, ואנשים זכרו את זה. פעם גם באו אליי בסוף הופעה והודו לי על זה שהסטנדאפ שלי יחסית נקי. ולא רק מצד דתיים, אלא גם אנשים שלא בא להם לשמוע על זה".
בהופעות לקהל דתי אתה מצנזר את עצמך יותר?
"מול קהל דתי אני מאוד מקפיד שאפילו לא תברח לי מילה שלא במקום, ובטח שאני לא מדבר על סמים וכאלה. אבל מה שיפה בהופעות עם קהל דתי זה שאני לא חושב על מה לא להגיד להם, אלא דווקא על מה כן אפשר לדבר ושהם יתחברו. זאת הסיבה שהחלק עם בדיחות בית הכנסת נמשך שבע דקות, זה המון. הקהל הדתי יצחק מזה, ואני יכול לתת אותו. ברור שגם מאתגר אותי לחשוב איזה סטנדאפ מתאים לכל קהל ומה מצחיק כל ציבור".
לפני חצי שנה העלה פרץ קטע סטנדאפ מיוחד שבו הוא סיפר על חוויותיו מהישיבה התיכונית באור־עציון, מהמורה לספורט ועד חיי הפנימייה המוכרים. הסרטון גרף רבע מיליון צפיות ביוטיוב בלי אף קידום אקטיבי ונחשב לקטע הכי מוצלח שלו עד היום. "אלה חוויות שרציתי להוציא החוצה, וזה מדהים בעיניי לחשוב על דברים שבעבר לא הסתכלתי עליהם כקומדיה", הוא אומר ומצטט אמרה שמיוחסת למרק טוויין, "'קומדיה זו טרגדיה פלוס זמן'. כשהייתי קרוב מדי לאירועים רק חשבתי שזאת לא הייתה התקופה הכי יפה בחיים שלי, במילים עדינות. בגיל 34 הסתכלתי אחורה והבנתי שזה היה מצחיק ממש ומתברר שהרבה אנשים התחברו לזה".
טיפ לסטנדאפיסטים מתחילים?
לא ליפול למה שכולם עושים. אני מנחה היום במות פתוחות ואני מזהה סטנדאפיסטים מתחילים שמנסים להיות מישהו אחר וחבל. תהיו מי שאתם, תעשו את הדברים שמצחיקים אתכם ושאתם מאמינים בהם, תכתבו בדרך שאתם רואים את העולם. הכול כבר ראינו – אותך ספציפית יכול להיות שלא ראינו, אז תביא את הייחודיות שלך
