תכולת הספרייה: הספרייה שלי מורכבת ממגוון נושאים, שלפיהם ממוינים כמה אלפי הספרים. הנושאים המרכזיים הם אנטישמיות, שואה, נאציזם ומלחמת העולם השנייה, מחולקים לפי נושאי משנה, ולצידם מאות ספרי זיכרונות ועדויות של ניצולים. אלי ויזל ואהרן אפלפלד העניקו לי מספריהם, ואת ספריו של ק.צטניק נתנה לי בתו דניאלה. אבי, משה קיטרון ז"ל, שהיה חבר בנשיאות הקונגרס, העביר לי פרסומים של הקונגרס היהודי העולמי משנות הארבעים, שנדפסו בזמן האירועים ומיד אחריהם.
מלבדם נכללים בספרייה ספרי היסטוריה של עם ישראל ושל מדינת ישראל לתקופותיהם. יהודה בעלי ואני למדנו ספרות אנגלית ואמריקאית באוניברסיטת תל־אביב, ומדפים רבים מכילים את מיטב היצירות שנכתבו באנגלית, ולצידם קלאסיקות מספרות העולם בכלל, גם לילדים, והרבה מדפים של ספרות ושירה עברית וישראלית.
שני מדפים של ספרים עתיקים מכילים בעיקר מחזורי תפילה ופיוטים שעברו מדור לדור במשפחתו של יהודה, שגורשה מספרד ב־1492, גלתה לאיטליה, ובמאה ה־19 הגיעה למצרים. אימא, רות קיטרון לבית גולד, מורה מיתולוגית, השאירה לנו אוסף מקיף על מחשבת ישראל ויהדות, מקרא, משנה ושני התלמודים, בבלי וירושלמי. ואני הוספתי עליהם הרבה, כולל אוסף גדול של הגדות לפסח, אולי בהשראת בן דודי יוסף חיים ירושלמי ז"ל, ההיסטוריון הנודע, שכתב בין השאר מחקר מופתי על ההגדה לדורותיה. כשהייתי סטודנטית סיימתי קורס מורי דרך ועבדתי בתחום, ומכאן מדפים עם ספרי ידיעת הארץ. ולא נפקד מקומם של מדפים נוספים לספרי היסטוריה של המזרח התיכון, מדעי המדינה, סוציאליזם, פילוסופיה, והרבה מאוד ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות.
מדף קרוב ללב: על המדף ספרי שירה של נתן יונתן, זלדה, דליה רביקוביץ, אלתרמן ועוד, שאפשר לדפדף בהם בפעם המי יודע כמה. ובמגירה ליד המיטה מונח תנ"ך, ובכל פעם מחדש פורצת ממנו עברית שאין מושלה ואין תרגום לה.
על ארבעה ספרים
אותו הים
עמוס עוז / כתר, 1999
ספר שאני חוזרת אליו שוב ושוב. הוא כתוב בפרוזה שהיא שירה, ואת הקטע הנקרא "מגניפיקט" אני יודעת בעל פה. יש בו ביטוי של השלמה ופיוס, עם הגיל, עם שגיאות העבר, עם המאוויים שלא התממשו. עוז פרסם את הספר כשמלאו לו שישים שנה: "מה שאבד לי שכחתי, מה שכאב לי נמוג, מה שוויתרתי ויתרתי ומה שנותר לי יספיק".
פחד
שטפן צווייג / ידיעות אחרונות, 1947
צווייג השאיר אחריו שורת יצירות וביוגרפיות מופת ובהן סיפורים החודרים לנפש האישה בהבנה דקה מן הדקה, כמו "פחד" (פורסם ב־1946, ארבע שנים אחרי התאבדותו עם אשתו בברזיל, בסדרת "ספרון" שערך עזריאל קרליבך, ועלה 300 פרוטות). כך גם "עשרים וארבע שעות בחיי אישה" (זמורה ביתן, 1984) – סיפורים שאפשר לשוב אליהם שוב ושוב ולגלות בכל פעם רבדים חדשים של המתח בין חיי הנישואים המהוגנים והמסודרים ובין סערת הרגשות.
אחותי קטנה
אבא קובנר / ספריית פועלים, 1970
התוודעתי אל יצירתו הענפה של קובנר כאשר כתבתי את הביוגרפיה שלו, ואני חוזרת ושבה אל הפואמה שעליה קיבל את פרס ישראל. הוא כותב על המנזר שבו התחבא, לא רחוק מגטו וילנה, לפני ששב אליו ובידו הכרוז הקורא לא ללכת כצאן לטבח, ועל האחות הקטנה המתדפקת על השער "בציפורניים מתייפחות". כל שורה עולם מלא, כל עמוד נוטף לעג לצביעותו של העולם הנוצרי שהסתגר מאחורי חומה כאשר "עם שלם עלה בתנורים".
אל מקום שהרוח הולך
חיים באר / עם עובד, 2010
אחרי קריאת ספר מדכא במיוחד שעניינו שואה או נאציזם, אני מעלעלת שוב בספרו של באר. העלילה מתארת בהומור מושחז רעבע מבני ברק המשוטט בטיבט עם שיקסע בלונדינית, אחרי שהשאיר במפתיע את הפלונית התככנית שלו בבית. ספר משובב נפש.
