"כשהייתי ילד קטן עם ציציות וכיפה גדולה, בכל מקום שהגעתי אליו קראו לי בכל מיני שמות והסתכלו עליי אחרת, בגלל המוצא האתיופי. כשהייתי הולך לאזורים חרדיים היו קוראים לי לפעמים כושי, אבל מה זה כושי? זה שם גנאי שנתנו פעם לאנשים שחורים. מהכינויים שכינו אותי הבנתי, שיש להיות יהודי ויש להיות אדם שחור. אז העדפתי להיות שחור. התחלתי לחשוב שאולי הלבוש הזה הוא לא אני, ואולי אני צריך לחפש משהו אחר. התחלתי להתייחס יותר לצבע שלי ולהתחבר לצד של האפרו".
אלו הזרעים שגרמו לאלחנן פטגו ליצור יחד עם חברו ידידיה מלסה את הסרט "צבר שחור" המתעד את התהליך שעברו לבירור הזהות שלהם. "יש פה גם את העניין של גיל ההתבגרות", מוסיף מלסה. "אתה נמצא בצומת דרכים ומחפש את עצמך. אתה רואה מצד אחד אנשים עם חיים טובים שיש להם הכול, ומצד שני, אנשים עם המורשת שלנו שמתביישים בהורים שלהם, ואתה מבקש לטעום משהו אחר".
הסרט שהופק לפני כשנה, כשהם היו תלמידי כיתה י"ב בישיבת אורט קריית־גת, עוקב אחר השינויים שהשניים עוברים כצברים ישראלים ממוצא אתיופי – הכיפה הגדולה והציצית משנות הילדות הוחלפו בבגדי אפרו, כובעי מצחייה, עגילים באוזניים ותספורות של ראפרים. המוזיקה היהודית והישראלית הוחלפה בשנות ההתבגרות במוזיקה שחורה. מלסה ופטגו תיעדו את עצמם בתהליך, וצילמו את התגובות של האבות שלהם, בוגרי ישיבות הסדר, לשינוי שחל אצל ילדיהם. לפני כחודש זכה הסרט בכנס מגמות התקשורת והקולנוע של החמ"ד בפרס הסרט החברתי ע"ש אורי אורבך, שהוענק מטעם מועדון הגולה.
אלחנן פטגו: "התרבות שלנו כקהילה נותנת לי היום כוח ולא אכפת לי מי ומה יגידו עליי. אני שמח שאני אתיופי יהודי – זה גם צבע אבל גם נותן לי אופי ייחודי"
סיבה נוספת שעוררה אצל פטגו ומלסה את תהליך בירור הזהות הייתה פרשת סלומון טקה, צעיר יוצא אתיופיה שנהרג בעימות עם שוטר ביוני 2019 בקריית־חיים. הקליע שירה קצין המשטרה פגע בכביש, ליבתו ניתזה ופגעה בכלי הדם הגדולים בחזהו, והוא נהרג. הירי בוצע לאחר שטקה ושלושה קטינים השליכו אבנים לעבר הקצין ושתיים מהן חבלו בו, באופן שעורר בו, לטענתו, חשש לחייו. הקצין הועמד לדין באשמת גרימת מוות ברשלנות ומשפטו עדיין מתנהל. הפרשה הובילה להפגנות של יוצאי אתיופיה במוקדים רבים, במחאה נגד שיטור־יתר על בסיס צבע עור. כבישים רבים ברחבי הארץ נחסמו, ובמקומות רבים אירעו עימותים אלימים בין המפגינים לשוטרים.
"אני זוכר שכשחזרתי הביתה בשעות הערב ונכנסתי לאינסטגרם, הפוסט הראשון שקפץ לי היה 'צעיר אתיופי נורה על ידי שוטר'", מספר פטגו בסרט. "התחלתי להבין שאנשים בכל מיני סיטואציות, שהיו גם לי, נשפטים לא לפי מי שהם אלא לפי מה שהם. הבנתי שלא משנה באיזו סביבה אהיה, לא יראו את הכיפה ואת הציצית שלי, אלא את זה שאני שחור". פטגו לא נשאר אדיש וגם השתתף באחת ההפגנות של בני הקהילה האתיופית שהתקיימו באותה תקופה. "האירוע הזה עורר הרבה רגשות שנאה. אתה מחבר דברים והכול צף לך, ופתאום אתה הופך להיות אנטי באופן כללי לציבור הישראלי".
יצא לכם לחוות אכיפת יתר מצד שוטרים?
מלסה: "בטח. אומנם לא עצרו אותי, אבל לפני כשנתיים חזרתי עם חברים ממגרש כדורסל לבית שלי שנמצא בשכונה של חרדים, בגן השעשועים מתחת לבית עברה ניידת משטרה והשוטרים שאלו רק אותי מאיפה אני והאם אני גר פה בשכונה. הייתי עם עוד חברים פרנג'ים (לבנים, א"ר), והם שאלו רק אותי".
פטגו: "זה קורה לנו הרבה, במיוחד בשכונות שאנחנו לא אמורים להיות חלק מהנוף שלהן. משחקים בפארק, עוברת ניידת והשוטרים באים דווקא אליך לשאול שאלות. הם לוקחים ממך תעודת זהות ואם יש לך עבר הכי קטן במשטרה, ישר מתחילה בעיה. לנו אין כלום ולכן אין להם על מה להיתפס אבל אם היה לנו אפילו רישום קטן כמו שקרה לחברים שלנו, ישר היו עושים לנו בעיות ומעכבים".
איך התייחסו בישיבה לשינויים החיצוניים שלכם?
פטגו: "בעיקרון חלק מתנאי הלימוד בישיבה הם תספורת ראויה וכיפה, לפחות בבית המדרש. אצלנו, הרבה פעמים העלימו עין יחסית, ולא באו איתנו ראש בראש, אבל היו פעמים שאמרו לקצץ פה ושם את השיער".
מי שלא התרגש מאוד מהשינוי אצל הבנים היה עזריה פטגו, אביו של אלחנן. "בהתחלה היה לי קשה לבחור איך להגיב לזה שאלחנן הולך בלי כיפה. מצד שני הבנתי שהוא כבר ילד בוגר, וידעתי שאם אני אעיר לו זה רק יחמיר את המצב. לכן העדפתי להגיד לו בעדינות מדי פעם אבל לא ללכת איתו ראש בראש ולא להכריח. האמנו שזה גם עניין של זמן, חלק מתהליך של בירור זהות. יש לאלחנן שורשים חזקים מהסביבה שהוא גדל בה ומהבית אבל הוא בגיל ההתבגרות והוא חווה קונפליקט אישי וקהילתי. בהתחלה הוא היה יותר עם החברים הפרנג'ים שלו, ואז החל שלב שבו הוא נטה יותר ללכת עם החברים מהקהילה ומהשכונה וזה היה קצת מאתגר. היה לי חשש שישפיעו עליו אבל לא אמרתי לו את זה. יותר התפללנו מאשר הערנו לו. בסוף, גם אם מבחינה חיצונית הוא הלך באופן מסוים, בתוך תוכו ידעתי שיש לו מטען וכלים להתמודדות".
מלסה מספר שגם אביו אשר, לא התעמת איתו על הופעתו החיצונית. "בהתחלה הוא העיר לי שזה לא מתאים לי, אבל בהמשך הוא הבין שזה תהליך ושזה יעבור לי מתישהו".
אשר מלסה (45) אביו של ידידיה, עלה לארץ בגיל תשע מאתיופיה, למד בישיבה התיכונית אור עציון ולאחר מכן בישיבת ההסדר הר עציון, וכיום הוא מורה לחינוך גופני בתיכון גרוס בקריית־גת. לו ולאשתו הילית יש שישה ילדים וידידיה הוא בנם השני. עזריה פטגו (42) עלה מאתיופיה בגיל עשר, התחנך במדרשיית נעם ולאחר מכן למד בישיבות ההסדר בירוחם ובנתיבות ושירת כלוחם בצנחנים. לו ולאשתו מרים יש שמונה ילדים, ואלחנן הוא בנם השני. לפני כחמש שנים הקים פטגו את חברת "הקס", מיזם חינוכי־חברתי שנועד להנחיל את הערכים של יהודי אתיופיה לחברה הישראלית באמצעות הרצאות וסדנאות. "אנחנו מאמינים שבעזרת היכרות עם התרבות והמסורת של יהודי אתיופיה נצליח ליצור ולבנות חברה סבלנית וסובלנית, עם יותר יכולת לקבל את האחר".
עזריה פטגו (מימין): "העובדה שאלחנן רוצה ללכת לקומנדו ואני הסתפקתי בשירות קרבי מראה על בשלות אחרת. ההחלטות שלו היום באות ממקום נכון יותר של הבנת המציאות, ולכן אני רואה באור חיובי את כל בירור הזהות שהוא עבר"
היה לך קשה שדווקא אצלך, בבית שעוסק הרבה בשורשי היהדות האתיופית, הבן מחפש זהות במקום אחר?
"לא התרגשתי, כי גם אני חוויתי תהליך דומה מול אבא שלי. אבא שלי הוא קס בקהילה ואני הלכתי לישיבה תיכונית. מבחינת איך שנראיתי והתנהגתי זה היה בסדר, אבל מצד שני הייתה לו התנגדות לממסד הרבני בארץ ובשבילו הישיבה הייתה חלק מהממסד הרבני. הוא גם לא ממש ידע לכוון אותי אז בחרתי בעצמי איפה ללמוד. הלכתי לישיבה אחרי שעברתי בירור והאמנתי שזו הדרך הנכונה ולכן אני חושב שטוב שגם אלחנן בדק עוד דברים. זה רק זיקק עבורו את הזהות הנכונה עבורו, ולכן לא התרגשנו ולא חששנו".
בסרט אתה אומר שאצלך לא היה הבלבול שיש בדור של אלחנן וידידיה.
"ההבדל בין הדורות הוא שלי הייתה התרבות האתיופית בתוך־תוכי, ורק לא ידעתי איך להביא אותה לידי ביטוי ולהסביר אותה. מצד שני, כעולה חדש, היה לי רצון חזק להשתלב בחברה ולהיות כמו כולם, בישיבה ובשירות הקרבי. אצל אלחנן וידידיה זה בא ממקום אחר, דווקא כצברים ישראלים הם הלכו לברר את החיבור שלהם לזהות אחרת ועכשיו הם חוזרים לחיבור מחודש בין החלקים של האישיות שלהם. אפשר להגיד שעברתי תהליך דומה אבל הפוך, עם כל הרצון להיות ישראלי, בסוף חזרתי לזהות הקהילתית שלי יותר. יש לי גאווה אישית, אני בן של קס, וגאה בתרבות שלי ובמסורת שלי, אבל עדיין הייתי צריך ללמוד להסביר אותן בצורה ברורה יותר לחברים שלי".
מאז צילומי הסרט "צבר שחור" עברה יותר משנה. אלחנן וידידיה נמצאים היום במקום אחר וגם נראים אחרת. אלחנן פטגו לומד השנה במכינה הקדם צבאית תמיר בקצרין שבגולן. ידידיה מלסה לומד במכינת דרך אבות במושב בני־ראם, שהוקמה במיוחד עבור בני הקהילה האתיופית. הכיפות חזרו לראשיהם, וגם התספורת השתנתה. "אחרי שחיפשנו משהו אחר, התחלנו להבין את הייחודיות שלנו כ'ביתא ישראל'", אומר פטגו. "התרבות שלנו כקהילה נותנת לי היום כוח ולא אכפת לי מי ומה יגידו עליי. אני שמח שאני אתיופי יהודי – זה גם צבע אבל גם נותן לי אופי ייחודי. אולי יש כאלה שלא יודעים להכיל את זה אבל מצד שני אני מכיר הרבה בנות שהיו שמחות להתחתן דווקא עם אתיופים. תמיד יהיו אנשים בּוּרים אבל אתה לומד לחיות גם איתם, ולהבין שהדעות האלה לא יעצרו אותך".
"כשאתה יודע מי אתה באמת", מוסיף מלסה, "כשאתה יודע מה אנשים בקהילה שלך עברו בשביל להגיע לישראל, זה מחזק את הזהות שלך, יש לך עמוד שדרה חזק, יש לך יותר ביטחון ואתה לא מפחד לדבר".
מלסה בחר כאמור ללמוד במכינה ייעודית לבני הקהילה האתיופית, מכינת דרך אבות, שהוקמה בשנה שעברה וכיום לומדים בה כבר 50 תלמידים. "באופן אישי לא ידעתי מספיק על השורשים שלנו. יש לנו במכינה שיעורי מורשת שמדברים איתנו בהם על התקופות הקדמוניות של הקהילה, ויש גם שיעורים באמהרית שעוזרים לי לתקשר עם המבוגרים בקהילה. בהתחלה חשבתי ללכת למכינה רגילה אבל התחברתי מאוד לכיוון של המכינה הזאת".
במה הציונות הדתית צריכה להשתפר ביחס שלה לקהילה האתיופית?
אלחנן פטגו: "זה תלוי באזורים שאתה נמצא בהם. הייתי חניך ומדריך בסניף בני עקיבא בקריית־גת והאווירה שם הייתה משפחתית בסך הכול, למרות שגם שם, אם ילד היה אומר לי אמירה גזענית, המדריכים לא תמיד התייחסו לזה. אבל עם אנשים בקריית־גת לרוב לא היו לי היתקלויות, לעומת זאת כשאתה נוסע למקומות אחרים, לגוש עציון או לשומרון פתאום אתה שונה וילדים מדברים עליך. אתה נכנס לבית כנסת בשבת וקולט שאתה עוף מוזר ומסתכלים עליך. עבדנו פעם בכפר־סבא והייתה שם משפחה מהשומרון, אחד המבוגרים ניגש אלינו והתחיל לשאול אם אנחנו יהודים וכל מיני שאלות מוזרות. מרוב שהיינו בהלם לא ענינו לו. הוא לא הפסיק לשאול עד שאשתו באה ולקחה אותו".
מלסה: "הייתי רוצה שיותר ידעו וילמדו על השורשים שלנו. שילמדו בהיסטוריה גם על העלייה מאתיופיה, וירחיבו את הידע וההיכרות עם הקהילה".
עזריה פטגו: "הציונות הדתית היא הקהילה שהכי קלטה את יהדות אתיופיה והכי נתנה לה מקום. פתחו את המוסדות לקהילה והקימו הרבה פרויקטים אבל עדיין לא הכניסו אותנו ממש פנימה לתוך הציונות הדתית. יש רבנים דתיים לאומיים שעדיין לא מחתנים אותנו וגם אין לנו עדיין תפקידים בכירים במוסדות. אומנם עכשיו יש את ח"כ משה סלומון ב'ציונות הדתית' אבל הוא נכנס לכנסת רק במקרה, בזכות ההצלחה של בן־גביר. יש יותר נישואין בציונות הדתית עם בני הקהילה האתיופית מאשר במגזרים אחרים וזה כן מסמן שמקבלים אותך, אבל עדיין לא מעריכים מספיק את התרומה של יהודי אתיופיה ולא מזהים את הפוטנציאל של הקהילה מבחינת הערכים שלה".
ידידיה מלסה: "כשאתה יודע מי אתה באמת, כשאתה יודע מה אנשים בקהילה שלך עברו בשביל להגיע לישראל, זה מחזק את הזהות שלך, יש לך עמוד שדרה חזק, יש לך יותר ביטחון ואתה לא מפחד לדבר"
אלחנן פטגו הגיע לריאיון שלנו עם חולצת המאבק להחזרת אברה מנגיסטו, שמוחזק בידי החמאס כבר קרוב לתשע שנים. "אנחנו מנסים להעלות מודעות ושייווצר שיח עליו. לי ברור שהיחס אליו קשור לכך שהוא אתיופי. יהודים ממוצא אתיופי שנעדרים בחו"ל פחות מעניינים את הממשלה. אני מצפה שהממשלה תפעיל לחץ על ארגוני זכויות אדם שיפעלו לשחרר אותו. זה לא שהוא חייל שנכנס לעזה לכבוש. הוא אזרח לוקה בנפשו, והשחרור שלו בכלל לא אמור להיות נושא לדיון".
מלסה: "התחושה היא שעושים אותך אזרח סוג ב' אם אין לך את הקשרים ואת הכוח כדי להפעיל לחץ. מי שאין לו את הקשרים יידפק".
עזריה פטגו: "אז גם אתם מסכימים שהיחס אליו לא נובע מתוך אפליה ובגלל שדופקים את האתיופים, אלא שמי שחלש יש לו פחות יכולת".
אלחנן פטגו: "אני מסכים. אני לא אומר שדופקים בכוונה את האתיופים. בכלל, בנוגע לגזענות, אני חושב שאצל רוב האנשים אין גזענות. יש בורות. יש רק מעט אנשים שהם גזענים באמת, ושחושבים שאתה בן אדם סוג ב'".
אלחנן פטגו מתכנן להתגייס בסוף השנה לחטיבת הקומנדו וידידיה מלסה מתכנן ללמוד שנה נוספת במכינה ובסופה להתגייס גם הוא לשם. הם מעידים על עצמם שהם עדיין בתהליך של גיבוש זהות, שעוד לא הסתיים, גם בהופעתם החיצונית. מלסה שינה את התספורת אבל הוא עדיין עם עגילים באוזניו. "אצלי סגנון השירים משתנה", מספר פטגו. "אני שם לב שאני עדיין שומע שירים של ראפרים אבל מחפש יותר שירים עם משמעות ועם תוכן".
"בסוף, הכול זה סיפור של זהות", מסכם עזריה פטגו. "להורים שלנו הייתה רק זהות אחת, אתיופית, ואנחנו בבית מנסים לשלב בין העולמות ושרים בסעודת שבת גם מזמורים ושירים בשפת הגעז. הבנים שלנו מנסים לגבש את הזהות הנכונה והמזוקקת שלהם ואני חושב שזה טוב. העובדה שאלחנן רוצה ללכת לקומנדו ואני הסתפקתי בשירות קרבי מראה על בשלות אחרת. ההחלטות שלו היום באות ממקום נכון יותר של הבנת המציאות ולכן אני רואה באור חיובי את כל בירור הזהות שהוא עבר. נכון שהייתה להם תקופה של שנה וחצי שהם עשו כל מיני דאווינים, אבל כנראה הם היו חייבים את זה בגיל ההתבגרות, ועובדה שעכשיו חשוב להם יותר ללמוד לעומק את ההיסטוריה של הקהילה. לצערי יש הורים שלוקחים את התהליך הזה קשה. אני מכיר חברים שהבן שלהם יצא קצת מהמסגרת, הוריד כיפה ושם עגילים, וזה הוביל אצלם להתנגשות קשה איתו שרק גרמה לו להתרחק עוד יותר ולחלל שבת. כשאתה מבין את הצורך של הילד בבירור הזהות ומאפשר לו, בסופו של דבר זה מביא אותו למקום הנכון".
